מאמר ראשון: זהותה של בת פרעה ופועלה. (מתוך אימות בין מדרשי חז”ל והמחקרים ההיסטוריים)
- א. ערך הכרת הטוב בתרבות המצרית.
- ב. הכרת הטוב ליוסף.
- ג. זיהוי האירוע ההיסטורי של המעבר הכלכלי.
- ד. שלבי השעבוד במצרים
- ה. זהותה של בתיה ואביה המלך
- ו. ההדים לפועלה של בתיה ויציאת מצרים
- ז. סיכום.
- א. ערך הכרת הטוב בתרבות המצרית.
במדרש מביאים חכמים דרשה השופכת אור שונה על דמותו של המלך פרעה.
“ויקם מלך חדש” – והלא הוא פרעה? אלא שאמרו לו המצרים: בו ונזדווג לאומה זו. אמר להן: שוטים, עד עכשיו אנו חיים משלהם והיאך נזדווג להם עכשיו – אילולי יוסף לא היה לנו חיים? כיון שלא שמע להם הורידוהו מכיסאו ג’ חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם עושים הריני עמכם והעמידוהו…
מדרש תנחומא שמות פרק ה[1]
הדרשה מבליטה את המורכבות שבאישיותו של פרעה. אין זאת אישיות אכזרית ללא מעצורים. אדם הפועל מתוך דחפים. פרעה פועל מתוך ערכי התרבות המצרית. תרבות שבה ערך הכרת הטוב מונחת ביסודה.
- ב. הכרת הטוב ליוסף
בבסיס המדרש עומדת ההנחה שלמרות פער השנים שבין פעילותו של יוסף במצרים עדיין שמורה בזיכרון הקולקטיבי הכרת הטוב לפועלו. על כן נראה שפועלו של יוסף, כפי שהדיו נמצאים גם במקרא במפורש, היה אירוע מכונן לדורות. הוא שביסס את כלכלת מצרים והפך אותה ממדינה כושלת למעמדה כמעצמה אזורית.
“וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ…
בראשית פרק מז כ- כד
עיקר פעולתו של יוסף היא הריכוזיות. ההעברת התלות הכלכלית של המחוזות השונים אל מרכז אחד, הוא ארמון המלוכה. פעולה זאת הכרחית רק אם קודם לכן הכלכלה המצרית הייתה חסרה את אותה הריכוזיות. דבר שהפך אותה למדינה חלשה וחסרת השפעה בניגוד לעברה.
- ג. זיהוי האירוע ההיסטורי של המעבר הכלכלי.
ישנו אירוע אחד בלבד בהיסטוריה המצרית שבו ניתן להצביע על ההכרח במעבר מכלכלה אזורית לכלכה ריכוזית. אירוע אשר בעקבותיו תחזור להיות מצרים מעצמה עולמית חזקה ואיתנה. האירוע מתרחש בעת הקמת השושלת ה-18. תחילתה של השושלת במרידה כנגד שבטי החיקסוס. (במצרית קרואים חַקָאוּ-חָ’אסוּת, שפירושו במצרית: “שליטי ארצות זרות”.) שם זה הוא שם יווני עתיק לקבוצה אתנית שהורכבה ממהגרים כנעניים (לפי אחת ההשערות הם שבטי עמלק). שבטים אלו השתלטו על מצרים העתיקה עם התרופפות כוחה של הממלכה התיכונה, תקופה המכונה: “תקופת הביניים השנייה“. תקופה זאת נמשכה לפי המחקר ההיסטורי כ-160 שנים.
אין ספק שהאופי השיבטי של השלטון הזר יצר בכלכלה המצרית אנרכיה. כאשר כל מחוז מונהג על ידי שליט אחר. דבר זה הפך את מצרים ממעצמה השולטת בכיפה למדינה חלשה הכפופה למרות זרים. מדינה חסרת כל השפעה סביבתית. כל אותה העת נדחק שלטונם של שושלת הפרעונים הקדומים לאזור מצרים העליונה (מעבר לסכר אסוואן כיום). לאחר תקופה ארוכה הנהיג מלך, הנקרא בשם המצרי סעקערנא, מרד בשלטון שבטי החיקסוס. בנו יַעֲחֽמֶס השלים את המרידה, גרש את הזרים וייסד בכך את השושלת ה18[2]. בשלב זה ניתן לשער עד כמה נחוצה העברת הסמכות השלטונית מהמחוזות השונים אל מרכז שלטוני אחד.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם”
בראשית פרק מז כ- כד
מהלך זה של קניית כל קרקעות העם לפרעה הינו מהפכני. נדרש אדם כריזמטי בעל כישרון ארגוני להצלחת המהלך. מהלך שבו כל אדם מוותר על קניינו הפרטי והופך להיות אריס למלך פרעה.
וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:
בראשית פרק מא לג-לו
לא כישרון של פתרון חלומות בלבד הוא שמעלה את יוסף לגדולה. דבר זה היה נותן לו מעמד רם בקרב החכמים החרטומים ותו לא. הדבר שממנו מתפעם פרעה הוא הראיה הכלכלית של האדם הניצב מולו. “וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים” איש זה מתווה לו את הדרך שבה ניתן לנצל את “פגעי הטבע”, כלומר את הרעב, כדי להחזיר את הסמכות השלטונית לארמון המלך. בהרגשתו הפנימית חש פרעה שיש באיש זה את התבונה להחזיר למצרים את מעמדה כמעצמה כלכלית ואזורית. את התבונה הזאת של יוסף הוא מכנה בתור מתת האלוהים.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ
בראשית פרק מא לט
- ד. שלבי השעבוד במצרים
השעבוד במצרים כפי שמובא במקורות חז”ל אירע בהדרגה. כל עוד היה פועלו של יוסף בייסוד ממלכת מצרים מחדש כמעצמה אזורית טרי בזכרונם נמנעו המצרים מלשעבד את ישראל.
אין לך בכל השבטים שקצר ימים פחות מיוסף ואין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי וכל זמן שהיה לוי קיים לא השתעבדו ישראל למצרים… ומשמת לוי התחילו המצרים לשעבדם…. נמצא משמת לוי ועד שיצאו ישראל ממצרים קי”ו (115) שנה ואין השעבוד יותר. על כן ולא פחות מפ”ו (86) שנים כשנותיה של מרים…
ברייתא דסדר עולם רבה פרק ג
אך גם תחילתו של השעבוד נעשה מתוך הסכמת בני ישראל להיות שותפים בבניין הערים במצרים.
כשמת יוסף נתייעץ פרעה ולא הוציא מחשבתו אל פועל רע עד שמת לוי. אז התחיל קצת ובפה רך ונמשך עד לידת מרים. לאחר לידתה, פ”ו (86) שנים האחרונים, התחיל “וימררו חייהם”… וכמו ה’ (5) שנים אחר לידתה היו גזירות “היאורה תשליכוהו” וגירש עמרם (כשהייתה מרים בת שש) וחזר ועשה לקוחים ונולד המושיע (משה). וכשהיה בן י”ב הרג את המצרי (וברח שישים ושמונה שנים), סך הכול שמונים שנה.
חתם סופר על מסכת בבא בתרא דף טו א
ה. זהותה של בתיה ואביה המלך.
שני הנחות יסוד הן: א. ישנה זהות בין המסופר במקרא לבין האירוע ההיסטורי שבתחילת השושלת ה-18. בין פועלו של יוסף לשיקום כלכלת מצרים לבין חזרתה להיות מעצמה כלכלית בעלת השפעה אזורית. ב. ישנה זהות בין השפעת פועלו של יוסף במצרים לבין ההדרגה שבקושי שבו שעבדו המצרים את בני ישראל. מכיוון שייסוד השושלת ה-18 מיוחסת ליוסף מהססים המלכים הפרעונים להתכחש לטובה זו ולהשתעבד בעמו. מתוך שני הנחות יסוד אלו ניתן לעקוב אחרי האירועים שקדמו ללידת בתיה ומי היה המלך פרעה, אביה:
אירוע ראשון: פגישת יוסף עם פרעה יַעֲחֽמֶס. האירוע מתרחש לקראת סוף שלטונו, חמש שנים לפני מותו. (בשנת 1531 לפני ספירת הנוצרים[3])
אירוע שני: לאחר שבע שנות השובע בהם שולט יוסף במצרים ושנתיים הרעב יורד יעקוב למצרים ונפגש עם פרעה, הוא אָמֵנְחוֹתֵפּ הראשון ממשיך השושלת (בשנת 1522 למניינם)
אירוע שלישי: בימי תְחוּתימֶס הראשון ובימי תְחוּתימֶס השני ממשיכי השושלת הפרעונית (מלכו משנת 1500 עד שנת 1479) בני ישראל חיים בשלווה בארץ גושן. עדיין מכירים המצרים טובה לפועלו של יוסף.
אירוע רביעי: עשרים ושמונה שנים לאחר עליית ממשיך השושלת תְחוּתימֶס השלישי (מלך בשנת 1479 עד שנת 1425) מת יוסף (בשנת 1451) בשלב זה מתחיל השעבוד הבא מתוך הסכמה. “פה רך” בלשון חז”ל. מתרחש גם תהליך של “ותימלא הארץ אותם” הרבה מבני ישראל מתערים בקרב המצרים. הם גם מבקשים להידמות להם[4].
אירוע חמישי: שנתיים לאחר עליית ממשיך השושלת, אָמֵנְחוֹתֵפּ השני (מלך בשנים 1425 עד שנת 1399) מת לוי (בשנת 1427) מתחיל השעבוד הקשה. הוא פרעה “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף” שהתחדשו גזירותיו. בימי שלטונו נולדת מרים (נולדה בשנת 1398) מרגע לידתה מתגבר השעבוד והעינוי “וימררו את חייהם”.
אירוע שישי: תְחוּתימֶס הרביעי ממשיך השושלת (מלך משנת 1399 עד שנת 1364) הוא מחמיר את גזרות קודמו. כשש שנים לאחר עלייתו לשלטון (בשנת 1393) נכנע לעצת בלעם בן בעור ומצווה על עמו “כל הבן היאורה תשליכוהו”[5]. בתחילה מנסה להימנע מהרג המוני ומצווה על המיילדות להרוג, אך לבסוף מצווה על עמו לעשות זאת.
שנה לאחר הגזירה, לאחר שנולד משה, נפסקה הגזירה. מרים היא בת שש.
