“וַיִּקֶר מִקְרֶהָ”
עיון במקורות המחזה
מערכה ראשונה
א. תמונה ראשונה ושניה – החזרה לבית לחם, לבית האחוזה ולשדות.
ב. תמונה שלישית ושביעית – מצב העם בימי “שפוט השופטים”.
ג. תמונה שמינית ותשיעית – דוגמא למצב המשפט המורכב בימי “שפוט השופטים”
ד. תמונה שלישית, שביעית, שמינית ותשיעית – אישיותו של אבימלך אל מול מצב הדור הירוד.
ה. תמונה חמישית – חזרת נעמי לבית לחם עם כלותיה.
ו. תמונה אחת עשרה – מניעיהן של רות וערפה בהליכה עם נעמי.
ז. תמונה אחת עשרה – הקושי שבהצטרפות ערפה ורות למשפחת אלימלך.
ח. תמונה חמש עשרה – דרך מנהיגותו של בועז.
ט. סיכום.
א. החזרה לבית לחם – לבית האחוזה ולשדות.
בסוף פרק א של המגילה מסכם הכותב[1] את תהליך חזרת רות ונעמי אל בית לחם שביהודה, לאחר הפרידה מערפה:
“וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים”
רות פרק א’ כב’
כותב המגילה לא מציין את המקום המדויק בבית לחם אליו חזרה נעמי ועמה רות. בהמשך מציין הכותב את מיקומה של נעמי, כיושבת בתוך העיר:
“וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ”
רות פרק ב יח
רות חוזרת אל נעמי, הנמצאת בעיר. מכאן יש להניח שהיה זה בית, מקום מוגדר, שהרי הן לא לנו ברחובה של עיר – לא באוהל ולבטח לא באחת המערות שבסביבות העיר. האם העיר הייתה בנויה כעיר חומה, כלומר צבר בתים צפופים המוקפים חומה? או האם הייתה בנויה כעיר “בתי החצרים”[2], אשר אין להם חומה? עיר כזאת דומה יותר במראה שלה למושב חקלאי של היום.
“וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה בַּגּוֹרָל”
יהושע פרק כא ח
מכיוון שאין מסורת על בית לחם כעיר מוקפת חומה, נראית יותר האפשרות השנייה. יש לשער שלכל בית בעיר היה מגרש (גינה), שהיווה חלק מנחלת המשפחה. במגרש גידלו את התוצרת הביתית. בנוסף לכך הייתה לכל משפחה שדה חקלאית, או כמה שדות, שהיוו חלק מנחלת בית האב ואשר אותם עיבדו לצורך פרנסת המשפחה. השדות לא היו בהכרח צמודים לבית האחוזה המשפחתית.מדייק פרשן המקרא, הרב מאיר ליבוש, המכונה בקיצור, מלבי”ם, מהפסוק המובא לעיל:
וַתָּשָׁב נָעֳמִי… הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב…” רוצה לומר, כי בצאתה מבית לחם עזבה שדותיה… ועל זה [הוסיף] ואמר שנית: “הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב”, [אחרי שכבר אמר: ” וַתָּשָׁב נָעֳמִי…”] מפני שאם הייתה נשארת בשדי מואב, הייתה מוחלת על חלקה [בשדה, מכוח כתובתה[3]]… לא כן עתה, ששבה משדי מואב, היה לה זכיה בשדה…
והוסיף המלבי”ם וכתב: (פרק ד פסוק ג) שלמרות שבהמשך המגילה, בסיפור בועז, הנושא ונותן עם הזקנים בשער, כתוב בלשון עבר:
“חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב:”, הכוונה: שהסכימה [נעמי] למכור אותו וכבר הוכרז, ששדה זו עומדת למכור ודומה כאלו מכרה אותו למי שירצה לקנות…
בדומה לדברים אלה, כותב פרשן אחר של המגילה, רבי שלמה אלקבץ בספרו “שורש ישי” (פרק ב ב):
לא יעלה על הדעת, שאלימלך ימכור שדהו ודעתו לשוב לארצו, כנראה ממה שנאמר: (פרק א א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב”, – “לגור” ולא להשתקע….
לכן, לסיכום, נראה, שנעמי ורות חוזרות אל בית האחוזה השומם של המשפחה. בית האחוזה ממוקם בתוך העיר. העיר בנויה כעיר ללא חומה. לכל בית אחוזה שכזה, יש גינה, או מגרש, המקיפים אותו ומהווים חלק מירושת המשפחה. מלבד זאת היו לכל משפחה שדות, אותם עיבדו לצורך פרנסתם.
ב. מצב העם בימי “שפוט השופטים”
בסוף ספר יהושע מתוארת פרידת המנהיג, ממשיך דרכו של משה, יהושע בן נון, מן העם, לפני מותו:
וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
יהושע פרק כד א
יהושע מבקש מהעם, לפני פרדתו מהם, לכרות ברית מחודשת בינם לבין בורא העולם:
וְעַתָּה יְראוּ אֶת יְהֹוָה וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת יְהֹוָה
יהושע פרק כד יד
ואכן, העם מקבל על עצמו לעבוד, אך ורק את אלוהי ישראל:
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יְהֹוָה נַעֲבֹד: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת יְהֹוָה לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים… וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם: וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהֹוָה:
יהושע פרק כד כא-כב, כה-כו
מיד לאחר מכן, מתדרדר מצבו של עם ישראל. העם נכנס לסחרור של עליות וירידות, הן מהבחינה הרוחנית והן המדינית. בספר שופטים מתוארת תקופה זאת בצורה מעגלית: בתחילה, מתרחק העם משמירת הברית עם אלוהיו. העמים סביב מענים אותו. בעקבות זאת, נשלח שופט, אשר מושיע את העם ומחזיר את העם לדרכו המקורית בשמירת הברית ברם, בתלמוד מאפיינים את עיקר הבעייתיות, שבתקופה זאת בהתדרדרות המצב המשפטי:
“ויהי בימי שפוט השופטים” אמר רבי יוחנן: מדוע “שפוט השופטים”? – דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך. אומר לו [הנשפט]: טול קורה מבין עיניך. על זה נאמר (ישעיה, פרק א כב): “כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם…”
תלמוד, מסכת בבא בתרא, דף טו ב
חכמים ז”ל משייכים את נבואתו של ישעיהו לתקופה הזאת, תקופת ספר שופטים. בהמשך, מתוארת השחיתות של מנהיגי אותו הדור:
שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם
ישעיהו א כג
אם כן, הבעייתיות של הדור שורשה במנהיגיו. עומדים שופטים אשר אינם מהווים דוגמא חיה להמון העם, כיצד עליהם לחיות על פי מורשתו של משה. ואכן, כך מסביר רבינו גרשום את דברי רבי יוחנן בתלמוד:
מי שהיה שפוט על פי בית דין, הוא שופט את שופטיו. [כלומר] שאם אמר לו השופט: טול קיסם שלך, גזלה מתחת ידיך, היה משיב הוא לשופט: טול קורה. כלומר, אני גזלתי קיסם, שהוא מעט, [אבל] אתה גזלת קורה שהוא גדול מזה.
בקרב העם נוצר חוסר אמון במערכת המשפט. האם ניתן להאשים את יהושע ביצירת המצב, שבו מתערערים יסודות המשפט בקרב העם?
וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ
יהושע פרק כד כח
כך פועל יהושע מיד לאחר כריתת הברית המחודשת. האמנם ניתן לומר שאי הצבת מנהיג סמכותי אחד, שירכז סביבו את העם וירדה בו, היא שמולידה את המצב הפרוע? ימים שמתאפיינים על ידי כותב ספר שופטים, בתכונה מרכזית אחת:
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַַעֲֲשֶה
שופטים פרק יז ו וכן יח א וכן כא כה
האם כותב ספר שופטים[4] חוזר על משפט זה, כדי לציין לפנינו את סיבת ההתדרדרות של העם? מדוע, אם כן, לא טרח יהושע להקים בסוף ימיו מרכז שלטוני אחד? ארמון, שסביבו יתנהלו חיי העם על כל שניים עשר שבטיו? מדוע לא אימץ יהושע לפני מותו את המודל, שעל פיו התנהלו חיי העמים בסביבה. מודל, שבו יש מלך סמכותי אחד, בעל יכולת שלטונית מוחלטת?
שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, (שופטים פרק כ) מפני מה נהרגו? מפני היה להם לסנהדרין גדולה, שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם [שבעים זקנים, שהעמיד משה כמסופר בספר במדבר פרק כא כד]. היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ברכיהם) ויחזרו בכל עיירות ישראל. יום אחד ללכיש. יום אחד לבית אל. יום אחד לחברון. יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ. בשנה ובשתיים ובשלש, עד שיתיישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולמות כולן, שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים: “שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות עליהן את הטורח… תנא דבי אליהו רבה – פרק יא
במדבר מעצב משה, על פי דיבורו של בורא העולם בנבואה, מודל שלטוני אחר משאר העמים. לא מלך בעל סמכויות בלתי מוגבלות, אלא מלך, אשר סמכויותיו משתתפות עם מועצה שלטונית של שבעים זקנים. נראה שיהושע אימץ את המודל הזה. הוא קיווה שהמועצה, שהעמיד עם משה ופנחס בן אלעזר, אכן תמשיך ותמלא את תפקידה לאחר מותו. מועצת שבעים הזקנים (“סנהדרין” בלשון המדרש) תעבור ממקום למקום בקרב שבטי ישראל. תדריך את העם כיצד לנהל את חייהם המעשיים לאור משנתו של משה. חיי המעשה בארץ יצרו בעיות חברתיות ומוסריות חדשות, שלא הוכרו קודם לכן בחיי המדבר הפלאיים. הלכות שכנים, הלכות קנין, נישואין וגירושין וכדומה. על חכמי התורה, הזקנים, היה מוטל להתמודד עם המצבים החדשים בדרך מקורית, לאור הדברים, שנכתבו בתורה והתפרשו על ידי משה במשך ארבעים שנה במדבר[5]. אך הצרכים הפרטיים השתלטו. הצורך ליישב את בני משפחותיהם גבר על הצורך לבסס את מצבו המשפטי של עם ישראל. וכאשר לא קמה הנהגה, אשר החליפה את מנהיגותו של יהושע, מצבו של המון העם הלך והידרדר. ללא מנהיגים, הראויים להדריכו. ניהול חיי המעשה היום יומיים התנהלו על פי צרכי היחיד ושיגיונותיו. במצב כזה נפרצו הגבולות. הגזל הפך לנורמה חברתית וגם גדרי הצניעות והנאמנות המשפחתית התערערו.
רבי יהודה נשיאה בעא קומי [שאל לפני] רבי פנחס בן רבי שמעון: “בועז גדול הדור הוא ואתה אומר: “וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה…” (רות פרק ג ז)? אמר לו: לפי שהיה אותו דור שטוף בעבירה והיו נותנים שכר לזונות מן הגרנות, שנאמר: “אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן” (הושע פרק ט א).
ילקוט שמעוני רות פרק ג רמז
ג. דוגמא למצב המשפט המורכב בימי “שפוט השופטים” .
בתלמוד מסכת כתובות דף צז א מובא דיון בעניין חזרת המוכר ממכירת הקרקע שברשותו:
[תרגום חופשי מארמית] אותה שנה, שהייתה בצורת בנהרדעא, מכרו האנשים את אדמותיהם. לבסוף באו חיטים. אמר רב נחמן: דין הוא שיחזרו אדמות לבעליהם, מפני שהייתה זו מכירה בטעות. אם היו יודעים שהספינה עם החיטים נמצאת מאחורי עיקול הנהר (בקרבת מקום), היו משאירים את האדמות ברשותם. ואמר רמי בר שמואל “אם כן אתה מכשילן לעתיד לבוא.” (שלא ירצו האנשים לקנות שדות) ענה לו רב נחמן “וכי בכל יום יש מציאות יוצאת דופן שכזאת של בצורת?” אמר לו: “כן, בנהרדעא שכיחה הבצורת. והלכה: מכר ולבסוף לא צריך את המעות יכול לחזור בו.
הדוגמא המובאת מתארת מצב משפטי, בו אדם נאלץ למכור את שדהו, מחמת מצוקת רעב. ונשאלת השאלה: האם יכול לחזור בו מהמכירה? זאת משום שאנחנו אומדים את דעתו – שאם היה יודע שהמצוקה תיפתר תוך זמן קצר ביותר לא היה מוכר את שדהו? שאלה זו הוכרעה בתלמוד כאלף שנה מאוחר מתקופת השופטים. יש לשער שמציאות כזאת יכלה להיווצר גם בזמנם. אך בעוד שבזמן התלמוד השאלה הוכרעה, יש לשער שבזמן השופטים עדיין היה חוסר וודאות לגביה. דבר זה יכל ליצור אי הסכמה של הנידונים לקבל את הכרעת השופט – על ידי שני הצדדים. נראה שבכך ניתן גם להסביר את דברי רבי יוחנן המובאים לעיל: שהיה הדור בזמן ההוא דור ששופט את שופטיו. כאשר לא היו הכרעות מקובלות בקרב העם בנושאים ממוניים, לא היו הנשפטים רואים את עצמם מחויבים לקבל הכרעת השופט. רק סמכות עליונה של מלך הייתה יכולה להכריע במצב שכזה, מכוח שלטונה.
ד. אישיותו של אבימלך אל מול מצב הדור הירוד.
בתלמוד, מסכת בבא בתרא דף צא א-ב, דנים החכמים ז”ל בהיתר לבטל מצוות עשה של ישיבה בארץ ישראל. במסגרת הדיון, מביא התנא, רבי שמעון בר יוחאי, כראיה לחומרת האיסור לצאת מהארץ לחו”ל, את מקרהו של אלימלך ובני משפחתו:
היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ. שנאמר (רות א יט):”וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי…”
אבל בהמשך מביא התלמוד את דעת רבי חייא בר אבין, האומר בשם התנא, רבי יהושע בן קרחה::
חס ושלום, שאפילו מצאו [אלימלך ובני משפחתו] סובין, לא יצאו [את ארץ ישראל למואב]. ומפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו, שנאמר (ישעיהו פרק נז יג): בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִך..”
