אֲנִי נוֹסֵעַ בְּכִּוּוּן מִזְרָח
“לִבִּי בְּמִזְרָח וַאֲנָכִי בַּסּוֹף מַעֲרָב –
אֵיךְ אֶטְעֲמָהּ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֵעֱרָב”
רבי יהודה הלוי, משירי ציון
אֲנִי נוֹסֵעַ בְּכִּוּוּן מִזְרָח
יוֹצֵא
מִתּוֹךְ שְׁפֵלָה מְמֻלֵּאת בְּמַּטְעַמִּים
זִמְזוּם מִרְדָּפַי הַמְּלַקְּטִים
צוּף מֵחַיֵּי הַלַּיְלָה
זִכָּרוֹן חוֹפַי הַקְּסוּמִים
שָׂם בַּחוֹלוֹת עַל רַחַשׁ הַיָּם הִתְעַנַּגְתִּי
גַּם טָבַלְתִּי בְּאֹדֶם שְׁקִיעוֹת
שָׁם נוֹעֵץ זוּג עֵינַיִם בּוֹהוֹת
בַּמֶּרְחָב הַכָּחֹל:
אוּלַי יַעֲלוּ וְיָבוֹאוּ מֵאִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקִים
יַגִּיעוּ לְכָאן בְּסַעַר סוּסֵיהֶם הַחֲזָקִים
הַצְּפוֹנִיִּים
קַחוּנִי עִמָּכֶם
מְרַקֵּד כְּנֶגֶד יָפְיָם הָעַז
וּמַתְנִיעַ
יִקַחוּנִי עִמָּהֶם
מְגַעְגַּעַת אֶל נוֹפֵיהֶם הַמַּרְהִיבִים שִׁירָתִי
נִקַּח אוֹתְךָ עִמָּנוּ
עוֹנֶה הַקּוֹל.
אֲבָל אֲנִי נוֹסֵעַ בְּכִוּוּן מִזְרַח
עוֹלֶה
בֶּהָרִים הַמְּגֻלָּחִים הָאֵלֶּה
מִתְפַּתֵּל עִם הַכְּבִישׁ בֵּין הַטֶּרָסוֹת הַחֲרֵבוֹת
נִשְׁמַר
(עַל פִּי הַנֹּהַל הַצְּבָאִי)
מֵהַסַּכִּינִים הַמֻּשְׁחָזוֹת, הָאֲבָנִים הַמְּעוֹפְפוֹת
מְצַמְצֵם מַבָּט
בְּלֹבֶן הַסְּלָעִים הַמְּסַנְוֵר
אֲלְפָיִם שָׁנָה מְגֻלָּחוֹת
וְעוֹד שְׁלֹּשִׁים יוֹם יָשַׁבְנוּ כָּאן
גַּם סָפַרְנוּ לְאָחוֹר –
שְׁנֵים-עָשָׂר מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל
שֶׁכְּבָר כְּרֵסָם מְבַצְבֶּצֶת
מְקַרְטְעִים עַל-גַּב גִ’יפּ אָמֶרִיקָאִי דָּפוּק
עוֹשִׂים “VISH” אֶחָד עַד לְחֶבְרוֹן
עִיר חֲרוּתָה עַל לוּחַ-לֵב
בְּעֵרַת אֲבוֹתַי
אֲבוֹתַי הַנֶּאֱמָנִים
קַחוּנִי עִמָּכֶם
מְרַקֵּד בְּעֹמֶק חַיֵּיהֶם הַבָּהִיר
וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ
יִקְּחוּנִי עִמָּהֶם
מְגַעְגַּעַת אֶל נוֹפֵיהֶם הַקְּדוּמִים שִׁרָתִּי
נִקַּח אוֹתְךָ עִמָּנוּ
עוֹנֶה הַקּוֹל.
וַאֲנִי נוֹסֵעַ
לְעֵת בֵּין עַרְבַּיִם אַחַת מְיֻחֶדֶת:
בְּתוֹךְ לֹבָן עַרְפִלִּי דַּק
גְּבָעוֹת שְׁלוּקוֹת, חֲרִיצֵי נְחָלִים מְאֻיָּדִים בְּאוֹר שְׁקִיעָה רַךְ –
מֻנָחִים סְלָעִים מֻלְהָטִים בַּצָּהֳרִים
כְּרַכִּיכוֹת בְּתוֹךְ תַּבְשִׁיל מֻשְׁהֶה
מֵעֶרֶב שַׁבָּת
וְנַעַר בַּחֲלוֹמוֹ נוֹסֵעַ מִזְרָחָה
לְהוֹצִיאוֹ
מִתּוֹךְ סִיר-סוֹד
בִּשְּׁלוּ פֹּה עַל הֶהָרִים סָבִיב
תְּפִלּוֹת כֹּסֶף אֲבוֹתָיו.