מהו “מילדי העברים זה”? “זה” נופל ליאור ואין אחר נופל ליאור. שכיון שהפילו משה ליאור בטלה הגזירה. כההיא דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה ח) “וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים”? צופין ואינן יודעין מה צופין. הוגין ואינן יודעין מה הוגין. ראו שמושיען של ישראל במים הוא נדון. עמדו וגזרו: “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהו” (שמות א ו) כיון שהושלך משה למים אמרו כבר מושלך מושיען במים מיד בטלו הגזירה. והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה כההיא דאמר ר’ יוסי בר חנינא מאי דכתיב (במדבר כ) “המה מי מריבה”? המה ראו אצטגניני פרעה וטעו. היינו דקאמר (שם יא) שש מאות אלף רגלי העם וגו’ אמר להם משה לישראל בשבילי נצלתם כלכם.”
שמות רבה א כ
תְחוּתימֶס הרביעי הוא פרעה אבי בתיה.
- ו. ההדים לפועלה של בתיה ויציאת מצרים
אירוע שביעי: עולה לשלטון ממשיך השושלת אָמֵנְחוֹתֵפּ השלישי (מלך משנת 1364 עד שנת 1327) הוא אחיה של בתיה. הוא ממשיך את השעבוד והעינוי.
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:
שמות פרק ב כג
אירוע שמיני: לאחר מות אָמֵנְחוֹתֵפּ השלישי עולה לשלטון תְחוּתימֶס החמישי בנו , נסיך הכתר (עולה לשלטון בשנת 1327) הןא בן אחיה של בתיה. הוא פרעה שעמו התעמתו משה ואהרון. (בשנת 1312 היא שנת היציאה ממצרים)
מלך זה הוא המלך היחיד שמקום קיברו לא נמצא. גם אין כל זכר לפועלו, כיבושיו או מעשים אחרים המפארים את שנות שלטונו. לכן ניתן לשער בהחלט שהוא המלך שהתעמת עם משה ואהרון. המלך שעליו מסופר במקרא:
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.
שמות פרק יד כח
אירוע תשיעי: אָמֵנְחוֹתֵפּ הרביעי הוא אָח’אֶנְאָתוֹן עולה לשלטון. גם הוא בנו של אָמֵנְחוֹתֵפּ השלישי. הוא תחת אחיו תְחוּתימֶס החמישי שנעלם בים סוף. אָח’אֶנְאָתוֹן הוא אבי ניסיון המהפכה המונותאיסטית במצרים.
לפי חשבון השנים וסדר המלכים של השושלת ה-18 אָמֵנְחוֹתֵפּ הרביעי הוא בן אחיה של בתיה בת פרעה. יש לשער שהאירועים המוזכרים בתורה: עשרת המכות וקריעת ים סוף הם שהשפיעו על תפיסות העולם שלו. גם ההשפעה הרוחנית של בתו הבכורה של סבו בארמון גרמה לו לנסות ולשנות את אמונת המצרים בריבוי האלים.
ז. סיכום.
ניתן בהחלט לתאם בן האירוע ההיסטורי של עליית השושלת הפרעונים ה-18 לפעולתו הכלכלית של יוסף במצרים. גם חשבון השנים בהם תחילת חזרת שילטון הפרעונים מתאים לאירוע שבו יורד יעקוב עם בני משפחתו למצרים. הדרך ההדרגתית של השעבוד גם היא מרמזת על כך שפעולת יוסף נקשרת בזיכרון ההיסטורי של המצרים כפעולה יסודית בכינון הממלכה מחדש. לאחר ההשתחררות מכיבוש שבטי החיקסוס היה צורך בניהול כלכלה ריכוזית. פעולתו של יוסף כפי שמתוארת במקרא היא שהחזירה את הכלכלה המצרית לאיתנה והפכה את מצרים למעצמה אזורית. גם “היעלמותו המוזרה” של תְחוּתימֶס החמישי, נסיך הכתר, אי איזכורו על גב מונומנטים, מעוררת את ההשערה שיש בזאת יד מכוונת. העימות של אהרון ומשה עמו הביא למהפכה בתודעה המצרית והיא שגרמה לאחיו, אָמֵנְחוֹתֵפּ הרביעי לנסות ולשנות את אמונת המצרים מריבוי אלים לאל אחד.
אחרון הפרעונים לשושלת השמונה עשר היה חורמחב[6]. הוא הקדיש את מרבית ימי השלטון להשבת הסדר הציבורי, שנתערער לאחר מותו של אח’אנאתון. הוא גם התאמץ לבטל בקרב העם את הדעות שהשרישה הרפורמה הדתית שלו. לדכא בכוח את המהומות שפרצו בשל כך. כדי להשיג את המטרה הזאת התאמצו המלך חורמחב והכוהנים הקנאים לאמונת מצרים מרובת האלילים למחוק כל זכר לניסיונו המהפכני. יחד עם מחיקת המהפכה הדתית של אָמֵנְחוֹתֵפּ הרביעי ניתן לשער שהתאמצו הכוהנים והמלך חורמחב למחוק כל זכר לפועלו של יוסף בקרב האומה המצרית. גם את זכרו של פרעה, תְחוּתימֶס החמישי, נסיך הכתר, אשר הוא ופרשיו טבעו בים סוף התאמצו למחוק. זאת כדי למחוק את הגורמים למהפכה – יציאת בני ישראל ממצרים בציווי אלוקים[7].
[1] וכך לשון מדרש רבה (שמות א, ח) רבנן אמרי למה קראו “מלך חדש” והלא פרעה עצמו היה? אלא שאמרו המצרים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו. אמר להם שוטים אתם עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והיאך נזדווג להם, אלולי יוסף לא היינו חיים. כיון שלא שמע להם הורידוהו מכיסאו שלשה חדשים עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו לפיכך כתיב: ויקם מלך חדש.
[2] יש פולמוס בין ההיסטוריונים כיצד לשבץ את מאורע “יציאת מצרים” במחקר אודות ההיסטוריה של מצרים העתיקה. שלוש כרונולוגיות (המדע העוסק בסדר הדורות והמאורעות) מנסות לעצב את ההיסטוריה המצרית. על פי הכרונולוגיה התחתונה בנו של סעקערנא-מוסה, יַעֲחֽמֶס השלים את המרידה בשבטי ההיקסוס וייסד את השושלת ה-18 בשנת 1570 ומלך עד 1536.
[3] ספירה זאת מתנהלת לאחור. היא שהפכה להיות מקובלת בעולם המערבי לאור ההשפעה של הדת הנוצרית.
[4] אמר הנביא: “בה’ בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש” (הושע ו) שהיו מולידין ולא מלין ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים. (מדרש תנחומא שמות ה). “ותימלא הארץ אותם” שנתמלאו בתי תיאטראות ובתי קרקסאות מהם (ילקוט שמעוני שמות רמז)
[5] אמר רבי סימון ג’ היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג…
[6] מוצאו של חורמחב מהעיר הרקליופוליס (בשמה היווני), בדרום הדלתה של הנילוס, במצרים המרכזית, אך יחוסו המשפחתי אינו ידוע במדויק. כנראה ללא שורשים מלכותיים, שימש כאיש צבא שמקורב מאוד למשפחת המלוכה. היה נשוי למות-נדג’ם שהייתה ממשפחת המלוכה, כנראה בתו של איי.
[7] באתר הארכאולוגי, כרנך, מלבד שני המתחמים הפעילים, הפתוחים למבקרים, יש אתר נוסף. מקדש “גֵמְפָּתִן”. המקדש נבנה ממזרח ומחוץ לשטח מתחם האל אמון-רע. המקדש כונה “גֵמְפָּתִן”, דהיינו, “גלגל השמש נמצא באחוזתו של האל אתון “.המבנים נבנו במהירות, מאבנים סטנדרטיות, קטנות מהרגיל. גודלן הקטן אפשר בניה מהירה ויעילה. הבניה עם אבנים בגודל זה נעשתה רק בתקופת אָח’אֶנְאָתוֹן . המבנים נהרסו לאחר מותו ואבניהם רוסקו לרסיסים. גודלו הכולל של המקדש אינו ידוע. המקדש סגור למבקרים. זאת עוד ראיה למחיקת האירועים אשר זעזעו את מצרים על ידי אחרון הפרעונים לשושלת השמונה עשר הוא חורמחב.
התובנות שבמאמר א המוטמעות במחזה:
א. אביה של בתיה, המלך פרעה הינו אישיות מורכבת. יש בו הכרת הטוב לאומה העברית.
ב. יכולותיו הגבוהות של בלעם בן בעור הם שגורמות לאבי בתיה להסכים לזריקת הילדים ליאור. זאת לאחר שנכנע ליועציו.
ג. ביטול כוח הכישוף של בלעם בן בעור בו נלחמים אהרון ומשה מרים ובתיה דורש מיומניות. (עיין מאמרנו: “הכישוף – האמת שבשקר”) (מערכה א תמונה ח ויא)
ג. בגלל מורכבות אישיותו של פרעה אבי בתיה הוא מסכים להצעתה לתת לעבדים העבריים יום מנוחה (מערכה א תמונה טז). הדבר גם יכול להסביר את הסכמתו לגדל את בנה העברי המאומץ של בתו הבכורה. גם ניתן לאור אישיותו המורכבת להבין את גדלות נפשה של בתו, בתיה, המרחמת על משה ועל התינוקות ומזדהה עם סבל העם העברי.
ד. מרגע שהושם משה ביאור נתבטלה גזירת כל הבן היאורה תשליכוהו (מערכה ב תמונה ח)
מאמר שני: בת פרעה מאמצת את משה מילדי העברים
א. הכרת הטוב של פרעה.
ב. עצת בלעם.
ג. סיכום.
א. הכרת הטוב של פרעה.
לפי המתואר בפסוקי התורה היו שני שלבים בגזירת המתת התינוקות על ידי המצרים:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים… וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן:
שמות פרק א טו-כב
בתחילה מטיל פרעה את המשימה על המיילדות העבריות את המשימה האכזרית להמית את הילודים. רק לאחר מכן הוא גוזר על עמו. זה הדבר היותר קל מבחינתו – יהרגו הם, העברים, איש את אחיו ואנחנו, המצרים, נצא נקיים. האם היו אי אלו קודים מוסריים שמנעו מפרעה להטיל מלכתחילה את הגזירה על עמו?