רבי יהושע בן קרחה נזעק לנקות את אלימלך ובני משפחתו מאשמת ביטול המצווה של ישיבת ארץ ישראל. הוא אינו מוכן לקבל את ההנחה, שהעזיבה נבעה מצורך כלכלי. הפגם הוא רוחני. חוסר היכולת של המנהיג, אלימלך, לעמוד בפרץ כנגד קלקוליי הדור. לאו דווקא בדרך מעשית, אלא לעמוד בתפילה ולבקש רחמים עליהם[6].
רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות: ושם האיש אלימלך שהיה אומר אלי תבוא מלכות…
מדרש רבה רות – פרשה ב פסקה ה
רבי יהושע בן קרחה, המוצא פגם בהנהגתו הציבורית של אלימלך, הוא גם שדורש את שמו לעניין מלכות. הדבר מעוגן בתולדות המשפחה: אלימלך הוא בנו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה בעבר. זהו ייחוס משפחתי בעל משמעות. הוא מתייחס ישירות אל פרץ בו יהודה. המסורת במשפחתו מספרת על הבטחה, שמבני המשפחה תקום מלכות בישראל. זו היא הבטחה, שמחויבות בצידה.
“אלימלך שהיה אומר: “אלי תבוא מלכות”. מפני שעל רוב שלמותו היה אומר, שאין ראוי למלכות ישראל כמוהו. ולרמוז רוממותו הוא טעם פז”ר גדו”ל [בקריאת המגילה בטעמים מורה טעם זה על גדולת נפש].
הרב משה אלשיך פרק א א
לא רק מסורת משפחתית מלווה את אלימלך, אלא גם תכונות אופי המתאימות להנהגת הציבור. יש בו גדלות אידאליסטית הנדרשת ממנהיג, הרוצה להביא את עמו ואת החברה, שבה הוא חי, אל מקום טוב יותר.
ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי… אלימל”ך, הוא נשמה לנשמה. נעמ”י היא נשמה…
תרגום מדרש זוהר חלק א דף עט ב
אלימלך זכאי היה. ויכול היה לעמוד ולהגן על דורו
תרגום מדרש זוהר חדש על רות
כוחות החיים הנמצאים בנפשו הגבוהה של אלימלך דוחפים אותו למלא את ייעודו כמנהיג.. מצבם הירוד של האנשים איננו נותן לו מנוחה. השאיפה להקמת מלכות בישראל נובעת מהבנתו, שבזה ישתנה מצבם. לא מתוך רדיפת שלטון ושררה הוא פועל למען מטרה זאת, אלא מתוך אידאליזם צרוף.
“וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב…” (דברי הימים א פרק ד כב) אלו מחלון וכליון ולמה נקרא שמן יואש ושרף יואש שנתייאשו מן הגאולה
תלמוד מסכת בבא בתרא דף צא ב
מן הסתם, הייאוש מופיע במשפחת אלימלך לאחר שניסיונותיהם לשנות את המצב נכשלו. את הסיבה לכישלון הם רואים, כפי שמציין כותב ספר שופטים כמה וכמה פעמים, באי העמדת מלך, אשר יטיל את מרותו בעם[7]. מצב זה נמשך שנים רבות. יש בהחלט אפשרות הגיונית, שהיציאה שלהם למואב הייתה מתוך מחשבה לקדם את עניין המלכות בישראל. במואב, כמו בשאר עמי הסביבה, יש מלך סמכותי. ארמון שסביבו מתנהלת הממלכה. בישראל, לעומת זאת, יש מועצה מחוקקת של שבעים זקנים, אשר אינם עסוקים באיחוד השבטים תחת מרותם.
“ויבאו שדי מואב ויהיו שם…” הלא יראה שפת יתר, כי מי לא ידע, כי אם באו שמה [שגם] שם היו?… שאומרו “ויהיו שם…” הוא מיותר. והנה המתרגם [לארמית] השיב על זה באומרו: “והוו תמן רופילין”, כלומר קנו שמה הוויות שררה ויהיו שרים גדולים.
רבי משה האלשיך ז”ל על רות, פרק א א
אבימלך ובניו משתלבים בחיי הארמון ונעשים שם לשרים. אך למרות ההיגיון שביציאה למואב, יש בכך נזק. העזיבה בשעת משבר של מנהיג הדור מחלישה את רוח העם ונוטעת בו חוסר אמון בייעודו. הוא מאבד את האמונה והביטחון שהוא מסוגל להשתנות. יתר על כן, המלכות הנצחית בישראל לא תקום כחיקוי למלכות העמים[8]. המלך בישראל מציאותו שונה לגמרי ממציאות המלכים בעמים האחרים. אמנם, גם הוא כמוהם, ממלא תפקיד של ריכז וביסוס הסדרים החברתיים והמשפטיים. אך עיקר עניינו של המלך בישראל הוא, כמשה רבינו בזמנו, להיות האישיות המקשרת את העם אל בוראם. כדי להגשים יעוד זה עליו להאמין בכוחות הגנוזים בעם ולהביאם בכוח אמונתו זאת אל ייעודם. הייעוד של ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שמות פרק יט ו). בהתפללו על העם החוטא בחטא העגל, מציל משה את העם מאסון. (שמות, פרק לב יא- יג ודברים פרק ט כה – כט) כוח התפילה של מנהיג הדור להתפלל ולבקש רחמים על דורו החוטא, הופך מרגע זה לדרך, שעל כל מנהיג לאמץ לעצמו. זה עומק דברי רבי יהושע בן קרחה, המובאים במדרש לעיל – שנענשו אלימלך ובניו בגלל שלא התפללו על הדור. משה, בהתפללו על עם ישראל בשעת מעשה העגל, בהר סיני, מציב בכך את דמות המלך בישראל. המנהיג, שמלבד היותו אידאליסט, המבקש לתקן את העם ולשנותו, מאמין ביכולת העם להשתנות. האמונה, שגם אם ירחק העם מייעודו – תמיד תהיה אפשרות של דרך תשובה ותיקון. התפילה של המנהיג על דורו באה מתוך ידיעה, שישנם כוחות גנוזים בעם, כוחות של תשובה ורצון להיטיב את דרכו. כמו כן, הידיעה שבכוחו של מנהיג הדור הוא להוציא כוחות גנוזים אלו מן ההסתר אל הגלוי. ראיה זאת הייתה חסרה לאלימלך. כמשה בהר סיני, היה לו להמשיך ולהאמין בעם. לעמוד בתפילה ולבקש רחמים על דורו. אך הוא לא היה מסוגל לכך.
המלכות הנישאה [האידאלית] היא, שיהיה הרוח הנשגב והמרומם של המלך, הקולט בקרבו את האוצר היותר נעלה לגדולה ולתפארת של הגוי כולו, פועל באומה כולה. הרוח הנעלה, הוא מתלבש בסדרים ותכסיסים של הנהגת המלכות, היוצאים אל הפועל, ומתמלאים על ידי העם והצבא.
עין אי”ה, מסכת שבת, דף נו א
המלך, באישיותו הנישאה, קולט אל קרבו את רוח העם. מלידה יש בו תכונות אופי מיוחדות עמם הוא מסוגל לקלוט את אוצר החיים הגנוז בקרב העם. אך לא רק את דגם אישיות המנהיג האידאלי מציב משה בהנהגתו, אלא גם את צורת המלכות האידאלית. מלכות, שהיא דרך חיים משותפת, אותה מגשימים אנשי העם: חוקים ומצוות מאת בורא העולם, המחייבים את כולם – מהגדול שבהם ועד לקטן. המלך, אשר מגשים בחייו הפרטיים, בשלמות, את דרך החיים המשותפת לכולם, משמש לעם כדוגמא חיה לייעודם. לנגד עיני האנשים ניצבת האישיות, אשר מכוח כישרונה המנהיגותי סוחפת אותם אחריה. מצד אחד, הוא הסמכות השלטונית, הרודה בעם ומעצב את סדרי חייו החברתיים, אך, מצד שני, הוא גם האדם שחי בעצמו, עד כלות הנפש, את הנדרש מהם מאת בוראם. רק על בסיס אישי זה נבנים מנגנוני השלטון בישראל. רק כך יוכל העם להתמסר לסדרים החברתיים ולחוקי המלכות. לעומת דרך הנהגה זו, אותה מייצג משה בחייו, יש הנהגה חיצונית וחסרת תוכן רעיוני המשותף לכולם.
אמנם בהשפלת המלוכה, שיהיה המלך רק צל מלך, יהיו החוקים והסדרים נאמרים בשמו, והצבא בכללו סר למשמעתו כדבר מלך שלטון, אבל הרוח של הממלכה יהיה על פי שרי החילים הרודים בעם על פי חפצם ושיטתם..
עין אי”ה, מסכת שבת, דף נו א
במצב הזה של “צל מלך” בישראל, הפקידות, היא שלפי הבנת כל אחד ואחד מנושאיה, מבטאת את רוח העם. ברם, מטבע הדברים, אופייה של כל פקידות, שהיא עוסקת יותר בצד הטכני של ניהול הממלכה. במצב כזה החוק הכתוב והסדר המוסכם נעשים עיקר והמלך מהווה רק סמל שלטוני, בתפקידו הוא משמש את הפקידים, לצורך השלטת הבנתם האישית את הרעיון.[9]
ה. חזרת נעמי לבית לחם עם כלותיה.
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂה {יַעַשׂ} יְהֹוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי:
רות פרק א ח
הפנייה הראשונה של נעמי מבטאת דאגה כנה לטובתן של כלותיה. היא לא מתעסקת בעצמה, אלא בהן. דבריה מכוונים לעורר בהן את השייכות לבית אמן. לאחר שהן מביעות את רצונן להמשיך ולהתמיד בקשר עמה. מביעות מוכנות לוותר על זהותן הלאומית כמואביות למען על המשך הקשר הזה. ממשיכה נעמי ברכות ובעדינות להעמיד אותן על הקושי שבהליכה עמה אל עמה, עם ישראל.
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.
רות א יא
למעלה מעשר שנים מצליחה נעמי באישיותה האצילית ליצור עם כלותיה יחסי קירבה של אם ובנותיה. נעמי משתדלת שלא לפגוע בהן על ידי הזכרת מוצאן המואבי. היא יודעת היטב את המתח השורר מתחת לפני השטח בין שני העמים. מאז ההליכה במדבר , הניסיון של בלק בן צפור, מלך מואב, לעכב את כניסת העם לארצו. (במדבר פרקים כב- כה). יותר מאוחר הסירוב לתת לעם סיוע בזמן ההליכה במדבר (דברים פרק כג ה). פרשיות טעונות אלו נשארו כתובות בספר התורה ומן הסתם חלחלו בתודעת העם. במקום זאת, נעמי מעדיפה להמשיך ולהציג לפניהן את חוסר היכולת שלהן להמשיך ביחסים המוכרים להן. היחסים הנדירים של חמות הממלאת תפקיד של אם.
רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות… ושם אשתו נעמי שהיו מעשיה נאים ונעימים...
מדרש רבה רות – פרשה ב פסקה ה
“כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן” (משלי לא) זו נעמי שהייתה בת גדולי הדור והייתה מאכלת רעבים…
מדרש אשת חיל
הן הדיאלוג של נעמי עם כלותיה והן מדרשים אלו תומכים בראיית נעמי כאישה נדיבה, טובת לב ומעל לכל אצילת נפש.
מפני מה הייתה [נעמי] מחזרת אותן [משתדלת שישובו רות וערפה למואב] כדי שלא תתבייש בהן שכן מצינו עשרה שווקים היו בירושלים ולא היו מערבבים אלו עם אלו… ניכרים במלבושיהם בשווקים מה שאלו לובשים לא היו אלו לובשים…
רות זוטא פ”א ח
המדרש מדגיש רובד נוסף, מוסתר, בנפשה של נעמי. מתוך רצון שלא לפגוע בהן, היא לא אומרת להן בפירוש את חששותיה מהקושי החברתי, שבחזרה עמן ליהודה[10]. הפניה הגלויה שלה אליהן נשארת במישור של הדאגה להמשך דרכן בחיים.
” אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם…” (רות פרק א יג) “עֲלֵיכֶם” היה לה לומר, כְּמָה שנאמר: (שמואל ב פרק ב א) “צַר לִי עָלֶיךָ…” מדוע “מִכֶּם”? אָמַר רִבִּי קְרוֹנְיָא, אָמַר רַב כַּהֲנָא: מועקה יש לי בלבי מכם – שאתן גרמתם לבני למות – כמי שמתרעם מאחר…
תרגום חופשי זוהר חדש. רות פא עמוד ב[11]
בדברים אלו, ששם כותב המגילה בפיה של נעמי, הוא מנסה לרמוז לנו על המסתתר בליבה. לנעמי יש מרירות על כלותיה. “מר לי מכם” ולא “עליכן”. מצד אחד היא מרעיפה עליהם אהבה אימהית, אך יש גם מועקה, מהקשר הנפשי, שנוצר בינן לבין בניה. תחושה, שיש בחיבור הזה דבר, שאינו רצוי לפני ההשגחה של בורא העולם. אך נעמי, באצילות נפש, כובשת את מרירותה, מסתירה את רגשותיה הקשים ופונה עליהן בעדינות של אם הדואגת לגורלן. רק בבואה עם רות אל העיר. מתפרצות רגשות המרירות אותה היא כובשת בעת ההליכה ממואב ליהודה.
“וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהֹוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהֹוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי”
רות פרק א כא-כב
המרירות שלה איננה מופנית רק כלפי כלותיה הנוכריות. היא מקשרת את אסונה עם השגחת בורא העולם. את מרירותה היא מביעה בפירוש לאנשי העיר וקוראת להם לקרוא לה שם חדש: “מרא” על שם מצבה הנוכחי. מצד אחד ניתן לשמוע בדבריה אלו את הצדקת הדין הקשה, שבורא העולם דן את בני משפחתה. ההבנה, שכך גזרה השגחתו הטובה.
השיבה להם: “אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא…” כי מעולם לא הייתי נעימה במעשי ולכן עשה ה’ לי ככה, וסופה מוכיח על תחילתה שמעולם לא הייתי נעימה במעשי.
כתב סופר על רות פרק א פסוק כ
אך גם ניתן לשמוע את הקושי, שבחוסר ההבנה על מה ולמה נענשו.
“אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא…” בר קפרא אמר: משל לפרה הדיוטית, שהעמידוה בעליה בשוק אמר דדיינית [צייתנית] היא ומשוה תלמים תלמים היא אמרין אין רדיינית אילין מכותיה דאית בה מה אינון כך אמרה נעמי: למה “וַיהֹוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי”?
מדרש רבה רות – פרשה ג פסקה ו
המדרש מדגיש בפירוש שהמרירות של נעמי נובעת בחלקה הגדול מאי ההבנה: למה בורא העולם עשה לה ולבני משפחתה – אותם המית ואותה השאיר בחיים?[12]. לא מרידה והטחת דברים יש בתשובתה לאנשי העיר, אלא תמיהה ורצון להבין.
ו. מניעיהן של רות וערפה בהליכה עם נעמי.
עשר שנים שהו רות וערפה עם מחלון וכליון, כשהן נשואות להם. מה מצאו שתי בנות מואב אלו בשני בני יהודה אלו שבאו מרחוק?
ר’ ביבי בשם ר’ ראובן אמר רות וערפה בנותיו של עגלון מלך מואב
מדרש רבה רות פרשה ב פסקה ט[13]
לפי המדרש היו השתיים בנות המעמד הגבוה במואב. החיבור אל משפחת אלימלך, משפחה זרה לסביבתן המואבית הטבעית, לא נבע מרצון לשפר את מעמדן החברתי. אין כאן עניין של “מציאת הזדמנות” להתחתן עם משפחה מהמעמד הגבוה שביהודה. יתר על כן, גם לאחר מות בעליהן, בשעה שנעמי נפרדת מהן, מביעות את רצונן להמשיך עמה את הקשר המשפחתי.
“יִתֵּן יְהֹוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ”
רות פרק א ט – י
השתיים מוכנות לוותר על זהותן הלאומית כמואביות ובלבד שישמר הקשר עם המשפחה. הן מוכנות להצטרף אל ה”עם של נעמי”‘ גם במחיר אישי של הליכה אל עתיד לא ידוע. הדבר מוכיח, שהן מזהות את נעמי כחלק מעם, בעל תכונות אופי, שאותן הן מבקשות לאמץ לעצמן. תכונות אופי מיוחדות אותן מצאו במשפחת אלימלך ולא בבית אמן המואבייה.
שלשה סימנים יש באומה זו [הישראלית] הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עט א[14]
לעומת סימנים אלו, ישנו אירוע, המוזכר בתורת משה, שהתרחש זמן קצר לפני כניסת עם ישראל לארץ.
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:
במדבר פרק כה א–ב
חכמים ז”ל לומדים, על פי הנאמר בספר מיכה (פרק ו ה): “עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה”, שעצתו של בלעם לבלק הייתה לפתות את בחורי עם ישראל לזנות עם בנותיו. כל זאת כדי שיתפתו אחריהן לעבוד לאליל מואב – ל”בעל פעור”.
בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים והושיב בהן זונות…
מסכת סנהדרין דף קו א
הרמב”ן בפירושו לתורה (במדבר כה א-ב) כותב שזנות זאת של בנות מואב נעשתה בכפייה. לא מרצונן החופשי עשו זאת, אלא מדרישת הוריהם ומנהיגיהם, אשר כפו עליהן צעד זה, על פי עצת בלעם[15].
האם התנהלות גסה זאת של מנהיגי וראשי העם המואבי כלפי בנותיהם הייתה חד פעמית? ואולי יחס זה של פגיעה בכבוד בנותיהם ונשותיהם היה מושרש עמוק בתרבותם. האישה משמשת את הגבר לצרכיו, גם אם הדבר בא על חשבון צניעותה ופגיעה בגופה.
“וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא…” (שופטים פרק ו כ) אמר לו הקב”ה אתה עמדת מכיסאך לכבודי – חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה’.
מדרש רבה, רות, פרשה ב פסקה ט
מהתנהלותו של עגלון, סבם של רות וערפה, בקומו מכיסאו, ניתן ללמוד שבתוך התרבות הזאת יש יסודות חיוביים. הזכרת שמו של בורא העולם, על פי האמונה הישראלית, מעוררת כבוד אצל חלקים מהעם המואבי. מוצאו של העם המואבי הוא ממשפחת לוט, קרובו אברהם, אבי האמונה הישראלית. יש לשער שבתוך תרבותם נטמעו כמה מיסודות אמונה זאת. היסוד, למשל, של שמירת כבודה של האישה והיותה שותפה שוות זכויות בחיי המשפחה. חופשית להחליט על דרך חייה וללא כפיה. נראה שאת זאת מצאו רות וערפה, נכדותיו של עגלון מלך מואב, בשני בנים אלו: מחלון וכליון. שתיהן זיהו תכונות אופי אלו אצלם ורצו להמשיך ולחיות בקרב העם, שבו ערכים אלו של כבוד האדם וחירותו נשמרים.
ז. הקושי שבהצטרפות ערפה ורות למשפחת אלימלך.
מסורת ההרחקה בקשרי החיתון בין עם ישראל לשאר האומות קדומה מאוד. כבר אברהם, אבי האומה הישראלית, שולח את עבדו, אליעזר, למצוא לבנו, יצחק, אישה ממשפחתו שבחרן. הוא גם אסר עליו לקחת אישה לבנו מבנות הכנעני, למרות שהוא היותו יושב ביניהם. (בראשית פרק כד ג-ד). יותר מאוחר, לפני הכניסה לארץ, מזהיר משה את בני ישראל לבל יתחתנו הם, בניהם ובנותיהם עם העמים החיים בארץ (דברים פרק ז א-ג). גם יהושע מזהיר את העם לפני מותו מנישואים עם העמים הנשארים בכנען (יהושע כג יב) השניים מציגים לפני העם את טעמו של האיסור:
“כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר”[16]
דברים פרק פרק ז ד
החשש בקשרי חיתון אלו הוא, שקרבת הנפש שבחיי נישואין תביא לנתק מהאמונה הישראלית בבורא העולם אחד ושמירת מצוותיו. אך מלבד הרחקה זאת של התחתנות עליה מצווים בני ישראל, ישנו ציווי מיוחד על בני עמון ומואב
” לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם”
דברים פרק כג ד
להבדיל משאר האומות, שעמם נתן להתחתן לאחר גיורם, לבני האומה העמונית או המואבית, ההרחקה היא גם לאחר גיורם. אמנם הוסר החשש, שיסירו את בני ישראל לעבודת אלילים, אך עדיין נוכחותם בקרב עם לא רצויה.
“עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ”
דברים פרק כג ד
פגם זה של חוסר עזרה לעם ישראל הבא מן המדבר הינו פועל יוצא של פגם במידת החסד. אנשי האומה המואבית, גם בהצטרפם דרך גיור לישראל, יכולים להטביע מידה רעה זאת בקהל ישראל ולגרום בכך נזק לדורות. יתר על כן, ההתנגדות להגשמת ייעודו האלוהי של עם ישראל בארץ כנען היא מהותית באומה המואבית[17]. ההתנגדות טבועה באופייה של האומה המואבית לדורותיה, כפי שאכן הוכח בימי עגלון מלך מואב (שופטים פרק ג יב) אדם שנולד לאומה זאת סופג אל קרבו התנגדות זאת ועל אף התגיירותו אין ביכולתו לתקן פגם זה. האם היו אלימלך ומשפחתו מודעים להרחקות ולהגבלות הללו? אם כן, כיצד ניתן להבין את נישואי כליון ומחלון לערפה ורות?
“וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי… וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת…” (רות פרק א ג-ד) אילו היה אביהם קיים לא היה מניח להם לשאת אותן אלא לאחר שמת אביהם נשאום.”
מדרש לקח טוב
מתוך סמיכות הפסוקים מתבקשת הדרשה. בהחלט אפשרי ששני האחים הכירו את רות וערפה עוד קודם למותו של האב, אך נמנעו מלבוא בקשרי חיתון עמם בגלל התנגדותו.
“וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי… וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת…” (רות פרק א ג-ד) הנה בסמיכות שני הכתובים האלה הבאים כאחד, הורו: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד עם אביהם, או עם רבם. כי יבושו מלחטוא באשר אביהם, או רבם לא חטאו, כי מוראם יעלה על ראשם… שעל כן אין ספק היו בושים ממנו מלשאת מואביות. אך עכשיו שוימת אלימלך ותשאר היא ושני בניה אשר אין דרך הבנים להיות מורא האם עליהם כמורא האב על הבן…
משה אלשיך רות פרק א ג
אמנם לאחר מות אלימלך, נעמי לא הגבילה את דרכם של בניה. אך האם לא העמידה להם תנאים?
“וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת…” תני בשם ר’ מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותם ולא הייתה הלכה להתחדש (הרחקת הזכרים ולא הנקבות) ולא היו נענשין עליהם: “עמוני” ולא “עמונית”, “מואבי” ולא “מואבית”
מדרש רבה רות, פרשה ב פסקה ט[18]
לדעת רבי מאיר במדרש, אם היו יודעים מחלון וכליון, שאפשר לגייר את רות וערפה היו עושים כך. אך הם נשאו אותם בפשיעה וללא גיור, כנשים מואביות. אך האם הסכימה אמם, נעמי, לצעד זה של התכחשות בניה לזהותם הישראלית? בכל נימי נפשה עדיין הייתה קשורה לעמה ולאמונתה. כל יציאת המשפחה הייתה כדי לגור בארץ מואב ולא להשתקע. לכן, כאשר שמעה שפקד בורא העולם את עמו והפסיק הרעב היא קמה וחזרה לעמה (רות פרק א ו).
אָמַר לוֹ, (בנו של רבי יוסיי איש סוכו) חַס וְשָׁלוֹם שֶׁנְּשָׂאָהּ מַחְלוֹן, וְהִיא גוֹיָה, אֶלָּא כְּשֶׁנְּשָׂאָהּ נִתְגַיְּירָה, וּבְחֶזְקַת אֵימַת בַּעֲלָהּ עָמְדָה הִיא וְעָרְפָּה, בְּעִנְיַן.
זהר חדש מדרש רות
מן המדרשים עולות שתי גישות: האחת, שפשעו מחלון וכליון ונשאו נשים נוכריות ללא גיור והשנייה, שגיורם היה גיור חלקי. כלומר, הסתפקו בהתכחשותם לעבודה זרה. לפי הזוהר, ההתכחשות נעשתה מתוך רצון לרצות את מחלון וכליון וכנראה גם את נעמי.
“וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי”
רות פרק א טז
רק כאשר רות מתאמצת ללכת עם נעמי. גם במחיר של הליכה אל עתיד לא ידוע. עתיד שטומן בחובו גם אפשרות של חיי עוני ודחייה חברתית, מתבררת האמת. מתברר שבעומק ההתקשרות האישית של רות עם מחלון ועם בני משפחתו, נמצאת השאיפה העזה לעבוד ולהידבק בדרכי בורא העולם.
ח. דרך מנהיגותו של בועז.
אל מול כישלון מנהיגותו של אלימלך ניצבת דרכו הייחודית של בועז בהנהגת העם.
“וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה”
רות פרק ב ד
דרך צורת המפגש הזאת של ברכה הדדית ניתן ללמוד על יחסיו של בועז עם עובדיו: יחס אנושי, של כבוד והערכה הדדיים. חכמים ז”ל לומדים שבועז תיקן תקנה לברך איש את רעהו בברכת “שלום” ובהזכרת שם אדנות. כלומר, בועז פעל בדרך יוצאת דופן, דרך הפרת הכללים הרגילים, של איסור הזכרת שם שמים בענייניי חולין, בניסיון להביא את המציאות החברתית המקולקלת בצורה קיצונית למצב טוב יותר.
“ועמד בועז ובית דינו והתקינו לשאול שלום בשם [כינוי מפורש של בורא העולם], שנאמר: (רות פרק ב ד) “וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה”[19]
מה הייתה המציאות המקולקלת, שבגללה ראה בועז צורך להשתמש באחד מכינויי הקודש של בורא העולם לצרכי חול אנושיים של הגברת הידידות בין אדם לחברו.
בזאת יתוקן זה החלק הרשום של השלום האנושי, על ידי הרבות יראת ד’ ודעת אלוהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד’ ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד’ ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כי אם באהבה וחיבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד’ הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים.
פירוש עין אי”ה על מסכת ברכות דף נד א [רעא]
לפי הבנה זאת של הרב קוק, כאשר הן האדון המעסיק והן העובד, שניהם חיים בתחושה, שהם עובדיו של בורא העולם, נתונים למרותו, יכול להיווצר ביניהם יחס של כבוד הדדי. הקשבה איש לרעהו. המעסיק לא ירשה לעצמו לרדות בעובד, מכיוון שהוא מחויב על פי ציוויו של בורא העולם לדאוג לצרכיו. אך גם העובד לא יחוש קיפוח, במעמדו הנמוך משל מעבידו, מכיוון ששניהם הלוא “עובדים שווי ערך” אצל בוראם. כאשר הולכת תודעה זאת ומשתרשת במשך זמן בקרב האנשים, יכולים להיווצר יחסי אמון בין המעמד העשיר, הגבוה בחברה, בעלי השדות, המעסיקים, לבין העובדים תחתם. בועז רואה צורך לתקן קלקול יסודי זה של יחסים בין מנהיגי העם ועשיריו לבין ההמון. כאשר מרגע ההתנחלות בארץ לא מילאו הזקנים, מועצת החכמים, מנהיגי העם לאחר יהושע, את תפקידם. כאשר במקום לדאוג לצרכי הציבור הלכו הם איש לנחלתו, כדי לדאוג לצרכיהם הפרטיים, צריכה להיווצר הנהגה אחרת. הנהגה אשר דואגת לכל אחד ואחד מבני העם המונהגים על ידה. הנהגה הניגשת בענווה ובאהבה לעבודת הקודש של ניהול חיי הציבור. הנהגה כזאת צריכה לקום בקרב השופטים. אדם הניגש למשפט חייב להיפגש, מלבד הדרך של משה רבינו, הדרך “יקוב הדין את ההר”, עם דרכו של אהרון הכהן. הדרך של “אוהב שלום ורודף שלום”. גם בחיי הכלכלה, הן הפועל והן המעסיק יפגשו עם הגישה הבסיסית של חוקי התורה בתחום יחסי עובד-מעביד. יחסים המושתתים על “עבדי הם [של הקב”ה] ולא “עבדים לעבדים [בני האדם]”. כלומר, אין רשות לאף אדם להשתרר בכוח על אחרים ולהתעמר בהם, מפני שאינם תחת רשותו הבלעדית. דרך זאת של בועז היא שמולידה את המלכות בישראל. רק בדרך זאת תיוולד באומה המלכות הנישאה. המלכות שמחברת בין מלכות שמים-אידאלית של עבודת בורא העולם, לבין מלכות ארצית, בעלת צרכים ודרישות חומריים. שלוש דורות[20] לאחר שיסד בועז דרך הנהגה זאת של העם, קם מנהיג, שהלך בדרכו: שמואל הנביא.
וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה”
שמואל א פרק ז טז
המעלה העליונה של מנהיג האומה היא, שיהיה מרגיש בעצמו, שהוא כל כך נתון לטובת המונהגים על ידו, עד שהוא מרגיש את ערכם ומצבם ואת טוב הסדרים, שהם צריכים להם. לא כפי אותה ההשקפה המצטיירת לו בנפשו, כי אם, כאילו ירד למצבם בבירור, וכאילו הוא עומד עמם על מצב אחד ומקום אחד. זאת התכונה העדינה, כשהיא מתגברת בשופט צדיק, תמשיכהו להיות הוא יורד אל העם, נוסע ומסבב למקומות מושבותיהם, וממילא גם כן [על ידי כך] מנמיך את רוחו למצבם פנימה, הרחוק מאד מערכו, ועל ידי זה יעלה אותם וינטלם [ינהלם], וישפוט אותם משפט צדק והדרכת אמונה.
עין אי”ה על מסכת שבת דף נו א
ט. סיכום.
משבר ימי “שפוט השופטים” הוא משבר של מנהיגות. יהושע משאיר את מועצת החכמים, את הזקנים, להנהיג ולשפוט את העם. אך הצרכים הפרטיים מתגברים ונוצר המשבר. בעם מתגברות הנטיות האגוצנטריות. הדאגה של היחיד לרווחתו. או לחילופין לרווחת שבטו. האידאל המאחד את העם חבוי במעמקי הנפשות הצמאות להופעת המלכות. אל תוך מצב זה נולדים שני האישים: אלימלך ובועז. לשניהם מטרה משותפת. שניהם מבינים שהפתרון נמצא בהקמת מלכות בישראל. ברם, יש פער בהבנת אופי המלכות בישראל. אלימלך מבין שהמלכות חייבת להיות מלכות הדומה באופייה לכלל המלכויות של שאר העמים. אמנם, יש בה את הייחודיות של חוקי התורה. אך המבנה החיצוני דומה: שלטון היררכי ברור. מנגנון פקידותי רב רושם של “חזנים וסופרים”
של דקדקנות והטלת אימה וכבוד חיצוני, אשר נועדו להרשים ולהרתיע. רק כך ייכנעו הבריות ויקבלו עליהם משפט צדק. יתרחקו מלעשות רע.
ואילו הנהגתו של בועז הינה הנהגה הבנויה על אמון ויצירת קשר בלתי אמצעי בין העם לבין מנהיגו. בלי סדרי שלטון נוקשים, אלא מכוח אישיותו הטהורה ישפוט השופט. במסירות נפש, באהבה יהיה קשוב לצרכי העם. מתוך אמונה בכוחות החיוביים הגנוזים בקרב העם הוא יוציא אותם ל הפועל.
אלימלך יוצא בשעת משבר למואב. הוא מצדיק זאת באותה המחשבה, שמכוחה של היציאה, יחזרו הוא ובניו לימודי ניסיון בניהול ממלכה. יחזרו כדי להקים את המלכות בישראל.
בועז, לעומתו, נשאר. הוא תופס את מקומו של אלימלך כמנהיג השופט. אט אט בתהליך של כמה שנים הוא מחולל בכוח אישיותו את המהפך בדרך החשיבה של האנשים. באהבה ובסבלנות הוא יוצר בעם את האמון הנדרש במנהיגיו. הוא מבליט את החסד והדאגה לטובת היחיד שבחוקי התורה. בדרך זאת הוא יוצר את ההזדהות החסרה בסדרי חברה מתוקנים. בדרך זו האנשים נחשפים לכוחות החיוביים שבהם. לרצון הטוב שהוא הבסיס לכל נפש השייכת לעם ישראל.
מערכה שניה
א. מערכה שניה. תמונה ראשונה – רות יוצאת לשדות בית לחם.
ב. מערכה שנייה תמונה שלישית – אישיותה של ערפה והפרידה מנעמי ורות.
ג. . מערכה שניה תמונות שנייה, שלישית ורביעית – אישיותה של רות והליכתה עם נעמי.
ד. מערכה שניה. תמונה שישית
א. רות יוצאת לשדות בית לחם.
רות מביעה לפני נעמי את רצונה לצאת אל השדות, כדי ללקוט שיבולים. חששות כבדים מלווים את יציאתה. אך היא מתעקשת לצאת לבדה, כדי לאפשר לנעמי המבוגרת ממנה, להישאר בבית האחוזה במשך היום.
“וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים…” (רות פרק ב ב) מספר צדקת רות וטיב מידותיה… שהסכימה ללכת ללקוט, כאחד העניים. שלא חפצה שגם חמותה תלך עמה, [מפני] שדי בזיון וכלימה [יש לה, לנעמי], אחר שנודעה בעיר הזאת לגברת ועשירה. [ולכן] קבלה על עצמה, שהיא תלך, מפני שאין מכירים אותה…”
הרב מאיר לייבוש (מלבי”ם) רות פרק ב ב
מיד לאחר יציאתה וַיִּקֶר מִקְרֶהָ והיא פוגשת בבועז. האם שדה זו של בועז הייתה הראשונה שאליה היא הגיעה? האם תיכף ומיד, בהשגחה מאת בורא העולם, השתנה מצבן של שתי הנשים ונמצא להן האיש, אשר לקחן תחת חסותו, בועז?
“וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה… (רות פרק ב ג) אמר רבי אלעזר שהלכה ובאת הלכה ובאת עד שמצאה בני אדם המהוגנים לילך עמהם”
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיג ב
רבי אלעזר דורש את יתור הלשון: “ותבוא”. מפני שהיה על כותב המגילה לקצר ולהסתפק בביטוי “וַתֵּלֶךְ וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה…”
עד כדון לא אזלת [עד עכשיו לא הלכה] ואת אמרת: “ותבוא”? רבי יהודה בן רבי סימון אמר: התחילה מסיימת [מסמנת] לפניה הדרכים…
רות רבה פרשה ד ד
גם המדרש דורש את ייתור המילה “ותבוא”, לעניין היוזמות של רות, פעולות אותן היא נוקטת, כדי למנוע מעצמה להיכנס למצבים של חוסר נעימות. לפי אגדת התלמוד היו חבורות קוצרים, שעימם חששה להתחבר. היא השתדלה לזהות בהתנהגותם דרך ארץ וכבוד לזולת. האם היה זה לאחר שהצטרפה לאחת החבורות וחוותה התנהגות שאינה הגונה? גם לפי המדרש חששה לאבד את דרכה והייתה מסמנת את הדרכים. מדוע חששה לבקש עזרה מהקוצרים, שיורו לה את הדרך חזרה לעיר? האם גם כאן היה זה בעקבות אירוע, שבו ביקשה עזרה ונענתה בצורה מחוסרת כבוד?
” וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה…” (רות פרק ב ב) הייתה הולכת ומביאה בכל יום מה ששתיהן אוכלות, שלא תצא לתרבות רעה ולא תהא צריכה לבריות…
מדרש זוטא רות – פרשה ב ב
כמה ימים עברו על רות בטרם וחקר מקרה והיא הגיע לשדהו של בועז[21]. היא משתדלת, כמה שאפשר, להימנע ממגע ודיבור עם הקוצרים. כדי להרחיק את עצמה מתלות בהם היא מלקטת כמות מדויקת של שעורים. כמות שמספקת, מצד אחד, לצורך אכילת שתיהן ומצד שני, תמנע מהן לבקש טובת הנאה מאחרים. כל זאת כדי לקצר כמה שיותר את שהותה בשדות עם הקוצרים. נראה, שגם אם אין הכרח לומר, שרות חוותה אירוע לא נעים עם הקוצרים, אירוע שבעקבותיו נקטה במשנה זהירות, בהחלט ניתן ללמוד על האווירה הפרועה, שבה היו נתונים בני הדור הוא. רמז לכך יש גם בדבריו של בועז לרות לאחר פגישתם בשדהו:
“עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ…”
רות פרק ב ט
בועז מודיע לרות שהוא פורס עליה ועל נעמי את חסותו. כמוכן מודיע לה שמכאן ואילך הקוצרים לא יטרידו אותה. מדבריו נשמע שעד כה לא היה יחס חיובי מצד שאר הקוצרים.
ב. אישיותה של ערפה והפרידה מנעמי ורות.
בפרק א (פסוקים ז עד יז) מתאר כותב המגילה את תהליך הפרידה של נעמי מכלותיה. בתחילה מתוארת הליכתן כהליכה סתמית של לווי נעמי בשיבתה לארצה. אך מיד עם בקשת נעמי מהשתיים להיפרד מעליה ולחזור למואב, מתפרץ הקשר הנפשי של רות וערפה עמה בעוצמה רגשית גדולה.
“וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה…”
רות פרק א ט
קושי הפרידה מנעמי מלווה בבכי ובכאב גדול. לא בכי עצור, המלווה בהיסוסים, כי אם בכי קולני, המלווה בזעקת כאב ומן הסתם גם בהתרפקות האחת על השנייה. העוצמה הרגשית שבקשר הנפשי עם נעמי כל כך גדולה, עד ששתי הכלות מוכנות לוותר על זהותן הלאומית כמואביות:
וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ”
רות פרק א י
ההתפרצות הרגשית הולכת ומתעצמת, ככל שמתברר לרות ולערפה, שנעמי מתעקשת להיפרד מהן:
“וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה”
רות פרק א יד
לנוכח הטיעון המעשי של נעמי על העתיד חסר התוחלת, שצפוי להן בבית לחם, מחלחלת בהן ההכרה, שאין להן כל אפשרות להמשיך את הקשר ביניהן. עוצמת הכאב הולכת וגדלה.
“וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה” (רות פרק א יד) חסר אל”ף [לא כמו קודם לכן – וַתִּשֶּׂאנָה] תשש כחן, שהן מהלכות ובוכות…
מדרש רבה רות – פרשה ב פסקה כ
אוהבות עד כלות נפשן, תשושות מההליכה, הן ממשיכות ללכת אתה בוכות, מסרבות לקבל את גזירת ההיפרדות. הקשר הרגשי, שנבנה במשך השנים של ההיכרות המשותפת, יוצר מתח של צפייה. רגש האהבה, שמתפרץ בעצמה אצל ערפה ואצל רות מבקש עתה לבוא לידי סיפוקו. הוא מבקש את ההדדיות. את ביטויי האהבה של הצד השני, של נעמי. אך נעמי איננה מחזירה להן אהבה תחת אהבתן. אמנם היא פונה אליהן בעדינות רבה, כדי שלא יפגעו מרצונה להיפרד מהן וללכת לבדה לבית לחם
“שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים”
רות פרק א יב
אך עם כל עדינותה והתחשבותה ברגשותיהן חבויה בפנייתה גם תחושת אשמה.
“אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם…” (רות פרק א יג). “עֲלֵיכֶם” היה לה לומר, כְּמָה שנאמר: (שמואל ב פרק ב א) “צַר לִי עָלֶיךָ…” מדוע “מִכֶּם”? אָמַר רִבִּי קְרוֹנְיָא, אָמַר רַב כַּהֲנָא: מועקה יש לי בלבי מכם – שאתן גרמתם לבני למות – כמי שמתרעם מאחר…
תרגום חופשי, זוהר חדש. רות. דף פא ב
האשמה אינה אישית וישירה כלפי כלותיה. הן אינן אשמות במצב שנוצר. אך ישנה מועקה, שנוצרה מעצם קשר הנישואין בינן לבין בניה. נעמי, כשמה המעיד על אישיותה, היא אישה נעימת הליכות. היא לא כופה על המציאות את השקפת עולמה, כדי “שתתיישר” לפיה. לכן, עם מותו של אלימלך, בעלה האידאליסט, היא לא נלחמת נגד רצונם של בניה לשאת את רות וערפה. אך מכיוון שהיא אישה יראת שמים, עם מותם, היא מסופקת האם לא סוג קשר הנישואין הזה, הוא שבגללו נמצאו חייבים בניה מיתה בידי השגחת בורא העולם[22].
יתר על כן, ישנה עוד סיבה שבגללה היא דוחה את המשך הליכת כלותיה עמה לבית לחם:
מפני מה היתה מחזרת אותן? כדי שלא תתבייש בהן. שכן מצינו עשרה שווקים היו בירושלים ולא היו מערבבין אלו עם אלו. שוק של מלכים, שוק של נביאים, שוק של כוהנים, שוק של לוים, שוק של ישראל. ניכרים בלבושיהם בשווקים. מה שאלו לובשין לא היו אלו לובשין.
רות זוטא פ”א ח
המדרש אמנם מתייחס לתקופה אחרת. כמה מאות שנים לאחר ימי השופטים, כאשר העיר ירושלים נהייתה למרכז חיי האומה הישראלית. אך החכמים ז”ל מזהים את המציאות ההיא, שבירושלים, כאותה המציאות החברתית שאליה חוזרת נעמי ממואב עם כלותיה. כבירושלים כן אז, החברה היא שמרנית ומקפידה על היררכיה חברתית ברורה. נעמי מודעת היטב לקראת המציאות החברתית הבעייתית אליה היא חוזרת. לאחר העזיבה למואב בשעת משבר הרעב, נפגעה מעמדה החברתי של משפחת אלימלך. רגשות הטינה כלפי “הבוגדים”, אותם עשירים, בני הנשיא נחשון בן עמינדב, שהבריחו את כל רכושם והפקירו את העם לגורלו, רגשות אלו עדיין פועמים במלוא תוקפם. הפצע עדיין לא הגליד. היא יודעת היטב עד כמה יהיה לה קשה להפיג רגשות טינה אלו. בחברה בעלת היררכיה חברתית ברורה, חברה אשר מבליטה את מוצאן של כלותיה המואביות, ההשתלבות שלה ושלהן בתוכה תהיה בלתי אפשרית.