“ויקם מלך חדש” – והלא הוא פרעה? אלא שאמרו לו המצרים: בו ונזדווג לאומה זו. אמר להן: שוטים, עד עכשיו אנו חיים משלהם והיאך נזדווג להם עכשיו – אילולי יוסף לא היה לנו חיים? כיון שלא שמע להם הורידוהו מכיסאו ג’ חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם עושים הריני עמכם והעמידוהו…
מדרש תנחומא שמות פרק ה
בעל המדרש נוקט כאותה דעה בתלמוד בבלי (עירובין דף ג א וכן סוטה יא א ) הסובר ש”המלך החדש” הוא אותו המלך אלא “שנתחדשו גזרותיו”. במדרש יש הד ללבטיו של פרעה בעת שגזר על רציחת היילודים העבריים. לא מפאת האכזריות שבמעשה אלא מפאת “הכרת הטוב” ליוסף העברי. זהו רגש טבעי שקיים בכל אדם. להכיר טובה למי שעשה עמו טובה. כדי להתגבר על הרגש הנ”ל חייב אדם לעבור “תהליך אידאולוגי” של הצדקת מעשהו הנוגד את רגשותיו הטבעיים. אם כן היה על המצרים ועל חכמיהם לעבור תהליך שכזה כדי להגיע למצב בו הם ממיתים תינוקות שאך עכשיו נולדו. עוד אפשר ללמוד מבעל המדרש, שיוסף הגיע אל ממלכת מצרים בזמן של משבר ואשר הוא בחוכמתו הצליח להתגבר עליו[1]. כמו כן נלמד שזיכרון מעשהו הטוב של יוסף עדיין היה שרוי בקרב בעם.
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ :וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:
שמות פרק ב ה- ו
רחמנות טבעית יש בנפש כל אדם למראה תינוק בוכה. אך אצל בת פרעה אין זאת הופעה רגעית של רגש החמלה. מול הידיעה השכלית שמילדי העברים הוא התינוק, התינוקות אשר עליהם גזר אביה מיתה ואשר מהווים סכנה לממלכה, היה יכול הרגש שהופיע לדעוך ולהיעלם.
וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
שמות פרק ב ט-י
כדי להחליט להציל ולגדל את התינוק העברי בניגוד למדיניות הרשמית חייבת בת פרעה להיות: א. בעלת מעמד חברתי גבוה בקרב הארמון. ב. להכיר ב”פרצות” שישנם בגזרת המלך.
ב. עצת בלעם.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי שלשה היו באותה עצה אלו הן בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג. איוב ששתק נידון ביסורין ויתרו שברח, זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו/א
את העצה להמתת ילדי הבנים מקבל פרעה מאדם בעל עוצמות נפש גדולות. מכשף אשר לפי המתואר בהמשך המקרא (במדבר פרק כב) הינו בעל כוחות מיסטיים, שקללתו או ברכתו היא בעלת השפעה. אדם זה שרבים משחרים לפתחו יש לשער השפיע על הלך הרוחות בארמון. אפשר שבמהלך הוויכוח בין שלושת החכמים הופיע על ידי יתרו, או מישהו אחר, הטיעון של כפיות הטובה, כפי שהוזכר במדרש תנחומא שהובא לעיל. הטיעון הזה שאסור לאדם להיות כפוי טובה למי שמטיב עמו נמצא מושרש גם במיתולוגיה המצרית. המצרים עבדו לאלי השמים, בעיקר לאל אמון רע, אל השמש. הם עשו זאת מתוך הערצה לכוחות הטבע המעניקים להם חיים. ללכת נגד מי שהעניק לך חיים והטיב עמך עמד בניגוד לתרבות המצרית. אולם יכולותיו העצומים בתחום הכישוף של בלעם מתגברים. בתרבות המצרים יכולת הכישוף היא מרכזית. מי ששולט בתחום הזה הוא שהשפעתו גוברת על שאר היועצים.
אמרי ליה יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פה/א
תבן אתה מכניס לעפריים – עפריים, שהוא מקום הרבה תבואה, אתה מביא לשם תבואה למכור? בתמיהה. כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים
רש”י שם
על כורחו, לאחר שלושה חודשים של הרחקה ממוקדי הכוח השלטוני, חוזר בו פרעה מהחלטתו להתנגד לעצת בלעם. יתכן שגם הדאגה להמשך השושלת הפרעונית והחשש מהשתלטות כוחות זרים על הארמון היא שמניע אותו לחזור בו ולקיים את הגזירה של ” וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן (שמות א כב)
ג. סיכום
ניתן לשער שאל הפרצה הזאת של הכרת הטוב בתרבות המצרית נכנסת בת פרעה. זהו המקום שבו פרעה איננו שלם עם ההליכה בניגוד לערכים התרבותיים של עמו. כמו הכרת הטוב לכוחות הטבע והאלהתם יש בתרבות המצרית ערך של הכרת הטוב לאדם. הכרת הטוב ליוסף שמכוחו נוסדה השושלת שאליה הוא שייך ושמכוחו חזרה מצרים להיות מעצמה אזורית. את זאת יודעת בתיה ולכן אינה חוששת להביא את משה לארמון אביה. גם איננה חוששת להכריז עליו שמנערי העברים הוא. כמובן אל זאת מתוסף מעמדה הרם בארמון. כבתו הבכורה של השליט. ניתן לשאר, שכמו יתרו ואיוב היו עוד אנשים בארמון שהתנגדו למהלך הרציחה של ילדי העברים. בסתר ליבם הם אינם שלמים עם כפיות הטובה של עמם לעם העברי. היטב היא יודעת שבקבלת הילד לארמון כשווה בשווים הם “ירגיעו” את מצפונם המעיק עליהם. הם יאמרו לעצמם שהנה בעשיית הטובה הזאת לילד האחד ואי זריקתו ליאור הם מחזירים טובה תחת הטובה שבשיקום כלכלת מצרים על ידי יוסף וחיזוק מעמד שושלת הפרעונים.
[1] עיין מאמר: “זהותה של בת פרעה על פי מקורות חז”ל ומקורות מצריים”
מאמר שלישי: דמותה של בתיה בת פרעה – המקורות
א. המצב בארמון והיחסים עם אביה.
ב. בת פרעה היא בתיה בת פרעה שכפרה בעבודה זרה.
ג. בת פרעה היית מנוגעת בצרעת ונתרפאה על ידי משה,
ד. מדרגתה הרוחנית של בתיה היא גבוהה.
מקור א. שמות פרק ב
(ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:(ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:(ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד:(ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:(ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ:
א. המצב בארמון והיחסים עם אביה.
מקור ב: מדרש א’ – מדרש תנחומא שמות פרק ה
“ויקם מלך חדש” – והלא הוא פרעה? אלא שאמרו לו המצרים: בו ונזדווג לאומה זו. אמר להן: שוטים, עד עכשיו אנו חיים משלהם והיאך נזדווג להם עכשיו – אילולי יוסף לא היה לנו חיים? כיון שלא שמע להם הורידוהו מכיסאו ג’ חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם עושים הריני עמכם והעמידוהו…
מקור ג’: מדרש תהלים – מזמור קלו
למכה מצרים בבכוריהם. בשעה ששלח הקב”ה מכת בכורות, א”ל, כחצות הלילה ומת כל בכור. נכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם, ואמרו להם, כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשים שנחיה בואו והוציאו את העברים האלו מבינינו, ואם לאו אנו מתים. השיבו להם ואמרו, אפילו כל המצרים מתים אינן יוצאים מכאן. מה עשו, נכנסו כל הבכורות אצל פרעה והיו מצווחין לפרעה ואומרים, בבקשה ממך הוציא את העם הזה שבשבילם רעה תבוא עלינו ועליך. אמר לעבדיו, צאו וקפחו שוקיהם של אלו. מה עשו הבכורות, מיד יצאו ונטלו כל אחד חרבו והרג את אביו, שנאמר, למכה מצרים בבכוריהם. למכה בכורי מצרים אין כתיב כאן, אלא למכה מצרים בבכוריהם. ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהם. ר’ אבין בשם רבי יודא בן פזי אמר, בתיה בת פרעה בכורה היתה ובתפלתו של משה נצולה, דכתיב, (משלי לא, יח) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה. ליל כתיב. כמה דאת אמר, (שמות יב, מב) ליל שמורים הוא לה’:
ב. בת פרעה היא בתיה בת פרעה שכפרה בעבודה זרה.
מקור ד’: ספר דברי הימים א פרק ד טו-יח
וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה עִירוּ אֵלָה וָנָעַם וּבְנֵי אֵלָה וּקְנַז:וּבְנֵי יְהַלֶּלְאֵל זִיף וְזִיפָה תִּירְיָא וַאֲשַׂרְאֵל:וּבֶן עֶזְרָה יֶתֶר וּמֶרֶד וְעֵפֶר וְיָלוֹן וַתַּהַר אֶת מִרְיָם וְאֶת שַׁמַּי וְאֶת יִשְׁבַּח אֲבִי אֶשְׁתְּמֹעַ:וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד:
מקור ה’: תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/א
רבי שמעון בן פזי כי הוה פתח בדברי הימים אמר הכי כל דבריך אחד הם ואנו יודעין לדורשן ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד אמאי קרי לה יהודיה על שום שכפרה בעבודה זרה דכתיב ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ואמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה ילדה והא רבויי רביתיה לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו…
רש”י מגילה דף יג/א
ואשתו היהודיה וגו’ – והלא בתיה שמה, דהא כתיב בסופיה ואלה בני בתיה: לרחוץ – לטבול (לשון) גירות: והלא כלב שמו – שבכלב משתעי קרא: הכי גרסינן וישא בתיה שמרדה בגילולי בית אביה – ולכך נשתנה שמה בליקוחין הללו:
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב/ב
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור אמר רבי יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחי מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה וכן הוא אומר אם רחץ ה’ את צואת בנות ציון וגו’ ונערותיה הולכות וגו’ אמר רבי יוחנן אין הליכה זו אלא לשון מיתה וכן הוא אומר הנה אנכי הולך למות ותרא את התיבה בתוך הסוף כיון דחזו דקא בעו לאצולי למשה אמרו לה גבירתנו מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה בניו ובני ביתו מקיימין אותה ואת עוברת על גזירת אביך בא גבריאל וחבטן בקרקע ותשלח את אמתה ותקחה ר’ יהודה ור’ נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה מ”ד ידה דכתיב אמתה ומ”ד שפחתה מדלא כתיב ידה ולמ”ד שפחתה הא אמרת בא גבריאל וחבטן בקרקע דשייר לה חדא דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה ולמאן דאמר ידה ליכתוב ידה הא קא משמע לן דאישתרבב אישתרבובי דאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה
רש”י סוטה דף יב/ב
לרחוץ – לטבול שם לשם גירות:וכן הוא אומר וכו’ – שהשב ומתנקה מעונו קרוי רחוץ:
מדרש רבה ויקרא פרשה א פסקה ג
ר’ סימון בשם ריב”ל ור’ חמא אבוה דר’ הושעיה בשם רב אמרי לא ניתן דברי הימים אלא לידרש (ד”ה א ד) ואשתו היהודיה ילדה את ירד אביגדור וגו’ ואשתו היהודיה זו יוכבד וכי משבטו של יהודה היתה והלא משבטו של לוי היתה ולמה נקרא שמה יהודיה על שם שהעמידה יהודים בעולם ילדה את ירד זה משה… ואלה בני בתיה בת פרעה ר’ יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה משה לא היה בנך וקראתו בנך אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי שנא’ אלה בני בתיה בת יה אשר לקח לו מרד זה כלב ר’ אבא בר כהנא ור’ יהודה בר סימון חד אמר זה מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה יבא מורד ויקח את המורדת וחד אמר זה הציל את הצאן וזו הצילה את הצאן
רש”י דברי הימים א פרק ד פסוק יח
(יח) ואשתו היהדיה – אשת כלב שנולדה מיהודית. ירד אבי גדור וגו’ – שרי העירות כדכתיב ביהושע ויקד עם וזנוח וחלחול בית צור וגדור ירמות ועדלם שוכה ועזקה. ואלה בני בתיה בת פרעה – הוי”ו מפרדת בין בני יהודיה ובין בני בתיה. אשר לקח מרד – כלב הוא מרד שמרד בעצת מרגלים וכן דרך היחס שאפילו לאחד אומר בני כמו ובני אלה וקנז:
טורי אבן על מסכת מגילה – דף יג/א
שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. פי’ רש”י לרחוץ לטבול לשום גירות. לכאורה משמע שטבלה לשם גירות דקיי”ל גר צריך טבילה. והא ליתא דזה אינו אלא בבא ליכנוס לקדושת ישראל לצאת מתורת בני נח דהא נפקא ליה הא מדור המדבר שמלו וטבלו כשבאו לקבל את התורה בפ”ב דמס’ כריתות (דף ט’ ע”א) ובפ’ הערל, וה”נ עבד כנעני כשיוצא מתורת ב”נ ובא לכנוס לכלל מצות שהנשים חייבות בהן בעי טבילה כדאמרינן בפ”ד דיבמות (דף ט’ ע”א), אבל באותו זמן עדיין כולן הי’ עליהם תורת ב”נ וטבילה זו למה. ובספ”ק דסוטה (דף י”ב) דרשינן ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור אר”י משום רשב”י מלמד שירדה לרחוץ מגילולי אביה וכה”א אם רחץ ה’ את צואת בנות ציון. ופי’ רש”י וכה”א שהרוחץ ומתנקה מעונו קרוי רחץ משמע דהא גופיה מה שכפרה בגלולי אביה הוא דמקרית רחיצה:
בעל “תורת רפאל” (אוצה”ח)
שבתיה בת פרעה טבלה היה לשם קבלת גירות בלבד היינו לצאת מטומאת עכו”ם ולהיכנס לקדושת ישראל אבל לא טבלה לשם קבלת מצוות של בני נח שהרי כל הענין הזה היה לפני קבלת התורה והוי גירות רק לצאת מטומאת עכו”ם ותו לא
מהרש”א על מגילה דף יג/א
כל דבריך אחד הם כו’. וכולם שמות משה הם ונראה דדרשו כן משום דאילו היו ממש בניה לא ה”ל לייחסן אחריה כמ”ש ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח לו מרד אלא ה”ל לייחסן ע”ש משפחת אב אלה בני מרד אשר ילדה לו בתיה בת פרעה וע”כ אמרו דלאו בני מרד היו שנולדו לו ממנה ולא נקראו על שמה אלא שהיא גדלתן כדמסיק ומשום דלא מצינו שהיא גדלה רק את משה ע”כ כולן שמות משה…
מלבי”ם דברי הימים א פרק ד פסוק יח – חלק באור הענין
ואלה בני בתיה – היא אישה הרביעית של כלב, אח”כ לקח בתיה בת פרעה (ולא ידענו אם פרעה זה שם איש ישראל, או שם מלך מצרים וכן פי’ חז”ל) ונראה שהפסוק הזה מחובר אל של אחריו ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח, ר”ל שלקח כלב, בניה היו מרד ובני אשת הודיה כמו שיתבאר…
תורת משה שמות א ב
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, רמב”ן נדחק על היאור כמו ביאור או כמו אל היאור, וחכז”ל אמרו שירדה לרחוץ מגילולי בית אבי’ (מגילה דף י”ג ע”א) וקשה מה ראתה עתה לפרוש מע”ז ומ”ט אמרו מגילולי בית אבי’ ולא סתם שרחצה מגילולי ע”ז, אבל נ”ל מה דכתי’ ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו מה צורך להקדמה זו שלא ידע את יוסף וי”ל ידוע הי’ להם ע”פ יוסף המושל בכל ארץ מצרים שכשנפטר יעקב מאת פני פרעה ברכו שתעלה נילוס לרגלו ומאז פסק הרעב ונתברך מצרים ביותר ע”כ לא הי’ לב העם להרע לישראל כלל באשר כל הצלחתם של מדינה מאביהם של בני ישראל בא ומכ”ש להשליך בניו של יעקב ביאור שנתברך בשבילו ואין דעת האדם סובל העול הזאת אך פרעה זה מלך חדש שהתחדשו גזירותיו ועשה עצמו ע”ז ואמר לי יאור ואני עשיתיני והיאור העולה לרגלו לא מברכת יעקב כאשר אמר וסיפר יוסף להם אלא הוא האלהות והיינו אשר לא ידע את יוסף וע”כ שוב אמר הבה נתחכמה, ואקדים בפ’ מקץ בחלום פרעה והנה עומד על היאור פי’ רבינו בחיי שראה שעתיד לומר לי יאור ואני עשיתיני שהוא שעשה עצמו ואת היאור והיינו הנני עומד על היאור ע”ש, והשתא נימא כי בת פרעה לא רחצה עתה מכל ע”ז אלא מגילולי בית אביה שלא האמינה שאביה אלוה היאור והיינו לרחוץ על היאור שרחצה מאותה ע”ז שאמר אבי’ שהוא על היאור והיא האמינה שמברכת יעקב נתברך היאור וע”כ הצילה ילד העברים מן היאור כי נראה לה עול לדון בני יעקב במי יאור וכנ”ל וק”ל:
בניהו בן יהוידע על מגילה דף יג/א
שם לרחוץ על היאור, אמר ר’ [יוחנן] שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. נראה הכונה כי אביה היה אומר לי יאורי ואני עשיתיני [יחזקאל כ”ט ג’]. וזהו דאמר על היאור זה גלולי בית אביה. ועוד נראה לי בס”ד יאר כתיב בלא וא”ו ואותיות הסמוכים ליאר הם אותיות כבש שהיה גלולי בית אביה, שהמצריים עובדין לטלה שהוא כבש, ולזה דייק מן הקרא דכתיב על היאור רוצה לומר סמוך כמו ועליו מטה מנשה [במדבר ב’ כ’]:
אמרות השם השלם (דייטש. אוצה”ח)
ופרעה חולם והנה עומד על היאור. נראה לומר שראה בחלומו שעמידתו וקיומו על היאור ועבור כן עשאו לאלוה ואמר לי יאורי ואני עשיתני אבל באמת לא ידע מה ראה כי עמידתו על היאור היא משום דבתיה בת פרעה היתה מתגיירת והענין דאמרו ז”ל לרחוץ מגלולי בית אביה פרשתי על דרך שאמרו ז”ל שגוי מבטל עבודה זרה שלו אם מבזה אותה בקביעות כנון רקק בפניה או עומד ערום ומשתין בפניה כל שעתא ושעתא והיא דירדה לרחוץ ביאור הוי בזיון וביטול כנ”ל
ג. בת פרעה היית מנוגעת בצרעת ונתרפאה על ידי משה
תרגום יונתן על שמות פרק ב פסוק ה
וגרי מימרא דיי צולקא דשחנא וטריב בשרא בארעא דמצרים ונחתת ברתיה דפרעה לאתקררא על נהרא ועולימתהא אזלן על גיף נהרא וחמת ית תיבותא בגו גומייא ואושיטת ית גרמידא ונסיבתא ומן יד איתסיית מן שיחנא ומן טריבא:
פרקי דרבי אליעזר ונציה ש”ד – פרק מח
רבי אומר’ ראו אבותיו של משה את הנער תארו כמלאך אלהים ומלו אותו לשמנה ימים וקראו את שמו יקותיאל ר’ שמעון אומ’ טוב קראו אותו שנ’ ותרא אותו כי טוב הוא והחביאוהו בבית שלשה חדשים ולאחר שלשה נתנו אותו בתיבת גומא והשליכוהו על שפת היאור והכל צפוי לפני הב”ה והיתה בת פרעה מונגעת בנגעים קשים ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין באת לרחוץ ביאורה וראתה את הנער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאת אמרה הנער הזה צדיק הוא וקיימתו לחיים וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא וכל מאבד נפש אחת כאילו מאבד עולם מלא לפי’ זכתה לחיי העה”ז ולחיי העה”ב וכל בני פלטרין של פרעה היו מגדלין אותו.