ניתן לומר, שחכמים ז”ל במדרש חושפים את המסתתר בתוך הטקסט הכתוב שבמגילה. בעוד שהטקסט מביע דאגה אימהית של נעמי לכלותיה, הסב-טקסט, חושף את חששותיה והסתייגותה של נעמי מקשרי החיתון של בניה. נראה, שהכלות חשו בהסתייגות הזאת ובדחייה החבויה בדבריה של נעמי ונפגעו מכך.
האכזבה של שתי הכלות מסירובה של נעמי לצרף אותן אליה, היא גדולה. הן מתמסרות בכל נפשן לרגש אהבתן ואילו נעמי דוחה אותו. יש אפילו בליבה מרירות, על הקשר, שנוצר בינן לבין בניה. קשר, שאיננו מובן מאליו. חיבור לבנות נוכריות, מבנות העם המואבי, שנאסר לבוא בקהל ישראל. היא אמנם איננה אומרת להן את זאת בפירוש ורק ברמז, כדי לא לפגוע בהן. אך הן, מן הסתם חשו במרירות המוסתרת מאחורי הטיעונים ההגיוניים שלה.
“וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ”
רות פרק א יד
בשלב זה עושה עורפה את הצעד היותר הגיוני. אמנם השיקול הוא מעשי אך הוא מלווה בפגיעה רגשית. כאילו הייתה אומרת לעצמה: “בסדר, אם לא רוצים אותי, אז אני הולכת…”. רות, לעומתה, עושה את הצעד הבלתי הגיוני: כאילו אומרת לעצמה: “דווקא בגלל, שלא רוצים אותי אני ממשיכה ללכת”. בזאת רות אמנם מפסידה בזאת את שיקום העתיד האישי שלה, אך היא מרוויחה את הסיפוק, שבהמשכיות של הקשר הנפשי עם נעמי. רגש האהבה שלה בא לידי סיפוקו, בזה שהיא כופה את עצמה עליה. התהליך הרגשי העוצמתי, שהתפרץ אצלה מסתיים בהליכה שותקת עם נעמי. ואילו אצל עורפה, לעומתה, התהליך העוצמתי לא מסתיים. הקשר הרגשי רב העוצמה עם נעמי נשאר קטוע. אם רות הייתה מצטרפת אליה היו השתיים מחזקות זו את זו בהחלטתן ההגיונית לחזור למואב. אך רות, בהליכתה החסרת היגיון, אחרי רגשות אהבתה לנעמי, רק מעצימה את הכאב. האכזבה של ערפה, שנשארת לבדה עם ההחלטה לחזור למואב, היא גדולה. עכשיו היא לא רק דחויה על ידי נעמי, אלא גם על ידי ידידתה בנפש[23], המתריסה, בעצם הליכתה לבית לחם, על החלטתה להיפרד מנעמי.
ככל אדם אוהב, שלא בא לידי סיפוקו מחמת דחיית הנאהב, נוצרת אכזבה. האכזבה מולידה כעס. כעס על כל מה שנעמי ועכשיו רות שהצטרפה אליה מייצגות.
“וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ…”
רות פרק א טו
נעמי בחכמתה מבינה, שרגשות אלו של תסכול וכעס יביאו את ערפה למרידה ולהתכחשות לכל הערכים, שספגה בבית אלימלך.
ואכן, העזיבה היא מוחלטת. ערפה איננה אישיות רגילה. התחברותה למשפחת אלימלך באה מגדולת נפשה. לכן, תגובתה לדחיית נעמי איננה מינורית. היא מחליטה לא כהצעתה של נעמי לחזור למואב אל בית אימה, אלא ללכת לארץ פלישתים. מתוך רצון לצאת מההשפעה החזקה, שהייתה לנעמי ומשפחתה עליה, היא פונה לעם המתנגד בכל תוקף להופעת מלכות ישראל, לפלישתים[24].
זהו הרקע למדרש חכמים ז”ל המזהים את ערפה עם “הרפה” היא אמו של גלית, יריבו של דוד מלך ישראל בעתיד.
אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו:
שמואל ב פרק כא כב
בארץ פלישתים, במקום, בו נמצאת האנטיתזה למלכות ישראל לשם, לדעת חכמים ז”ל, בוחרת ערפה ללכת. בזאת דומה ערפה לאבי אבותיה, ללוט, הנפרד מאברהם והולך לסדום, אל המקום בו התפתחה האנטיתזה למשטר החסד החברתי, שאליו חינך אברהם. התרבות הפלישתית וערכיה מנוגדים לתרבות הישראלית ולערכיה. אצל הפלישתים הפריצות הינה דרך חיים[25]. הנאמנות לבעל ולתא המשפחתי איננה דבר מוחלט[26]. תרבות של שחוק וקלות ראש[27]. מלכות שבה העוצמה הצבאית והניצוח המלחמתי נחשבים לעיקר[28].
המרידה של ערפה בכל אשר ספגה בבית חמותה, תוליד בעתיד, בעוד שני דורות, את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שני כוחות אלו
“אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה”
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מב ב
“שאלו לא נשקה [ערפה] לגמרי, יש עליך לומר שלא הייתה ראויה להדבק ואין כאן פרישה, אבל כאשר נשקה ראויה הייתה להדבק… “
מהר”ל חדושי אגדות סוטה דף מב ב
הקשר הנפשי של ערפה עם נעמי היה לא רק קשר אישי, אלא גם רצון לאמץ את ערכי החיים של עמה, העם הישראלי. אך דווקא בגלל הרגשת השייכות הרבה, הכעס שנולד בעקבות הדחיה של נעמי, הוליד את הרצון להשפיל ולמעט את כוח השפעתה של נעמי. את זאת עשתה ערפה על ידי הליכה אל העם, שמייצג מהבחינה הערכית את ההיפך. עם רגשות אלו היא מגיעה ערפה אל הפלישתים ומשתלבת בתרבותם[29].
ב. אישיותה של רות והליכתה עם נעמי .
נוכחות בורא העולם בחיי רות היא אקטיבית. מרגע הליכתה אחרי נעמי אל עתיד לא ידוע אנחנו מתוודעים לאמונתה הטוטאלית בנוכחותו בחייה.
“וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ”
רות פרק א’ טז- יז
רות החלטית בהבטחתה להישאר עם נעמי בכל מצב – עד המוות יפריד ביניהן. אך החלטיות הזאת באה בשבועה: “כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף”. היא מערבת את בורא עולם בהחלטתה. היטב היא מבינה את פער הגילאים, שבינה לבין חמותה. היא יודעת, שיכול להיווצר מצב, שבו היא תישאר בלעדיה בארץ נוכרייה. הליכה כזאת, המסירה כל שיקולים ראליים ורווחים מעשיים, יכולה להיווצר רק בנפש החשה בנוכחותו האקטיבית של בורא העולם בחייה. הליכה זו דומה להליכתו של אברהם אחרי ציווי בוראו אל ארץ, אשר לא ידוע לו מראש מה יהיה גורלו בה. במובן מסוים עולה הליכתה של רות על זאת של אברהם, מפני שלא עשתה זאת בציווי נבואי.
“וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז”
רות פרק ב יט
שוב אנו פוגשים במבטה הייחודי של רות. הסתכלותה על הרכוש והנכסים, הקיימים בעולם, היא בשורש יצירתם –מאת בורא העולם. מאות שנים אחרי תשובתה של רות לנעמי, מעמיקים חכמים בדרשתם את ההסתכלות הזאת הייחודית של האדם אשר בורא העולם נוכח בעולמו בצורה אקטיבית:
תני ר’ יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן רות אומרת לנעמי (רות ב) “שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז”. “אשר עשה עמי” אין כתיב כאן, אלא “אשר עשיתי עמו”. אמרה לה הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי.
מדרש רבה ויקרא – פרשה לד פסקה ח
נעמי, חשה מיד בסכנה היכולה להיווצר מההגזמה, שבדרך הסתכלות זאת. הסתכלות היכולה להביא את האדם לאי הכרת הטוב לעשיר, המתנדב לתת מממונו בבחירתו האישית. לכן מיד היא מתקנת אותה:
“וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיהֹוָה…” השיבה [נעמי לרות על דבריה אלו] אל בתי, אל תאמרי כדברים האלה ולא תעריכי כמוּת הדבר, אבל [יש להעריך] איכותו וטוב לבב בעז לעשות חסד… [כי] מדרכי התורה והמוסר, להודות האדם למי שקבל ממנו טוב.
שרש ישי לרבי שלמה אלקבץ פרק ב כ
הטוטאליות שבנוכחותו של בורא העולם בעולמה של רות באה לידי ביטוי גם בזמן הפגישה עם בועז בשדה:
וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה:
רות פרק ב י
נפילת אפיים על הפנים איננה פעולה רגילה של אדם בכל עת. פעולה זאת, המציינת התבטלות מוחלטת לפני בורא העולם, יש בה משמעות עמוקה. היא מוזכרת רק אצל ענקי רוח כמו אברהם (בראשית פרק יז ג) משה (במדבר פרק טז ד) או יהושע בן נון (יהושע פרק ז ו)
וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו…” (במדבר טז ד) מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שמע שחשדוהו מאשת איש…
תלמוד מסכת סנהדרין דף קי א
הנה כי נפילת משה על פניו… לפי שנחשד בדבר [רע שבו הוא] מתקדש והוא במותר לו [יתרונו] מכל האדם, אשר על פני האדמה. ועל דרך זה נדרוש נפילת אפים זאת [של רות] כשמעה דברי המדבר עליה רעה… כשמעה, מסרה נפשה למיתה ותבחר מחנק נפשה, אחרי שעם כל צניעותה נחשדה…
שרש ישי לרבי שלמה אלרבץ רות פרק ב י
אך עם זאת יש צד אחר באישיותה של רות.
“וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי”
רות פרק ב כא
אמר רבי חנין בר לוי: בודאי מואבייה היא זו. הוא [בועז] אמר: “וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי…” (רות פרק ב ח) והיא אמרה: “עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין…” (רות פרק ב כא)
נפשה של רות גבוהה. היא עסוקה בהשלמת עצמה ותיקון הנפש. היא מוכנה ללכת עם אמונתה בבורא העולם, גם אם הדבר כרוך בוויתור על חיים נוחים. מוכנה לספוג עלבונות ודחיה חברתית למען המטרה הנעלה של עזרה לחמותה בשעת משבר. אך יש בה גם את הצד האחר. הצד המואבי. ההוא שאוהב את החיים ורוצה למצות את היכולות הטמונות בהם. בת ארבעים היא שואפת לשקם את חייה לאחר מות בעלה. להינשא לאחד הבחורים ולהקים משפחה בישראל.
באשר היא הייתה מואבייה ושם אין מתרחקים מן הנערים לא הבינה לדייק בדבריו וחשבה שכונתו שתדבק עם אנשיו, שהנערים היו עיקר אצלה, שחשבה שאחד מהם יישא אותה…
מלבי”ם על רות פרק ב פסוק כא
כנערה מואבייה, אשר גדלה בסביבתה המואבית וספגה אל נפשה את ערכי החברה ההיא, עדיין ישנם דרכי חשיבה שלהם שהיא שבויה בהם. כמו, ההרגל להשיג דברים במקום אותו מנהלים הגברים, כמו חקלאות, על ידי מציאת חן:
וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו…”
רות פרק ב ב
נראה ששני הצדדים הללו באישיותה של רות באים לידי ביטוי בדברי הזוהר עליה:
רוּת הָפְכָה לִשְׁמָהּ תּוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית טו) וְתוֹר וְגוֹזָל. (שה”ש ב)… רות על שם התור, שמשונה הוא משאר קולות… תור זה משמיע שני קולות כאחד – אחד גבוה ואחד נמוך וכולם כאחד. כך גם כנסת ישראל מתעוררת למעלה ומתעוררת למטה, הכול בזמן אחד ובקול אחד…
תרגום זהר חדש מנוקד – מדרש רות
שני הקולות הללו מהדהדים בנפשה של רות. ללכת עם נעמי ולהתמסר לאמונתה בבורא העולם. או ללכת ולהצטרף לערפה אשר פונה אל ארץ פלישתים. אל מקום הערצת היכולת המלחמתית. הכוח והגבורה הפיסיים.
ד. שיחת בועז והנער אשר על הקוצרים לבועז
“וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב.וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט:
רות פרק ב ו-ז
לכאורה, הנער מוסר לבועז עובדות: א. נערה מואבייה. ב. ביקשה לאסוף בעומרים. ג. הולכת מאחורי הקוצרים. ד. עובדת קשה כל היום באיסוף השיבולים.. אפשר להבין את מסירת העובדות בצורה עניינית, כזאת, שאין לנער כל עמדה כלפי אותה נערה שהופיע “במקרה” אל שדהו של בועז, אדונו. ברם, חכמים ז”ל במדרשיהם מדייקים, מתוך דבריו של הנער, רמזים לכוונות נוספות, מלבד מסירת העובדות. יש שדורשים זאת לחיוב ויש לשלילה:
“וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים…” התחיל הנער מספר בשבחה ובצניעות שבה הרי יש לה כמה ימים שהיא עמנו, שלא נראית אפילו אחד מאצבעות ידיה ורגליה, כאשר כתוב למעלה ואין אנו יודעין אם אילמת היא, אם דברנית. באותה שעה בדק בועז אחריה.
מדרש זוטא רות – פרשה ב ז
רות הולכת “אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים”. זו היא הליכה צנועה, הנובעת מהרצון שלא להבליט את עצמה.
“וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” (רות פרק ב ה) וכי דרכו של בועז לשאול בנערה? אמר רבי אלעזר: דבר חכמה ראה בה – שני שבלין לקטה, שלשה שבלין אינה מלקטת. במתניתא תנא: דבר צניעות ראה בה – עומדות [מלקטת] מעומד נופלות [מלקטת] מיושב”
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיג ב
רבי אלעזר מדייק מעצם שאלת בועז: “לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?” שיש משהו מיוחד, חריג, בהתנהגותה של רות, אשר מושך את תשומת ליבו. דיוקו של רבי אלעזר יוצאת מהנחת היסוד בתלמוד, שבועז הוא אישיות ברמה מוסרית גבוהה. אישיות כזאת, אשר לא מתאים לה להתעניין בנערות בצורה בוטה וזולה ולבטח לא בכזאת ישירות.
“וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים…” רצה לומר, שכל מה שאספה בכדי עומר, עשתה ממנו עומר, ולא תאמר שגנבה עומר מן העומרים של השדה, כי אספה אחרי הקוצרים וסמוך להם, וראו שלא לקחה דבר שלא כשורה. ולא תתפלא שיש לה עומרים רבים…
מלבי”ם על רות פרק ב ז
פרשן המקרא, המלבי”ם הולך בעקבות המדרשים הדורשים לחיוב את דברי הנער: “וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים”. שלמרות שלחמותה אמרה “אלקטה בשיבולים”, בפועל ליקטה ואספה אותם לכלל עומר וכמות מרובה זאת עשתה בחריצותה ולא בגזל. ברם, ישנם חכמים ז”ל המדייקים במדרשיהם מתוך דבריו של הנער, רמזים שליליים הבאים למעט בשבחה של רות:
“וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא…” ואת אמרת מעשיה נאים ונעימים, אלא רבתה רפתה לה”
מדרש רבה רות – פרשה ד פסקה ו
המדרש הולך בדרכו של התלמוד, המבין שהתעניינותו של בועז ברות נבעה מהתנהגותה המיוחדת. אך שלא כמדרשים, הדורשים את תשובת הנער לחיוב, דורש בעל המדרש מהבלטת מוצאה המואבי של רות על ידי הנער: “נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה”, שלדבריו, מעשיה הם בעצם חיקוי להוראות שקיבלה מחמותה.
“וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים… וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה ” מעט תפסה לוקו [מעט] מאותה שבבית שהיא מצפה לה”
מדרש רבה רות – פרשה ד פסקה ז
הכמות הגדולה: “וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים” היא רק משאלות ליבה של רות. בפועל לא עשתה הרבה מפני ש: “וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה..” רוב הזמן רות עומדת חסרת מעש. עד שהכמות שאספה אינה מספיקה לה ולחמותה. זוהי עמדה שלילית וביקורתית של הנער, הטוענת, שרות לא עושה מספיק בדאגתה לחמותה.
“הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים, כַּאֲשֶׁר רָאָה בֹּעַז בְּבָרְכוֹ אוֹתָם, שָׁאַל: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, טֶרֶם יִדְרשׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם וְעִנְיַן הַשָּדֶה, עָלְתָה טִינָא בְּלִבּוֹ לֵאמֹר אַחֲרֵי שֶׁהִיא מֻפְלֶגֶת בְּיָפְיָהּ, שֶׁמָּא נָתַן עֵינָיו בֹּעַז בָּהּ, לָקַחַת אוֹתָהּ לְאִשָּׁה…
רבי שלמה אלקבץ רות פרק ב ו
בדברים אלו נותן פרשן המקרא, רבי שלמה אלקבץ, את הסיבה לדיוקם של החכמים ז”ל במדרשיהם את ההיבט השלילי, שבדברי הנער. והוא הולך ומוסיף על דבריהם ומדייק מדברי הנער משמעויות שליליות נוספות:
א. הִתְחִיל וְאָמַר “נַעֲרָה”. – וְאַחַר שֶׁאַתָּה זָקֵן, אֵינְךָ רַשַּׁאי שֶׁתִּטַּפֵּל בְּנַעֲרָה… ב. וְעוֹד שֶׁהִיא “מוֹאֲבִיָּה”. – וְאֵינוֹ מִן הָרָאוּי שֶׁמִּי שֶׁיְּקַוֶּה לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים, יִשָּא עַמּוֹנִית אוֹ מוֹאָבִית… ג. “הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּדֵה מוֹאָב” – כִּי נִתְגַּדְּלָה בֵּין צָרֵי עַיִן, אֲשֶׁר לֹא יֵאוֹת לְאִישׁ כָּמוֹךָ , נָדִיב… ד. וְאָמַר שֶׁהַגֵּרוּת הַזֶּה אֵינוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, רַק מֵאַהֲבָתָהּ אֶת נָעֳמִי. ה. “נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא” – אֵינָהּ מְיֻחֶסֶת אֶלָּא שֶׁחֲמוֹתָהּ לִמְּדַתָּהּ דֶּרֶךְ צְנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ‘הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי’, עַד כָּאן. וְכֵן בְּמִדְרַשׁ רוּת ‘נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא’ אֶלָּא שֶׁחֲמוֹתָהּ מְאַלֶּפֶת לָהּ… ו. “זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט'” הִפְלִיג לְדַבֵּר בְּרָעָתָהּ, וְאָמַר כִּי נִמְצֵאת בָּהּ מִדַּת הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה אֲשֶׁר אָמַר שְׁלֹמֹה עָלֶיהָ (משלי ז, יא) ‘בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ’….:הִנֵּה שֶׁכַּוָּנַת הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְדַבֵּר עָלֶיהָ רָעָה, וּלְפִי שֶׁהוּא בועז [תָּמַהּ] עַל צְנִיעוּתָהּ, חָשַׁב שֶׁנִּדְבַּק לִבּוֹ בָּהּ. וְלָכֵן הִפְלִיג לְדַבֵּר בִּגְנוּתָהּ…”
בדרך זו הלך גם פרשן המקרא, הרב משה אלשיך, המונה אחת לאחת את שקריו של הנער הניצב על הקוצרים:
א. הלא יראה כי שקר כיזב באומרו שאמרה: “וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים”, והלא הכתוב מעיד [שאמרה לחמותה] “וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים” ב. ומה חידש לו [לבועז], לומר שהייתה הולכת אחרי האנשים, אם רע הוא בעיני בעז גם מראותו אותה אחריהם יתפעל, ולמה יגיד לו אשר נגד עיניו. ומה גם כי כל שאר נשים הלוקטות כן הולכות [אלא שרצה לספר שמחזרת אחריהם], ג. גם מה לו לספר בגנותה, לאמר ששהתה הרבה ושזה שבתה הבית מעט וטוב היה לומר [רק] שבתה הבית מעט,
הרב משה אלשיך רות פרק ב ו
מערכה שלישית
א. מערכה שלישית. תמונה ראשונה – פגישת רות ובועז בשדה.
ב. הייעוד המשותף שבהקמת המלכות בישראל.
ג. העימות שבין רות וערפה במישור ההיסטורי.
א. פגישת רות ובועז בשדה.
נעמי ורות מגיעות לבית לחם: “בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים…” (רות פרק א כב). לאחר שבועז לוקח את רות תחת חסותו, היא שומעת בעצת נעמי ומתלווה לנערותיו, הבנות שעובדות בשדהו.
“וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ”
רות פרק ב כג
בסיום הקציר של שיבולי השעורים והחיטים מתקיימת הדישה והזרייה:
וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה:
רות פרק ג ב
הדישה והזרייה לא נעשו בשדה, אלא ליד הגורן. זאת למרות שמבחינת ההיגיון היה ראוי לעשותם במקום קצירת השיבולים. לקצור, לדוש ולזרות בשדה ואחר כך לאסוף את גרגירי השעורים והחיטה אל הגורן – כך הוא סדר הדברים.
רבי יהודה נשיאה בעא קומי [שאל לפני] רבי פנחס בר חמא: בועז גדול הדור היה ואת אמרת: “וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה…” (רות פרק ג ז)? אמר לו: לפי שהיו אותו הדור שטופים בזימה והיו נותנים שכר לזונות מן הגרנות…
מדרש רבה רות – פרשה ה פסקה טו
בלילה, שבו דשים וזורים את התבואה, ישן בועז, האיש החשוב, בגורן. הוא בעצמו יורד לשמור על החיטים, כדי למנוע גניבות. אפילו על פועליו אינו יכול לסמוך. עדיין העם פרוע והיצרים שולטים בו. אם היו משאירים את גרגירי התבואה בשדות, לאחר הדישה, היה עולה בגורלם דבר דומה. לכן נראה, שאת השיבולים, שהיו קוצרים בשדות בכל יום, היו אוספים לעומרים. את חבילות העומרים היו מעמיסים על עגלות ומסיעים אותם בכל יום אל הגורן, מחשש הגניבות. שם בגורן הקרובה לעיר, מרכזים את החבילות במקום אחד בטוח, שעליו היו מפקידים שומרים. לגנוב את חבילות העומרים הגדולות קשה יותר לגנוב מאשר את גרגירי התבואה הקטנים. מטבע הדברים, העומרים של השעורים, שקדמו להבשיל לפני החיטים, גם אותם דשו ראשונים. זו הסיבה שהן אלו שמוזכרות ראשונות בהקשר של זריית התבואה ליד הגורן של בועז – לפני זריית החיטים.
אמר רב שמואל בר נחמן מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים…
מדרש רבה רות – פרשה ה פסקה יא
שלושה חודשים נפגשים רות ובועז. הם לומדים להכיר זה את זאת. רשמי הפגישה הראשונית ביניהם הולכים ומתעמקים.
אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים התחיל שואל עליה. כל הנשים שוחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטת. כל הנשים מסלקות כליהם וזו משלשלת כליה. כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה. כל הנשים מלקטות בין העומרים וזו מלקטת מן ההפקר…
מדרש רבה רות – פרשה ד פסקה ו
הצניעות היא טבע באדם. תנאי החברה יכולים לשנות זאת. אך דווקא בתוך חברה מופקרת, פרוצה ביצרים, כבמואב, יכלה לצמוח אישיות, כמו רות, אשר הצניעות מובלטת אצלה ביתר שאת.
אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה…
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ק ב
הפגישה היא הדדית. בועז לומד להכיר את רות. את טבעה והליכותיה. אך גם רות לומדת להכיר את דרך הנהגתו של בועז.
“וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה” (רות פרק ב ד) נשיא ישראל ובעל בעמיו לא מתייחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה, ביחס אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כי אם בגזרת מושל. לומר [להם]: עצלים ונרפים הוסיפו לעבוד בחריצות. זה [היחס] היה ראוי להימצא אצל עריצי גויים, אשר לא ידעו את ד’. אמנם בועז אמר לקוצרים: “יְהֹוָה עִמָּכֶם”, שם ד’ הנקרא עליו ודעת דרכיו שהיה חפץ, היא שהביאה אותו לידי המידה המפוארת הזאת לומר באהבה לקוצרים: “יְהֹוָה עִמָּכֶם”. והם [הפועלים] חיו כל כך באהבה עמו, כל כך מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו “יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה”, כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלום וברכה.
פירוש עין אי”ה לרב קוק על מסכת ברכות דף סג א
יחסי החיבה והכבוד ההדדיים שבין בועז, המעסיק, לבין פועליו, המועסקים על ידו, מושכים את תשומת ליבה של רות. אלו יחסים יוצאי דופן. גם במקום, שבו קיימת מודעות לזכויותיו הסוציאליות של הפועל, עדיין יכולה להתקיים התעמרות של המעסיק במועסקיו. כל שכן, בזמנים ההם של רות ובועז, בהם לא הייתה לה קיימת מודעות שכזו. ברם, אדם המאמין בהשגחת הבורא על ברואיו, אדם המתאמץ להידבק במידת החסד של בוראו ולעובדו בכל ליבו, קיימת בו המודעות הסוציאלית לזכויותיו של הפועל. המודעות נוצרת, בראש ובראשונה מהידיעה שכל כישוריו הניהוליים הם מתנת חסד מבורא העולם. הידיעה הזאת מולידה באדם ענווה ביחסו אל שאר האנשים. יחד עם ידיעה זאת נדרשת ההבנה, שכל עושרו הינו פיקדון לצורך ההטבה עם זולתו. עמדת הכוח שניתנת לו ועושרו הינם אך ורק לטובת החברה והרמת מצבה. במשך עשר שנים חיה רות עם מחלון. נשואה לבנו של אדם, ששאף להקים את המלכות בישראל[30]. מן הסתם, שאיפותיו של האב, אלימלך, חלחלו גם בבניו[31]. היא הקשיבה לשאיפותיו ולחלומותיו של בעלה על דבר האידאל של הקמת מלכות בישראל. והנה לנגד עיניה היא רואה חזיון של דרך הנהגה ציבורית, שהיא אב טיפוס לדרך זו. הדרך, שבה צריכה להופיע המלכות בישראל. מלכות, שבה המלך, מלבד היותו המוציא אל הפועל את סדרי החברה בישראל, הוא גם האישיות הנעלה, שמגלה ומופיעה את הדבקות במידותיו של בורא העולם בהנהגת עולמו.
“וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּום”
דברים פרק ד ד
רות החשה באופן טבעי בנוכחותו האקטיבית של בורא העולם בחייה, רואה לנגד עיניה, מלך, מנהיג ציבור, שהתנהלותו עם עובדיו נובעת בראש ובראשונה מתחושה עמוקה של עמידה לפני בורא העולם. הדבר דומה להליכתה עם נעמי והתנהלות החסד שלה עם חמותה. במשך שלושה חודשים הולכת ומתעמקת אצל השניים ההערכה ההדדית. ההבנה שביסוד תפיסת עולמם הייחודית הם שותפים. מדוע אם כן אינם יוזמים שניהם – הן בועז והן רות את מיסוד הרגשתם זה לזאת בצורה רשמית? מדוע לא פונה רות בצורה ישירה אל נעמי ש”תשדך” בינה לבין בועז? כמו כן בועז, מדוע איננו יוזם ופונה ישירות לרות, או לנעמי, כדי לגאול אותה כיבם ולייסד בכך את מלכות ישראל? נראה שהדבר נובע מעצם אישיותם ודרך עבודתם את בוראם. כמו יעקוב, היודע שהבכורה מתאימה לו, אך אינו יוזם בעצמו את השגתה. רק כאשר עשיו מגיע מהשדה, מזלזל בבכורה ומציע לו אותה למכירה בתמורה למאכל עדשים עלוב, הוא רואה בזה סימן לרצון בוראו ופועל. גם יותר מאוחר, הוא “נדחף” בציוויה של אמו ומכוח נבואתה, אל אוהל אביו, כדי לקחת את הברכות במרמה. מבנה נפשם של אנשים אלו, כמו יעקוב, רות ובועז, בגלל האקטיביזם של בורא העולם בחייהם, פועל בדרך אחרת משאר האנשים. רק כאשר יתברר להם רצונו של בוראם הם יפעלו. מעצמם הם לא יזמו מעשים, אלא אם כן, יתגלה אליהם ברמז, או בהכרעה ברורה, שהללו הם רצונו של בורא העולם.