ספר תיקוני זהר מנוקד דף מח/ב
וְעוֹד מְטַהֶרֶת אֶת הַטָּמֵא (פרה אדומה), כַּד נוֹלַד מֹשֶׁה אִתְּמַר בֵּיהּ (שמות ב ב)” וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא” דְחָמַאת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּה, וּמִיָּד דְּנָגְעָה (איהי) בֵּיהּ בַּת פַּרְעֹה אִתְדַּכִּיאַת וְאִתְּסִיאַת מִצָּרַעִִתָּא דִילָהּ, וּמֹשֶׁה אִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ צָרַעַת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שם ד ו) וְהִנֵּה יָדוֹ מְצוֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, דִּבְהַהוּא זִמְנָא דְנָגְעָה בֵיהּ בַּת פַּרְעֹה, פָרְחַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, וּבְגִין דָּא כַד בָּעָא לְאִתְקָרְבָא לְגַבָּהּ בַּסְּנֶה, אָמְרָה לֵיהּ אַל תִּקְרַב הֲלוֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (שם ג ה) עַד דְּיִתְפַּשַּׁט מֵהַהוּא גוּפָא דְנָגְעַת בֵּיהּ בַּת פַּרְעֹה, תַּמָּן אַחֲזֵי לֵיהּ, דְּגוּפָא דְבַר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא, אִיהוּ צָרַעַת מִמַּשְׁכָא דְחִוְיָא:
פירוש “בעל הסולם” שם
בכדי להבין שני גופות של משה רבינו עליו השלום – הגוף שנולד בו ששרתה עליו השכינה. שעליו נאמר “ותרא אותו כי טוב” – טרם נגיעתה של בתיה בת פרעה. והגוף השני, שנעשה לו אחרי הנגיעה שעליו נאמר: “של נעליך וגו’ וכן הם שני לבושי אדם הראשון – הלבוש האחד, שלפני החטא, שהוא לבוש החשמ”ל. והלבוש השני של “כתנות עור”, בע’ של אחר החטא, שהוא ממשכא דחיוויא… פירוש, בקליפות כל היותר עב הוא יותר חשוב ויותר פנימי וכל היותר זך הוא יותר גרוע (מבחינת הקליפה) ויותר וקליפת נוגה היא הזכה מכולם והיא חיצי חיצוניות של הנחש ונקראת עור שלו והיינו משכא דחיוויא שממנו הגוף…
ספר הליקוטים – פרשת בהעלותך – פרק יא
סוד יציאת מצרים הוא על דרך הוצאת הטוב של הבל, שמשם נשמתו של משה. והנשמות שנתערבבו על ידי שהטיל נחש זוהמא בחוה והן שירדו למצרים ולפיכך הוציא משה את ישראל ולא אהרן, אף על פי שאהרן היה גדול ולשונו צח, והוא כהן לאל עליון, אלא מפני שמשה היה מצד הטוב כנזכר, והוא היה מוכרח להוציאם. וזה סוד מה שנאמר (שמות ב’ כ’) “ותרא אותו כי טוב”, פירוש, כי בתיה בת פרעה ראתה והביטה והבינה גם כן כיוכבד, שמשה רבינו עליו השלום היה מצד הטוב:
ד. מדרגתה הרוחנית של בתיה היא גבוהה.
מדרש משלי פרשה לא
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשתה יהודית, והזכירה שמה בין הכשרות בשביל שעסקה במשה. לפיכך זכתה, ונכנסה בגן עדן בחיים:
ילקוט שמעוני בראשית – פרק טו – המשך רמז עו
תשעה נכנסו בגן עדן בחייהם. אלו הן חנוך ומשיח ואליהו ואליעזר ועבד מלך הכושי וחירם מלך צור ויעבץ בנו של ר”י הנשיא וסרח בת אשר ובתיה בת פרעה ויש אומרים הוציא חירם ונכנס תחתיו ר’ יהושע בן לוי:
זוהר מנוקד חלק ג דף קסז/ב
בְּהֵיכָלָא חֲדָא, אִית בַּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְכַמָּה רִבּוֹא וְאַלְפֵי נָשִׁין, זַכְיָין בַּהֲדָהּ, וְכָל חֲדָא וַחֲדָא מִנַּיְיהוּ, דּוּכְתִּין דִּנְהוֹרִין וְעִדּוּנִין, בְּלָא דֹּחֲקָא כְּלָל אִית לָהּ. תְּלַת זִמְנִין בְּכָל יוֹמָא, כָּרוֹזֵי אַכְרִיזוּ, הָא דִּיּוּקְנָא דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָתֵי, וּבַתְיָה נַפְקַת, לַאֲתָר דְּפַרְגּוֹדָא חֲדָא דְּאִית לָהּ, וְחָמָאת דִּיּוּקְנָא דְּמֹשֶׁה, וְסָגִידַת לְגַבֵּיהּ, וְאָמְרָה, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּרָבִיתִי נְהִירוּ דָּא. וְדָא אִיהוּ עִנּוּגִין דִּילָהּ, יַתִּיר מְכֻּלְּהוּ:אַהֲדְרַת לְגַבֵּי נָשִׁין, וְאִשְׁתַּדְּלָן בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. כֻּלְּהוּ בְּאִינּוּן דִּיוּקְנִין דַּהֲווֹ בְּהַאי עָלְמָא, בִּלְבוּשָׁא דִּנְהוֹרָא, (ס”א כלבושא) בִּלְבוּשָׁא דִּדְכוּרִין, בַּר דְּלָא נַהֲרֵי הָכִי, פִּקוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא דְּלָא זָכוּ לְקַיְּימָא לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהוּ, וּבְטַעְמַיְיהוּ, בְּהַהוּא עָלְמָא. וְכָל הָנֵי נָשִׁין, דְּיַתְבִין בַּהֲדֵי בַּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, אִקְרוּן נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת, דְּלָא אִצְטַעְרוּ בְּצַעֲרָא דְּגֵיהִנָּם כְּלַל:
תרגום
בהיכל אחד יש בתיה בת פרעה וכמה רבבות ואלפים נשים צדקניות עמה וכל אחת ואחת מהן יש לה מקומות אור ועדונים בלי דוחק כלל. ג פעמים בכל יום כרוזים מכריזים הנה הצורה של משה הנביא הנאמן באה ובתיה יוצאת למקום מחיצה אחת שיש לה ורואית צורת משה ומשתחוה לפניו ואומרת אשרי חלקי שגדלתי אור הזה. הוא התענוג המיוחד שלה יותר מכולן בתיה חוזרת אל הנשים ועוסקות במצות התורה כולן הן בצורות שהיו בעולם הזה בלבוש אור כמו לבושי הזכרים חוץ מה שאינם מאירים לא כל כך מצות התורה שלא זכו לקיים אותן בעולם הזה הן עוסקות בהן ובטעמיהן בעולם ההוא וכל אלו הנשים היושבות עם בתיה בת פרעה נקראות נשים שאננות שלא נצטערו כלל בצער הגיהנם.
ניתוח נומרולוגי של השם בתיה: ייצג אנשים בני מזל ושפע, אמוציונאליים, יצירתיים, לבביים, בעלי אישיות נעימה ורב גונית, אופטימיים, רחבי לב, חברותיים, אוהבי אנשים, בעלי כריזמה, בעלי חוש הומור, תקשורתיים, בורחים מהתמודדויות והחלטות קשות. משתמשים בדמיון, לא איכפת להם מסדר, מסגרות, חוקים ולכן עלולים להיות מפוזרים. כישרוניים, צעירים לנצח. חברים טובים ומעריכים יושר וחברות אמיתית.
ד. הירידה לרחוץ ביאור כחלק מפעולת הכפירה.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב/ב
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור אמר רבי יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחי מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה וכן הוא אומר אם רחץ ה’ את צואת בנות ציון וגו’
מדרש רבה ויקרא פרשה א פסקה ג
…אלה בני בתיה בת יה אשר לקח לו מרד זה כלב. ר’ אבא בר כהנא ור’ יהודה בר סימון חד אמר זה מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה יבא מורד ויקח את המורדת וחד אמר זה הציל את הצאן וזו הצילה את הצאן
טורי אבן על מסכת מגילה – דף יג/א
שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. פי’ רש”י לרחוץ לטבול לשום גירות. לכאורה משמע שטבלה לשם גירות, דקיימא לן גר צריך טבילה. והא ליתא, דזה אינו, אלא בבא ליכנוס לקדושת ישראל כדי לצאת מתורת בני נוח?
בעל “תורת רפאל” (אוצה”ח)
והתירוץ: שבתיה בת פרעה טבלה לשם קבלת גירות בלבד. היינו לצאת מטומאת עכו”ם ולהיכנס לקדושת ישראל. אבל לא טבלה לשם קבלת מצוות. שהרי כל העניין הזה היה לפני קבלת התורה והוי גירות רק לצאת מטומאת עכו”ם ותו לא.
תורת משה (החתם סופר) שמות א ב
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, רמב”ן נדחק על היאור כמו ביאור או כמו אל היאור, וחכמינו ז”ל אמרו שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה (מגילה דף י”ג ע”א) וקשה מה ראתה עתה לפרוש מעבודה זרה וממה הטעם אמרו מגילולי בית אביה ולא סתם שרחצה מגילולי עבודה זרה… יש לומר, ידוע היה להם על פי יוסף, המושל בכל ארץ מצרים, שכשנפטר יעקב מאת פני פרעה ברכו שתעלה נילוס לרגלו ומאז פסק הרעב ונתברך מצרים ביותר על כן לא היה לב העם להרע לישראל כלל באשר כל הצלחתם של מדינה מאביהם של בני ישראל בא ומכל שכן להשליך בניו של יעקב ביאור שנתברך בשבילו ואין דעת האדם סובל העול הזאת אך פרעה זה מלך חדש שהתחדשו גזירותיו ועשה עצמו עבודה זרה ואמר לי יאור ואני עשיתיני והיאור העולה לרגלו לא מברכת יעקב, כאשר אמר וסיפר יוסף להם אלא הוא האלהות והיינו אשר לא ידע את יוסף
בניהו בן יהוידע על מגילה דף יג/א
שם לרחוץ על היאור, אמר ר’ [יוחנן] שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. נראה הכונה כי אביה היה אומר לי יאורי ואני עשיתיני [יחזקאל כ”ט ג’]. וזהו דאמר על היאור זה גלולי בית אביה.
ה. מפגש שני – מה ראתה בתיה בתוך התיבה?
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב/ב
“ותראהו את הילד” – “ותרא” מיבעי ליה. א”ר יוסי ברבי חנינא, שראתה שכינה עמו… בו מענין של בחטא יחמתני אמי (תהלים נא ז) שהרי עמרם אביו פירש (סוטה שם)
מי מרום הרב חרל”פ יז רזי לי
משה נולד בכונה לשמה כמו קודם החטא ולא נפלאה היא אם בו כבר נתמלאה כל הגודל של העתיד הנפלא לאחר כל גמר תיקון העולמים ובתיה בת פרעה הכירה בו כי גדול הוא ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה (שמות ב ו) הכירה בו אם אמנם ילד הוא בעיננו הנה באמת כבר נער הוא ואמנם להן אמרה מילדי העברים זה שהוא ילד ככל הילדים.
דרכי אריה (אוצה”ח)
והנה נער בוכה טעם שנראה משה כנער ולא כילוד שבאותו יום ראו איצטגנני פרעה שיוולד מושיען של ישראל שלא ידעו אם מישראל אם ממצרים הוא בא לכן גזר פרעה על כל הילדים שיוולדו באותו יום שיומתו וכשנראה לה משה כנער הבינה בדעתה שנולד קודם לאותו יום ולכן לקחתו לביתה ועוד שמרים קראה למילדת שהיא יוכבד אם משה והמצרים ידעו הזמן המשוער ללידתה וכשראוהו נער לא חשדו שזה בנה
פרקי דרבי אליעזר ונציה ש”ד – פרק מח
רבנן אומרים’ ראו אבותיו של משה את הנער תארו כמלאך אלהים ומלו אותו לשמנה ימים וקראו את שמו יקותיאל ר’ שמעון אומר טוב קראו אותו שנ’ ותרא אותו כי טוב הוא והחביאוהו בבית שלשה חדשים ולאחר שלשה נתנו אותו בתיבת גומא והשליכוהו על שפת היאור והכל צפוי לפני הברוך הוא והייתה בת פרעה מנוגעת בנגעים קשים ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין באת לרחוץ ביאורה וראתה את הנער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאת אמרה הנער הזה צדיק הוא וקיימתו לחיים…
ו. ההיגיון הסודי שבמפגש בתיה עם משה בתיבה.
ספר תיקוני זהר מנוקד דף מח/ב
וְעוֹד מְטַהֶרֶת אֶת הַטָּמֵא (פרה אדומה), כַּד נוֹלַד מֹשֶׁה אִתְּמַר בֵּיהּ (שמות ב ב)” וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא” דְחָמַאת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּה, וּמִיָּד דְּנָגְעָה (איהי) בֵּיהּ בַּת פַּרְעֹה אִתְדַּכִּיאַת וְאִתְּסִיאַת מִצָּרַעִִתָּא דִילָהּ, וּמֹשֶׁה אִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ צָרַעַת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שם ד ו) וְהִנֵּה יָדוֹ מְצוֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, דִּבְהַהוּא זִמְנָא דְנָגְעָה בֵיהּ בַּת פַּרְעֹה, פָרְחַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, וּבְגִין דָּא כַד בָּעָא לְאִתְקָרְבָא לְגַבָּהּ בַּסְּנֶה, אָמְרָה לֵיהּ אַל תִּקְרַב הֲלוֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (שם ג ה) עַד דְּיִתְפַּשַּׁט מֵהַהוּא גוּפָא דְנָגְעַת בֵּיהּ בַּת פַּרְעֹה, תַּמָּן אַחֲזֵי לֵיהּ, דְּגוּפָא דְבַר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא, אִיהוּ צָרַעַת מִמַּשְׁכָא דְחִוְיָא:
פירוש “בעל הסולם” שם
בכדי להבין שני גופות של משה רבינו עליו השלום – הגוף שנולד בו ששרתה עליו השכינה. שעליו נאמר “וחרא אותו כי טוב” – טרם נגיעתה של בתיה בת פרעה. והגוף השני, שנעשה לו אחרי הנגיעה שעליו נאמר: “של נעליך וגו’ וכן הם שני לבושי אדם הראשון – הלבוש האחד, שלפני החטא, שהוא לבוש החשמ”ל. והלבוש השני של “כתנות עור”, בע’ של אחר החטא, שהוא ממשכא דחיוויא… פירוש, בקליפות כל היותר עב הוא יותר חשוב ויותר פנימי וכל היותר זך הוא יותר גרוע (מבחינת הקליפה) וקליפת נוגה היא הזכה מכולם והיא חיצי חיצוניות של הנחש ונקראת עור שלו והיינו משכא דחיוויא שממנו הגוף…
ספר הליקוטים – פרשת בהעלותך – פרק יא
סוד יציאת מצרים הוא על דרך הוצאת הטוב של הבל, שמשם נשמתו של משה. והנשמות שנתערבבו על ידי שהטיל נחש זוהמא בחוה והן שירדו למצרים ולפיכך הוציא משה את ישראל ולא אהרן, אף על פי שאהרן היה גדול ולשונו צח, והוא כהן לאל עליון, אלא מפני שמשה היה מצד הטוב כנזכר, והוא היה מוכרח להוציאם. וזה סוד מה שנאמר (שמות ב’ כ’) “ותרא אותו כי טוב”, פירוש, כי בתיה בת פרעה ראתה והביטה והבינה גם כן כיוכבד, שמשה רבינו עליו השלום היה מצד הטוב:
ז. מדרגתה הרוחנית של בתיה היא גבוהה.
מדרש משלי פרשה לא
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשתה יהודית, והזכירה שמה בין הכשרות בשביל שעסקה במשה. לפיכך זכתה, ונכנסה בגן עדן בחיים:
זוהר מנוקד חלק ג דף קסז/ב
בְּהֵיכָלָא חֲדָא, אִית בַּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, וְכַמָּה רִבּוֹא וְאַלְפֵי נָשִׁין, זַכְיָין בַּהֲדָהּ, וְכָל חֲדָא וַחֲדָא מִנַּיְיהוּ, דּוּכְתִּין דִּנְהוֹרִין וְעִדּוּנִין, בְּלָא דֹּחֲקָא כְּלָל אִית לָהּ. תְּלַת זִמְנִין בְּכָל יוֹמָא, כָּרוֹזֵי אַכְרִיזוּ, הָא דִּיּוּקְנָא דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא אָתֵי, וּבַתְיָה נַפְקַת, לַאֲתָר דְּפַרְגּוֹדָא חֲדָא דְּאִית לָהּ, וְחָמָאת דִּיּוּקְנָא דְּמֹשֶׁה, וְסָגִידַת לְגַבֵּיהּ, וְאָמְרָה, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּרָבִיתִי נְהִירוּ דָּא. וְדָא אִיהוּ עִנּוּגִין דִּילָהּ, יַתִּיר מְכֻּלְּהוּ:
אַהֲדְרַת לְגַבֵּי נָשִׁין, וְאִשְׁתַּדְּלָן בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. כֻּלְּהוּ בְּאִינּוּן דִּיוּקְנִין דַּהֲווֹ בְּהַאי עָלְמָא, בִּלְבוּשָׁא דִּנְהוֹרָא, (ס”א כלבושא) בִּלְבוּשָׁא דִּדְכוּרִין, בַּר דְּלָא נַהֲרֵי הָכִי, פִּקוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא דְּלָא זָכוּ לְקַיְּימָא לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהוּ, וּבְטַעְמַיְיהוּ, בְּהַהוּא עָלְמָא. וְכָל הָנֵי נָשִׁין, דְּיַתְבִין בַּהֲדֵי בַּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, אִקְרוּן נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת, דְּלָא אִצְטַעְרוּ בְּצַעֲרָא דְּגֵיהִנָּם כְּלַל:
ח. בתיה בת פרעה בארמון
משכיל לדוד על שמות פרק ה פסוק ד
(ד) לכו וכו’ לא הית’ וכו’. דאילו פי’ גם אתם לכו לסבלותיכם כמוהם אמאי קאמר בתחלה תפריעו את העם ממעשיו ממעשיכם הו”לל וטעם הדבר נראה שדבר זה בקשה בתיה בת פרעה תחלה מאביה לתת חירות לשבטו של משה הואיל והיא גדלתו ושמע לה ונשאר הדבר לחוק ומן השמים היה לפי שעתידים להיות משרתי עליון ומכל מקום לא היו פטורין לגמרי אלא מעבודת פרך דוקא הוא שלא היו משועבדים ובמדרש איכא מאן דאמר שמהם היו השוטרים:
מאמר שלישי: משה יוצא אל אחיו
א. משה בבית אביו ואימו.
ב. גילו של משה בזמן היציאה אל אחיו.
ג. משה מודע היטב לזהותו העברית.
ד. זמן היציאה של משה אל אחיו.
ה. סיכום
א. משה בבית אביו ואימו
בתורה מתוארת שהות משה כל זמן ההנקה בבית הוריו הביולוגיים
וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
שמות פרק ב ח-י
חכמים נותנים זמן מוגדר לשהות זאת
“וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד” – כ”ד חדש הניקתהו[1]
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כו
שנתיים שוהה משה בבית הוריו. אחר כך הוא עובר לחיות בארמונו של פרעה כבנה המאומץ של בתו הבכורה[2]. אין היא מסתירה את מוצאו. מהרגע שבו היא מוצאת אותו היא מגדירה את זהותו הלאומית:
“וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה”
שמות פרק ב ו
גם לאחר שהוא מובא לארמון אביה, שליט מצרים, אין היא מסתירה את מוצאו: “וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ”. בשם זה הרומז בפירוש למקור הקשר בין השניים, בזהות זאת הוא גדל בארמון: הנה זה הילד העברי, שנמצא על ידי בת פרעה ברדתה לרחוץ ביאור. זה הילד שניצל על ידה ממוות. הוא הילד שנמסר למשך שנתיים להנקה אצל אימו העברייה. עכשיו הילד הזה גדל בארמון יחד עם שאר הנערים. כמוהם עתיד הוא לגדול ולהיות חלק אינטגרלי מהשכבה החברתית השולטת במצרים. כל זאת, למרות היותו ילד חוץ. מילדי העברים השנואים.
“וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן” הייתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה הכול מתאווים לראותו מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו.
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כו
אין שהות זאת בארמון כילד עברי מובנת מאליה. אמנם מעמדה הרם של אימו המאמצת, כבתו הבכורה של פרעה, יכול ליצור לו הגנה. אך אל מול שנאת יועצי המלך ושריו לעם העברי. מול אותה הרגשת איום, ששוררת בעם המצרי מהתעצמות העם העברי בקרבם, אין הגנה זאת מספקת.
למה גזרו להשליכן ליאור (את הילדים) לפי שהיו רואין האסטרולוגין שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה והיו סבורין שבמים יטבע.