ב. הייעוד המשותף שבהקמת המלכות בישראל.
רובד נוסף יש ביחסי רות ובועז. בתלמוד בבלי, מסכת שבת, מוצא התנא רבי אלעזר רמז למחשבת בועז בזמן פגישתו עם רות בפעם הראושנה:
“וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם…” (רות פרק ב יד) אמר רבי אלעזר רמז רמז לה: עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך. כמו שכתוב בזאת: “הֲלֹם”. שנאמר: “וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם…”
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיג ב
ההתבוננות הפרשנית הזאת בפסוקי המגילה על דרך הרמז, משנה את דרך ההבנה של פגישת בועז עם רות ומעבירה אותה למישור גורלי יותר. לא רק פגישה של שני אנשים בעלי תכונות אופי והשקפת עולם דומה, אלא שותפות גורל. ידיעה פנימית שהם שותפים במשימה לאומית וכלל אנושית של הקמת המלכות בישראל. ההבנה שזה רצונו של בורא העולם מהם ושעליהם לבחור האם הם ראויים לה.
“וַיֹאמֶר ה’ אֵלָי, אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה”. (דברים ב ט) וְכִי [מָה] עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת? אֶלָּא, נָשָׂא מֹשֶׁה קַל – וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר, וּמַה מִדְיָנִים – שֶׁלֹּא בָאוּ אֶלָּא לַעֲזֹר אֶת מוֹאָב, אָמְרָה תוֹרָה, (במדבר כה) “צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם”, [שם ע”ב] מוֹאָבִים עַצְמָם לֹא כָל – שֶׁכֵּן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ, עָלְתָה עַל דַּעְתִּי. שְׁתֵּי פְרֵידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶם – רוּת
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא לח ב
היחס אנשי האומה הישראלית לאומה המואבית הינו מורכב. מצד ההיגיון האנושי היו אמורים המואבים להיות אויבי ישראל היותר גרועים. הם שהרעו לישראל בכניסתם לארץ בהפקרת בנותיהם. כל זאת רק כדי לפתות את צעירי ישראל לעבוד עבודה אלילים. אך בעוד שכלפי המדיינים, נותני העצה הרעה הזאת, נצטווו בני ישראל: “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים…” (במדבר פרק לא ב), כלומר מלחמת חורמה, כלפי מבצעיה, נאסר עליהם, אפילו להתגרות בהם. יש בהכרעה זאת מימד שמעבר להיגיון האנושי הפשוט. בהסתכלות היסטורית רחבה יותר, יש למואבים תפקיד בהקמת המלכות בישראל. יסודות חיוביים נמצאים באומה זאת, אשר תועלתם בגאולת העולם היא מהותית. האומה המדינית, הינה גורם מעכב בגאולת העולם. המשך הישארותה בקרב העמים תעכב תהליכים היסטוריים, שהשגחת בורא העולם מבקשת לייצר. כדי להביא את האנושות אל מקום טוב יותר, עליה להיעלם או להיבלע בקרב ישראל. לא כן האומה המואבית. בקרבה יש אלמנטים חיוניים, ההכרחיים כדי לייצר את הופעת המלכות בישראל. המלכות שעניינה, על פי חזון הנביאים, תיקון האנושות והבאת שלום עולמי. הכרעות כאלו אינן אנושיות. רק ההשגחה של בורא עולם ארוכת טווח הראיה, יכולה לצוות על האדם, כנגד הגיונו קצר הראיה, הכרעה שכזאת.
כי כל מעשה נעמי בזה הכול היה ברוח הקדש ועל כן לא הלך ליבה ללכת אחרי השתדלות אנושית לפתות את בועז בדברי רצוי על ידי שדכנים. או על ידי עצמה והוא כי חזק בליבה אמונת אומן שרות היא האישה אשר הוכיח השם להוציא ממנה שורש ישי אשר עומד עמים. כי הפרידה הטובה מבנות מואב. אלא שלא הייתה יודעת אם יהיה הדבר על ידי בועז, או על ידי הגואל הקרוב ממנו, או על ידי אחר ממשפחת יהודה ועל כן לא הלכה אחר השתדלות אנושית…
“משיב נפש” לרב יואל משה סירקיס (המכונה: “הב”ח”)[32]
במשך שלושת החודשים, שמתחילת קציר שעורים ועד היום שבו מתחילים לזרותם, על רות, בועז ונעמי לעבור תהליך נפשי. מהמימד האנושי, שבו האדם פועל על פי תכונות נפשו הטבעיות, השקפת עולמו ורצונותיו, לעבור אל המימד, שבו השגחת בורא העולם היא שמפעילה אותו. על רות ללכת ולפתות את בועז, זאת בניגוד לאופייה הצנוע, אך מתוך ידיעה ברורה שזה רצון הבורא. על בועז להכריע במשך ששת השעות, שבין חצות הלילה לבין אור הבוקר במעמד הגורן, האם עליו לעמוד בפיתוי, או לפעול על פי הסדר החברתי המקובל. ואילו נעמי עוברת מהזדהות עם דרכו של בעלה, אלימלך, אל ההזדהות עם דרכו של בועז והידיעה שדרכו היא שראויה לבנות המלכות בישראל. אך הם לא הראשונים שעברו תהליך דומה. אברהם בלכתו אל הר המוריה קדם להם. יעקוב בכניסתו במרמה אל אביו לקבל את הברכות. לאה בכניסתה במרמה אל יעקוב ורחל במסירת הסימנים לאחותה. תמר בהתחפשה לקדשה על הדרך. כל אלו היו צריכים לפעול בניגוד לנטיותיהם האנושיות הטבעיות ולהתרומם אל המימד, שבו עושה האדם את רצון בוראו, כדי לברוא את העתיד הטוב של האנושות.
ויהי בעת ההיא רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח
מדרש רבה בראשית – פרשה פה פסקה א
הפעילות האנושית מסתיימת במקום, שבו ישנה התערבות של בורא העולם במהלכי ההיסטוריה. כדי לקדם את האנושות אל תכלית יצירתה הרוחנית והמוסרית מתנוצצת הארה מהתכלית שעתידה להתגלות כבר בהווה. . אך התערבות זאת דורשת את ההכנה האנושית, המסוגלת לעכל ולעבד אותה. כאשר מסתיימת ההארה והמהפך ההיסטורי מתחולל, צריך שימשיך אותה האדם לדורות הבאים. כפי ההכנה האנושית והתובנות שיצרו ואתה – כן יוכל האדם להרשים את הדורות הבאים אחריו. את ההכנה הזאת צריכים לעבור כל השלושה: בועז רות ונעמי. אך המהפך הגדול צריכה לעבור נעמי. מהזדהות מוחלטת עם דרכו של בעלה בבניין המלכות. ההזדהות שהובילה בסופו של דבר לירידה למואב. הניסיון לבנות את המלכות בדרך של: “וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי – שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ (דברים פרק יז די-טו) כישלון הניסיון במיתת בעלה ובניה עדיין לא יכול לבנות הכרעה להקימה . עכשיו עליה להבין ולהשכיל את דרכו של בועז. ההבנה שכך צריכה להיבנות המלכות בשיתוף של כל שכבות העם מהנמוכות ועד הגבוהות. מרגע זה היא פועלת ומפעילה את רות בשליחות בוראה העולם.
ג. העימות שבין רות וערפה במישור ההיסטורי.
בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דף צה ב, מובא דיון בין הקדוש ברוך הוא ובין דוד:
“וְיִשְׁבִּו {וְיִשְׁבִּי} בְּנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד”. מאי “וְיִשְׁבִּי בְּנֹב”? אמר רב יהודה אמר רב איש שבא על עסקי נוב. אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו. רצונך, יכלו זרעך, או תימסר ביד אויב? אמר לפניו: ריבונו של עולם, מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי…
לפי, דברי רב, מידת הדין מתוחה על האדם גם על מעשים, שלא הוא עשה. מטבע הדברים, כאשר ייעודו של אדם הוא לחולל שינוי חברתי, קמים כוחות, המתנגדים לשינוי אותו הוא מבקש לחולל. יש כאן מצב, שמצד אחד, מחויב האדם להוציא אל הפועל את ייעודו בחיים, אך, מצד שני לצורך כך, מכורח המציאות, מחויבים הכוחות המתנגדים לו להתבטל. דוד אינו יכול לוותר על ייעודו כבונה המלכות הנצחית בישראל. שאול ובניו, דואג האדומי, הם מייצגים את סדרי החברה המתנגדים לשינוי אותו דוד מחולל. לכן, עליהם להתבטל. התבטלותם היא שמעוררת את מידת הדין לקטרג על דוד. בהמשך אגדת התלמוד מתואר העונש, אשר הוטל על דוד:
הגיע [דוד] לארץ פלישתים. כשראה אותו יִשְׁבִּי [אחי גוליית הפלישתי, בנה של ערפה] אמר: הנה האיש שהרג את אחי. כפתו והושיב אותו תחת הריחיים. נעשה לו נס ונמעכה הקרקע תחתיו
תרגום מארמית, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צה א
חכמים ז”ל מקשרים את הקטרוג, שיש על דוד ממותם של אנשי שאול והנלווים אליו, לבני ערפה. עונשו של דוד הוא בכך שנמסר לבניה של ערפה. בהמשך האגדה, אף מובא, מפגש בין ערפה לאבישי בן צרויה, הנזעק להציל את דוד. רק לאחר מאבק רוחני של דוד ואבישי בישבי והריגת ערפה, ניצל דוד. יש, אם כן, יסוד רעיוני משותף בין שאול ואנשיו לבין ערפה ובניה. חכמים ז”ל מחברים בין ה”עוון”, שמלווה את תהליך עליית שלטונו של דוד, לבין העונש אשר הוטל עליו – דווקא ליפול בידיהם של ערפה ובניה. רק על ידי התגברותו של דוד ואנשיו על ערפה ובניה יכול דוד להמשיך ולבסס את שלטונו.
דרש רבא בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים שנאמר: “וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה..”
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מב ב
הביטוי של רבא הוא: “זכתה”. צער הפרידה מנעמי. תנועת הנפש שלה, זאת שנוצרה מכאב הניתוק מנעמי ועם ישראל, מותיר רושם בהיסטוריה האנושית. זו תוצאה של אדם בעל אישיות גדולה, אשר עצם נוכחותו, בקרב האנושות, מחייבת לחולל אירועים משמעותיים בתולדותיה.
רמזו חכמים כי ערפה ורות שניהם מואביות והיו נשואות למחלון וכליון. לזאת היה לה [לערפה] נגיעה וחבור במה [בדרך מסויימת] אל ישראל, כאשר כתוב: “וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ:” (רות פרק א יד ) רות דבקה בה ואלו ערפה לא דבקה בה, רק פרשה, וכמו שאמרו ז”ל (פסחים דף מט ב) “והפורש יותר מכלם” כי היה לה קצת חבור ופרשה אחר כך, ועל שם זה נקראת ערפה מלשון עורף, שהפנה עורף. ולפיכך ערפה הייתה רוצה לאבד ישראל
חידושי אגדות חלק שלישי עמוד קצה – מסכת סנהדרין
לדברי המהר”ל ההתנגשות בין שני כוחות חברתיים מנוגדים הולכת וגדלה בעוצמתה, ככל שהמאבק ביניהם הוא על דבר משותף. הפורש מרעיון כל שהוא, לאחר שהייתה לו תקופת מה הזדהות עמו, מתנגד לאותו הרעיון שממנו יותר משאר המתנגדים. .שני תנועות חברתיות, אשר פועלות בתחומים מרוחקים – ההתנגשות תהיה קלושה. דוד ושאול נאבקים על הצורה, שבה צריכה להופיע המלכות באומה. המאבק ביניהם הוא חסר פשרות ועל כן אנשי שאול והנלווים אליו חייבים להיהרג, כדי לפנות את הדרך לעלייתו של דוד. ברם, הדרך שבה צריכה להתנהל המלכות על פי שאול איננה יכולה להיעלם לגמרי. ישנם רגעים היסטוריים, שדווקא דרכו היא שצריכה להוביל את העם:
“לא נמשכה [המשיכה להתקיים] מלכות בית שאול, משום שלא היה בה שום דופי (תלמוד בבלי מסכת יומא כב ב). הוא [שאול] היה קשור מאד בטוב המוחלט ולא יוכל לזוז ממנו… צורך הצפייה הרחוקה המיתממת דווקא על ידי אור הנבואה, לא הייתה יכולה להתגבר על כוח השעה, שהיה קשור עמו [עם שאול] בחזקה, על כן לא הייתה מלכותו כי אם מלכות של שעה…
פירוש עין אי”ה לראי”ה קוק מסכת שבת דף נו א
מלכות שאול נבנית מתוך שיקולים והסתכלות בהווה. מלחמת עמלק היא דוגמא לכך. השמדת עם שלם, לפי השיקולים בהווה, יכולה לגרום להשחתת מידות נוראה, שתרחיק את האומה הישראלית מייעודה המוסרי. רק צפייה נבואית, הרואה את המגמה הסופית של הבריאה, יכולה לקיים מצוות התורה זאת, ללא שתיפגע במידות ובמוסר.