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה יח
ביכולות המיסטיות שלהם רואים חכמי מצרים את המהפכה שתחולל אישיות אחד מילדי העברים במצרים. נראה, שישנה גם מסורת בידם, שעתידה להופיע במצרים אישיות אשר תגאל את ישראל. מבחינתם זה אסון. ביטול יכולתם לשלוט בעם העברי מהווה מבחינתם פגיעה בהמשך עליוניות תרבותם ואמונתם הדתית[3].
מכאן נובעת התנגדות חכמי מצרים לגאולת ישראל. אמנם לעם המצרי הפשוט אי אפשר לבוא בטענה של איום כזה. הדבר יכול להתפרש על ידם כפחד מפני עוצמת האמונה הישראלית. לכן, מוצאים פרעה וחכמיו טיעון הגיוני כדי להצדיק את העינוי והעבדות של בני ישראל
הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ
שמות פרק א י
בכל יום מבקשים יועצי המלך תחבולות חדשות כיצד לאבד ולדכא את העם העברי. והנה הילד העברי הזה גדל ומתפתח בתוך ארמון המלוכה. מקבל מעמד מועדף כ”בנה העברי של בת פרעה”[4]. כדי לשרוד בארמון צריך הילד להיות יפה. רק יופיו של הילד יכול לנצח את רגשות השנאה לעם העברי. ההערצה המוחלטת לאידאת ה”יפה” כמתנת האלים שאסור לפגוע בה ולחללה. הערצה זאת היא שמקיימת את הילד בארמון. עדות להערצה הזאת של אידאת “היפה” נמצאת גם במפגש של אברהם עם התרבות המצרית:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:
ספר בראשית פרק יב יא-יב
חילול היופי הוא כחילול הקודש. האדם היפה הוא קניינם של האלים. האישה היפה היא קניינו של המלך המגלם את האל בארץ. ואילו האיש הפשוט אשר חילל את הקודש ולקחה לו לאישה – עליו למות.[5] כך גדל משה כילד פלא בארמון. אין הוא יוצא ממנו: “ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה הכול מתאווים לראותו. מי שהיה רואהו, לא היה מעביר עצמו מעליו.” (המדרש הנ”ל) אמנם ידועה לו ולאחרים זהותו כילד עברי, אך “היופי האלוהי המקודש” הוא ששומר עליו.
ב. גילו של משה בזמן היציאה אל אחיו
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.
שמות פרק ב יא
התורה מקשרת את יציאת משה לשתי סיבות. האחת, בסיבת התגדלותו הביולוגית. זאת לאחר “ההתגדלות” הקודמת בסיום ההנקה על ידי אימו והבאתו לארמון. והשנייה, בסיבת רצונו “לצאת ולראות באחיו”. התורה לא מציינת בפירוש בן כמה היה משה ביציאתו לראות באחיו.[6]
“וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה” בן עשרים שנה היה משה באותה שעה ויש אומרים בן ארבעים.
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כז
ההבדל בין הדעות מבוסס על האירוע שהתרחש: “באותה שעה”, כלומר ראיית האיש המצרי מכה איש עברי. תגובת שני העברים הניצים, למחרת הרג האיש המצרי, על התערבותו במריבתם, היא שמרמזת על גילו:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינו (שמות ב יד) ר’ יהודה אומר בן כ’ שנה היה משה באותה שעה. אמרו לו: עדיין אין אתה ראוי להיות “שר ושופט” עלינו, לפי שבן ארבעים שנה לבינה. ור’ נחמיה אמר בן ארבעים שנה היה. אמרו לו ודאי שאתה “איש”, אלא שאי אתה ראוי להיות “שר ושופט”
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה ל
ההכרעה לפי המדרש בדבר גילו של משה בזמן יציאתו אל אחיו מבוססת על הפרשנות המילולית של הביטוי “איש שר ושופט”. כלומר, האם ערעורם של השניים נובע מחיסרון במשה על שאינו עדיין “איש” ולכן אינו יכול לשמש “כ”שר ושופט” עליהם. או שהיה כבר “איש”, אלא שהחיסרון הוא באי מינויו ל:”שר ושופט”. לעומת שתי הדעות הללו החלוקות בהבנת דברי העברים הניצים למשה, ישנה דעה שלישית:
אמר ר’ חמא: בן י”ב שנה נתלש משה רבינו מבית אביו. למה כן? שאילו גדל בבית אביו ובא ואמר להן לישראל המעשים (בסנה הבוער) לא היו מאמינים בו. שהיו אומרים אביו מסרה לו, לפי שיוסף מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם ולכך נתלש מבית אביו וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים לפיכך האמינו בו שנאמר: ” וַיַּאֲמֵן הָעם” (שמות פרק ד לא)
מדרש רבה שמות – פרשה ה פסקה ב
לדעה זו של רבי חמא, יש יתרון על פני שני הדעות במדרש המובא לעיל. ישנו קושי מסוים בפירושם זה, הנצמד לפירוש המילולי: “איש שר ושופט”. הפירוש מתעלם מהיות משה חלק מההיררכיה של ארמון המלך. בין אם היה בן עשרים ובין אם היה בן ארבעים לא מובן כיצד העזו השניים לערער על סמכותו ומעמדו של משה כאיש בוגר וכנציגו של ארמון המלוכה, הבא מקרב מעמד האדונים. כיצד לא חשו לסכנה שהיה בכוחו לדונם למיתה, כמורדים במלך. החוצפה שבה מתנהלים שני עבריים נחותים במעמדם החברתי אל מול אדם שמעמדו גבוה משלהם איננה מובנת מאליה.[7] ואילו לדברי ר’ חמא, הקובע שהיה עדיין בן שתיים עשרה, מובן שאל נער צעיר, הגם ששייך להיררכית האדונים, יש יותר מקום להעז ולהתחצף[8].
ג. משה מודע היטב לזהותו העברית.
נתון נוסף יש בדברי רבי חמא. לפי דבריו יש הכרח בבריחת משה ממצרים בגיל צעיר. יעברו עוד שישים ושמונה שנים שבהם ישכח העם את היות משה תלמידו של אביו עמרם. לדעה זאת, לא רק שמשה ידע היטב את זהותו כנער עברי, אלא אף שמר על קשרים עם משפחתו הביולוגית. דברים אלו של רבי חמא תואמים לדרך שבה נתגלה בורא העולם למשה בסנה
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים
ספר שמות פרק ג ו
“וכי יפתה איש” אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה. בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה טירון היה משה לנבואה. אמר הקדוש ברוך הוא אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו. בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה. מה עשה נגלה עליו בקולו של אביו… שמח משה ואמר: הא אבא נמנה עם האבות ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחלה.
מדרש רבה שמות – פרשה ג פסקה א
גם בגיל שמונים נשמר בזיכרונו של משה קולו של אביו. אביו עמרם הוא שמוסר לו את חכמת אביו קהת וסבו, לוי. חכמה ששורשיה נעוצים בהשגות הגבוהות אליהם הגיעו אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב.
אם לא היה נודע לבת פרעה שמשה מילדי עברים, לא נתגדל בבית עמרם, ולא ידע את ה’ שנמסר לו מאביו ואחיו ושהיה תמיד אחר כך יוצא ונכנס בביתם. ולא היו יודעים אותו אהרן וישראל. והוא עצמו לא היה יודע שהוא עברי ולא היה יוצא ורואה בסבלות אחיו…
חתם סופר על שמות פרק א פסוק ח
יוצא שמלבד השנתיים בהם גדל משה בבית אביו ואימו ומלבד השנים שבהם שהה בבית פרעה כ”ילד עברי”, מלבד זאת, דלה משה בראשית דרכו מחוכמתו של אביו עמרם. נתונים אלו מאירים באור ברור את אישיותו של משה. ברורה לו ללא כל ספק זהותו כחלק מעם ישראל[9].
ד. זמן היציאה של משה אל אחיו.
בתורה נכתב זמן היציאה של משה אל אחיו בסמוך לראיית האיש המצרי המכה את העברי. אולם בין היציאה לבין הראייה בהכאת האיש המצרי את העברי ישנה ראייה אחרת: “וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם… (שמות ב יא)
ניתן בהחלט לומר, כדרכה של התורה לקצר, שראייה זאת של משה בסבלם של אחיו בני ישראל נמשכה כמה שנים. כך גם נראה שניתן לדקדק מדברי בעלי המדרש
“וירא בסבלותם” מהו וירא? שהיה רואה בסיבלותם ובוכה ואומר: “חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן…
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כז
משה אינו נשאר בארמון. זהותו כבן לעם ישראל גורמת לו לצאת ולראות במצבם. הראייה גורמה לתגובה רגשית של הזדהות עם סיבלם. זוהי תגובה של אדם הקשור בכל נימי נפשו עם בני עמו. מכוח מעמדו בארמון הוא מנסה להקל עליהם.
“וירא בסבלותם” ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת. ואֵלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כח
בחוכמתו מעורר משה אצל פרעה “שיקול פרקטי”. מעורר אצלו את האחראיות הקניינית לרכושו שלו: “ואלו עבדיך”. מדרשים אלו מבטאים תקופת זמן שבה פועל משה בקרב העם העברי. ניתן לומר בהחלט מקריאה הפסוק הנ”ל, שיש כאן שתי ראיות שונות בשני זמנים שונים. ראייה אחת ממושכת של הזדהות עם סבל העם. וראיה שנייה, חד פעמית, של הכאת המצרי את העברי. התורה קיצרה בדבריה כדי לעמוד על העיקר – בריחת משה.
ה. הריגת המצרי והבריחה ממצרים.
ויך את המצרי במה הרגו ר’ אביתר אמר הכהו באגרוף ויש אומרים מגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו. רבנן אמרי הזכיר עליו את השם והרגו שנאמר “הלהרגני אתה אומר”
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כט
מדייקים חכמים במדרש מהביטוי “אתה אומר” שהרגו בדיבור. לדעה זאת של רבנן ניתן לומר שאביו של משה, עמרם, הוא שלימדו את השם הקדוש, שעמו הרג את המצרי[10]. דבריהם מתאימים גם לדעת ר’ חמא שמשה למד חכמה אצל אביו ונתלש ממנה עם בריחתו לאחר הריגת המצרי.
ד. סיכום.