מלכות בית דוד שהיא יסוד לאומה הישראלית, היא נבדלת ממלכות בית שאול בזה, שהיא הולכת עם הנהגת מלכות שמים, הדבוקה באומה בכללה לדורותיה. והיא נושאת עיניה למרחוק, ליסודו של עולם. גם את הליכות הצדק והמישרים [בהווה] היא דנה על פי מדת הנצח והאחרית הגדולה, שיש לכללות כנסת ישראל בעולם. [שיקוליה הם] לא על פי ההווה לבד, המרכך לפעמים את הלב, לפי המראה של השעה, מפני שאינו יודע אחרית דבר…
פירוש עין אי”ה לראי”ה קוק מסכת שבת דף נו א
כוחו של שאול הוא לנהל ממלכה על פי שיקולי הריאליה וההווה. זהו כוח, שהאומה זקוקה לו לאורך תולדותיה. עלייתו של דוד לשלטון במקום שאול דוחה את הכוח הזה מן האומה. ישנה סכנה, שרק צפיות רוחניות אידאליות, המבקשות לקרב את החזון העתידי של האומה, הן שיהוו את שיקולי המלכות. על כן, חייב דוד לכלול בשלטונו את שני הכוחות הללו ונהל על פיהם את ממלכתו – הכוח הריאליסטי, שבהווה והכוח האידאלי שמוביל את האומה אל עתידה הרוחני השלם.[33] עליית דוד לשלטון היא הכרחית. בלעדיה הייתה האומה חסרה את הערגה לאידאלים הנעלים, שאותם הגשימה מלכות דוד הנישאה. כדי לצרף את הכוח הריאלי-מעשי למלכותו, על דוד לעבור תהליך נפשע ורוחני. התהליך הוא הכרחי דווקא בגלל שדוד מסור בכל נפשו לאידאל העתידי של האומה ומקבל ממנו את כוחו.
כשהגיע לארץ פלישתים, ראה אותו ישבי בנוב. אמר: הוא שהרג את אחי, גוליית. בא וקימט וכפת אותו תחת אבן הריחים. נעשה לו נס והתרככה האדמה תחתיו… ויעזור לו אבישי בן צרויה אמר רב יהודה אמר רב שעזרו בתפלה… ראה את עורפה אמו שהייתה עוסקת באריגה. כשראתה אותו הפסיקה וזרקה את הפלך עליו. רצתה אבישי בן צרויה להורגה זרק עליה את הפלך חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא כי חזיתיה פסקתה לפילכה שדתיה עילויה סברא למקטליה אמרה ליה עלם אייתי לי פלך פתקיה בריש מוחה וקטלהכאשר הגיעו לבית השניים אמרו בשני גורי אריות נהרוג [לישבי בן עורפה]. אמרו לו לישבי: לך מצא את אמך שנהרגה. הזכירו לו את שם אמו נחלש והרגוהו
תרגום חופשי מארמית, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צה/א
דוד נופל בידיה של עורפה ובניה. הוא נופל בידיה של ערפה ובניה. עורפה שדבקה בנעמי ובעמה דבקה בתחילת באידאלים אותם עם ישראל מנסה להגשים. דרך משפחת אלימלך היא התוודעה לרעיון של מלכות שמים, מלך המסור נפשית לרצון בורא העולם. יתכן מאוד שהרעיון שבה את ליבה דרך בעלה, כליון, אשר היה שותף לאביו ברצון להקים מלכות בישראל. אך ערפה בוחרת לפרוש בגלל שיקולים ריאליים. מפרישה זו נוצרה אידאולוגיה הפכית. מלכות ארץ שעניינה ריאלי-מעשי. המבקשת להקים מלכות ללא היא כוח ריאלי. היא עושה את השירול המעשי הרואה את חוסר העתיד שבחיים בבית לחם.
מקורות נוספים לדברים המופיעים במחזה
- שמה הקודם שך רות – גילית. מערכה א תמונה ה
אָמַר לוֹ, שָׁמַעְתָּ מַה שְּׁמָהּ בַּתְּחִילָּה. אָמַר לֵיהּ, גִילִית שְׁמָהּ. כְּשֶׁנְּשָׂאָהּ מַחְלוֹן, קָרָא לִשְׁמָהּ רוּת. עָרְפָּה, הָרָפָה שְׁמָהּ, וְחָזְרָה לְסִרְחוֹנָהּ, וְלִשְׁמָהּ, וּלְעַמָּהּ, וְלֵאלֹהֶיהָ, דִּכְתִיב הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. אֶל עַמָּהּ, לְהִקָּרֵא בַּשֵּׁם הָרִאשׁוֹן. וְאֶל אֱלֹהֶיהָ, לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה:
זהר חדש מנוקד – מדרש רות
[1] בתלמוד, מסכת בבא בתרא דף יד ב, נאמר על ידי החכמים ז”ל: “שמואל כתב ספרו ושופטים ורות”
[2] על פי ויקרא פרק כה לא
[3] כתובה הינה מסמך משפטי, שעל פיו משועבדים נכסי הבעל לאשתו לאחר מותו, או לאחר גירושיה. אמנם מסמך זה תוקן על ידי חכמים ז”ל כחובה משפטית כמה מאות שנים לאחר אירועי המגילה, אך ניתן לשער, שהתקנה גובשה על גבי הסכמים חברתיים, שנהגו בזמנים קדומים.
[4] עיין הערה 1
[5] בתלמוד, מסכת בבא קמא דף פב ב, מובא שיהושע בן נון תיקן תקנות מיוחדות בין אדם לחברו בכניסתם לארץ. וכך מובא בפירוש הרמב”ן על הציווי בדברים פרק ו יח: “וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב…” – כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר, גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם…” ונראה, על פי המדרש בתנא דבי אליהו, שזו ה”דרך ארץ”, שהיה על הזקנים לעבור ממקום למקום וללמד את ישראל בכניסתם לארץ, להכריע בחוקים ובמשפטים, אשר התעוררו בכניסתם לארץ ואשר לא נאמרו בפירוש בתורה .
[6] מכוח זה של לימוד זכות ובקשת רחמים, מודיע בורא עולם לגדעון (ספר שופטים פרק ו יד), שנבחר להנהיג את העם.
[7] שופטים פרק יז ו ; פרק יח א ; פרק כא כה.
[8] בדרך זאת, ניתן להבין את תוכחתו של שמואל הנביא כתגובה לרצון העם להקים לעצמם מלך ככל הגויים סביבם (שמואל א’ פרק ח ה- כא)
[9] בהבחנה עקרונית זאת שבין “מלכות הנישאה” לבין מלכות, שהיא “צל מלך”, מסביר הרב אברהם יצחק קוק, בפירושו לתלמוד, את הכרעתו של דוד לדון את אוריה החיתי כ”מורד במלכות”. לפי הסבר זה, הנזק העיקרי שבהתפשטות תפיסת העולם של אוריה, היה בעתיד. בהווה, היה בה מספיק, כדי לנהל את מלחמות דוד. אך העם היה מאבד בכך את ייעודו כממלכת כוהנים וגוי קדוש. הממלכה, ממלכת דוד, הייתה חוזרת להתנהל כשאר ממלכות העמים כמוסד אירגוני-חברתי. ואילו הקשר החי, שבין העם לבין בוראו, הרצון להגשים בפועל את דרכי חייו, על פי קשר זה, היה הולך ומתעמעם.
[10] אמנם המדרש מביא מציאות שהייתה בירושלים בתקופה יותר מאוחרת, אך הוא משייך אותה גם לתקופת השופטים. נראה שהייתה לבעל המדרש ידיעה, שכך נהגו ישראל במשך דורות.
[11] וכך הוא במדרש רבה, רות, פרשה ב יח: אל בנותיי, אללי בני, כי מר לי מאד מכם בשבילכם – בי ובאחי יצאה יד השם.
[12] וכך מפרש בעל “מתנות כהונה” את דברי המדרש: אם, כדבריכם, שאני היא “נעמי” האישה שמעשיה נעימים – למה העיד בי בורא העולם והרע לי.
[13] בתלמוד בבלי, מסכת נזיר דף כג ב נאמר בשם רבי יוסי בן חנינא, שהייתה בת בנו של עגלון וכן כתוב במסכת סנהדרין דף קה ב בשם רבי יוסי בן רב הונא.
[14] התלמוד ירושלמי (מסכת קידושין דף מב ב) מציין שדבר זה ניתן כשלוש מתנות לישראל. הרמב”ם בספרו יד החזקה (הלכות איסורי ביאה הלכה יט יז) מביא סימנים אלו כראיה הלכתית לייחוס האדם לעם ישראל.
[15] ומקור דבריו בזוהר חדש (דף עח א): אמר רבי חלקיה, אמר רבי אסיא בן גוריון: האנשים באים ומביאים אותן בעל כרחן, וההיא שלא קבלה, הורגים אותה. עד שנמצאו מואביות כולן שם בהכרח. ועל זה: ודאי האנשים אסורים, והנשים מותרות.
[16] במסכת קידושין דף סח ב, לדעת חכמים, האיסור להתחתן הוא אך ורק בשבעת העמים, יושבי כנען, בין בזמן היותם גויים ובין לאחר התגיירותם. אך, לדעת רבי שמעון שם, הדורש טעם האיסור – כל העמים נכללים באיסור לפני התגיירותם. ברם, לשתי הדעות שאר העמים אין בהם איסור לאחר התגיירותם, מפני שגם לדעת רבי שמעון, הוסר החשש שיסיר את בנך מאחורי עבודת השם לעבודה זרה. ועיין סוגיות מקבילות במסכת עבודה זרה דף לו ב
[18] וכן הוא בתרגום על המגילה ומדרש תנחומא פרשת בהר אות ג. ובפירוש רבי אברהם אבן עזרא (רות פרק א ב) כותב: ולא יתכן שייקחו מחלון וכליון אלו הנשים עד שהתגיירו והעד: (פרק א טו )”אל עמה ואל אלהיה:
[19] מכוח תקנה קדומה זאת של בועז, תיקנו חכמים ז”ל, גם בתחילת בית שני, לברך איש את רעהו באחד מכינויי הקודש של בורא העולם, כמובא בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד א.
[20] בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא מזהה רבה הר רב הונא בשם רב את השופט אבצן (שופטים פרק יב ח) עם בועז. ועיין ברש”י על דברי הימים א פרק ב יא שמתקשה בדבריו.
[21] המלבי”ם בפירושו לרות פרק ב ג לומד מהביטוי: “וַיִּקֶר מִקְרֶהָ” שהשדה הראשון, אליו הגיע רות, מיד עם צאתה בפעם הראשונה מבית האחוזה, היה של בועז. הוא לומד זאת מבקשת אליעזר, עבד אברהם מבורא העולם: “הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם… וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת” (בראשית פרק כד יב-טו) הסיבה לכך הוא דרך השגחת הבורא בעניינים כלל-אנושיים, ש”בזה שלא ימתין ה’ עד יקדמו הסבות, הממציאות והמחייבות את הדבר, רק שיבא הדבר בדרך מקרה, בלתי נתלה מסבות ממציאות ומחייבות אותו..”. ברם, לאור המדרשים הנ”ל ניתן לומר שמקריות הפגישה בין רות ובועז,, אכן התרחשה, אבל רק לאחר כמה ימים של סבל והשפלה. כאשר רות הפסיקה ליזום מעצמה ונתנה לבורא העולם לנהל את גורלה, על דרך המקרה, אז ארעה הפגישה הגורלית. וכן עולה מדברי נעמי לרות (רות פרק ב יט) “וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם…” משמע משאלתה שהיו ימים אחרים שקדמו להיום הזה.
[22] בנוסף לאיסור לבוא בקשרי חיתון עם העמים האחרים הכתוב בתורה: “וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנך” (דברים פרק ז ג) יש צווי הרחקה מיוחד בתורה לגבי האומה המואבית: “לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם” (דברים פרק כג ד)
[23] בזוהר חדש על מגילת רות (דף עח א) אומר רבי רחומאי שהיו שתיהן אחיות, בנות עגלון מלך מואב. בתלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג ב אומר רבי יוסי בן רבי חנינא שרות הייתה בת בנו ובפירוש התוספות אומר שלאו דווקא בת בתו, אלא הכוונה שהייתה מזרעו.
[24] בשמואל א פרק יג יט-כ נאמר: “וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ.” במשך שנים רבות מונעים הפלישתים מעם ישראל, מכוח יתרונם הצבאי, הקמת כוח צבאי. דבר זה נעשה מתוך הבנה שצבא הינו שלב ראשוני להקמת מלכות עצמאית.
[25] שופטים פרק טז א
[26] ניתן ללמוד זאת מדרך התנהגות נשות שמשון הפלישתיות (שופטים פרקים יד – טז). גם ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים על חשיבות אלת הפריון בטקסי הדת של הפלישתים.
[27] שופטים פרק טז כה
[28] כנראה מהתנהלותו של גוליית, איש הביניים, מול מחנה ישראל, (שמואל א יז’ ד’-י’)
[29] בתלמוד בבלי, מסכת סוטה דף מ ב, מעצימים החכמים ז”ל את הליכה לארץ פלישתים. שמואל ורב דרשו את השפם “הרפה” לעניין זנות, שזינתה ערפה בהליכתה לפלישתים בדרך גסה וללא גבולות מוסריים.
[30] “רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות: ושם האיש אלימלך שהיה אומר אלי תבוא מלכות” (מדרש רבה רות – פרשה ב פסקה ה)
[31] רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא א)
[32] בדרך דומה לפירוש בעל הב”ח, פירשו הרב משה אלשיך והרב שלמה אלקבץ והרב שמואל אוזירא בחיבורו “אגרת שמואל” (מתלמידי האר”י). פרשנים אלו, ההולכים על דרך הפרשנות הסודית, נסמכים על דברי התלמוד הבבלי הנ”ל. לדבריהם צריך להבין את פעולותיהם של בועז, נעמי ורות מתוך הסתכלות זאת של מסורת, שהייתה בידיהם, על הקמת המלכות בישראל דרך יסודות נפשיים הנמצאים באומה המואבית. יש בכך הסבר לירידת אלימלך דווקא למואב.
[33] בתלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נו ב, מובא השיקול הריאלי של רבי יוחנן בן זכאי “תן לי יבנה וחכמיה” זו דוגמא לשיקול דעת, הבוחן את אפשרויות הנמצאות בהווה. ומתיקונו מבקש להצמיח את העתיד הרחוק של האומה.