למה עמדה מרים מרחוק? אמר רב עמרם בשם רב: לפי שהייתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. כיון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה. עמד אביה ונשקה על ראשה. אמר לה: בתי נתקיימה נבואתך היינו דכתיב: “וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף…” (שמות פרק טו כ) “אחות אהרן” ולא “אחות משה”? אלא שאמרה נבואה זו כשהיא אחות אהרן ועדיין לא נולד משה וכיון שהטילוהו ליאור עמדה אמה וטפחה לה על ראשה. אמרה לה: בתי והיכן נבואתיך? היינו דכתיב: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (שמות פרק ב ד) ותתצב אחותו – לידע מה יהא בסוף נבואתה.
מדרש רבה פרשה א כב
מרגע לידתו הציפיות ממשה הן גבוהות. בדרכי הנבואה יודעים בני משפחתו שהוא האיש שעתיד להושיע את ישראל. ידיעה זאת לא הייתה נחלת המשפחה בלבד. אישיותו של משה גדלה מתוך ידיעה זאת. הרבה מסייעים היו להכרה זאת בייעודו: ההצלה הפלאית שלו על ידי בת פרעה. הישרדותו הלא מובנת מאליה בארמון המלך. יופיו המיוחד אשר שמר עליו מפני הריגתו כנער עברי. התפתחות אישיותו הלא רגילה. המפגש עם אביו ובני משפחתו גם לאחר שנתו השנייה. כל אלו הולידו בנפשו של משה תחושה פנימית עמוקה, שעתיד הוא להיות שליח. השליח לגאול את העם מגלותו ולהדריכו בהמשך דרכו.
[1] ברש”י על שמואל א פרק א כב כותב ששנתיים הוא זמן התינוק לינוק מחלב אמו.
[2] בתיה בת פרעה בכורה הייתה ובתפלתו של משה ניצולה… (מדרש תהילים קלז)
[3] “שֶׁחָשְׁבוּ (בני ישראל) שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מֵעַבְדוּתָם לְעוֹלָמִים, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ רוֹאִים שָׁם שֶׁכָּל הָאֲסִירִים שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם, קוֹשְׁרִים אוֹתָם בְּקִשְׁרֵי כִשּׁוּף, וְלֹא יְכוֹלִים לָצֵאת מִבֵּינֵיהֶם לְעוֹלָמִים (זהר תרגום חלק ב דף כה א)
[4] אין בחומש ידיעות נוספות האם היו לבת פרעה ילדים ביולוגיים משלה. במסורת חז”ל (תלמוד בבלי מגילה דף יג א) היא נקראת “בתיה”. זאת על פי הפסוק בדברי הימים א ד יז “וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד” כל אלו נדרשים כשמותיו של משה.
[5] הזיהוי של אידאת “היפה” עם אידאת “הקודש” מצויה כמעט בכל התרבויות האליליות הקדומות. גם בתרבות ההלנית והרומאית המאוחרות, האידאה של “היפה” מזוהה עם התשוקה אל ה”נצחיות”. כמובא ב”המשתה” לאפלטון.
[6] בכמה מקומות רואה לנכון התורה לציין בפירוש את הגיל שבו התרחש המאורע ומשאירה לנו לעשות את חשבון השנים שקדמו לו המאורעות האחרים, כגון: אברהם בצאתו מחרן (בראשית יב יד) וכן בעניינו של יוסף (בראשית לז ב וכן שם מא מו) וכן במשה ואהרן: “וּמשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פרעה” ספר שמות פרק ז ז
[7] כדי להתגבר על הקושי שבחוצפת שני העבדים הללו מזהה המדרש, מדרש רבה שמות, פרשה א פסקה כט-ל, את השניים כדתן ואבירם והם שמזכירים לו את מוצאו העברי: “ורבנן אמרי, אמרו ליה: והלא בנה של יוכבד אתה והיאך קורין לך “בן בתיה”
[8] פרשנות זאת של ר’ חמא במדרש לגבי גילו של משה בבריחה מובאת בפירוש הרמב”ן ורבינו בחיי על שמות פרק ב כב. אמנם ניתן ליישב את הדעות השונות בכך שדרך התפתחותו של משה היתה לא רגילה וכבר בגיל שתים עשר הייתה לו בגרות “גאונית” כשל אדם בן עשרים ואפילו כבן ארבעים. ואכן כך מובא בשמות רבה פרשה א פסקה כו: “ויגדל הילד” – כ”ד חדש הניקתהו ואתה אומר “ויגדל הילד”? אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ…” וכן בילקוט שמעוני שמות פרק ב רמז קסו: “ויגדל משה” ר’ יהודה אומר כל בנים אינן גדלין שהוא אומר ויגדל אלא שהיה בן חמש שנים ונמצא כבן אחת עשרה
[9] מסקנה זאת העולה מתוך עיון מדוקדק בדברי חז”ל, עומדים בניגוד לדברי הרמב”ן: “שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי” ויש לעיין מנין הגיע למסקנתו זאת.
[10] וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, רָאָה בְּאוֹתָן חֲמִשִּׁים אוֹתִיּוֹת שֶׁמְּיַחֲדִים אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל” פַּעֲמַיִם, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כ”ה כ”ה פַּעֲמַיִם, וְלֹא רָאָה אוֹתָם בּוֹ. זהר תרגום חלק ב דף יב ב
התובנות שבמאמר ב המוטמעות במחזה:
א. עד גיל שנתיים משה נמצא אצל הוריו מכיר אותם וידע את מוצאו ממשפחתם.
ב. בתיה מביאה את משה לארמון ומכריזה עליו כנער עברי. כלומר כולם יודעים את מוצאו.
ג. ישנה מסורת הן אצל המצרים והן אצל ישראל לאישיות מיוחדת אשר תנהל את גאולת העם. (מערכה ב תמונה ח)
ד. יופיו של משה נחשב אלוהי בעולם האלילי והדבר יכול להסביר את השארותו בארמון למרות היותו מהעם המהווה “סכנה” למצרים. (מערכה א תמונה טז)
ה. משה היודע את זהותו העברית מזדהה מעומק ליבו עם סיבלם ומנסה להקל עליהם מכוח סמכותו כבנה של הבת הבכירה. (מערכה א תמונה טז)
מאמר שלישי: הסיבות להריגת המצרי על ידי משה
א. משך תיאור היציאה.
ב. הדרך שבה נהרג המצרי.
ג. הסיבה ההלכתית להריגה.
ד. הסיבה המוסרית-הלכתית להריגה.
ה. הסיבה להריגה – ראיה ברוח הקודש.
ו. שיקולים נוספים בהריגת המצרי.
ז. סיבת ההריגה על דרך הסוד.
ח. סיכום.
א. משך תיאור היציאה.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:
שמות פרק ב יא-טו
מרגע שגדל משה נעשות על ידו הפעולות הבאות: א. יוצא לראות בסיבלותם של אחיו. ב. הורג את המצרי. ג. למחרת גוער באיש העברי המכה את רעהו. ד. בורח מפני פרעה. בתורה נכתב זמן היציאה של משה אל אחיו בסמוך לראיית האיש המצרי המכה את העברי והמתתו. אולם בין היציאה לבין הראייה בהכאת האיש המצרי את העברי ישנה ראייה אחרת: “וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם… (שמות ב יא)ניתן בהחלט לומר, כדרכה של התורה לקצר, שראייה זאת של משה בסבלם של אחיו בני ישראל נמשכה כמה שנים. כך נראה מדברי המדרש.
“וירא בסבלותם” מהו וירא? שהיה רואה בסיבלותם ובוכה ואומר: “חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן…
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כז
משה אינו נשאר בארמון. זהותו כבן לעם ישראל גורמת לו לצאת ולראות במצבם. הראייה גורמה לתגובה רגשית של הזדהות עם סיבלם. זוהי תגובה של אדם הקשור בכל נימי נפשו עם בני עמו. מכוח מעמדו בארמון הוא מנסה להקל עליהם.
“וירא בסבלותם” ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת. ואֵלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כח
בחוכמתו מעורר משה אצל פרעה “שיקול פרקטי”. מעורר אצלו את האחראיות הקניינית לרכושו שלו: אלו הם עבדיך, רכושך שלך. עליך לשמור על מצב רכושך התקין. לאור המדרשים הנ”ל ניתן בהחלט לומר שהראיה בסבל העם והניסיון להקל בסיבלם נמשך לאורך תקופת זמן ארוכה. כך ניתן לדייק מקריאה הפסוק הנ”ל, המדגיש שישנם שתי רְאִיות שונות. ראייה אחת ממושכת של הזדהות עם סבל העם. וראיה שנייה, חד פעמית, של הכאת המצרי את העברי. התורה קיצרה בדבריה כדי לעמוד על העיקר – הוא יום המחרת שבו מתואר סיבת הבריחה של משה ממצרים.
ב. הדרך שבה נהרג המצרי.
התורה מתארת את הריגת המצרי לאחר ימים רבים בהם משה רואה בסבל אחיו[1].
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.
שמות פרק ב יא-יב
ויך את המצרי במה הרגו ר’ אביתר אמר הכהו באגרוף ויש אומרים מגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו. רבנן אמרי הזכיר עליו את השם והרגו שנאמר “הלהרגני אתה אומר”
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כט
מדייקים חכמים במדרש מהביטוי “אתה אומר” שהרגו בדיבור. לדעה זאת של רבנן ניתן לומר שאביו של משה, עמרם, הוא שלימדו את השם הקדוש, שעמו הרג את המצרי[2]. דבריהם אלו מתאימים לדעת ר’ חמא שמשה היה יוצא מן הארמון ולומד את חכמת אביו. חכמה שנמסרה לו מאבותיו. חכמה שנתלש ממנה עם בריחתו לאחר הריגת המצרי.
ג. הסיבה המוסרית-הלכתית להריגה.
לכאורה לפי פשט הפסוקים הריגת המצרי באה כתגובה להכאתו את האיש העברי. חכמים מתמודדים אם השאלה המוסרית-הלכתית האם די בהכאה זאת סיבה מספקת כדי להורגו.
אמר רבי חנינא עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר: ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי] וגו’. ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה שנאמר: מוקש אדם ילע קודש.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח ב
מוקש אדם ילע קדש – הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויין אדם, דכתיב: “ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם” (יחזקאל לד, לא) – אתם קרויין אדם וכו’. ילע קודש – כאלו לועה את הקדש, כלומר כסוטר על לועו
רש”י על סנהדרין דף נח/ב
לפי דעה זאת שיקול הדעת של משה בשעת הריגת המצרי הייתה נעוצה בראייה רוחנית. כבר בשלב זה בחייו משיג משה את מעלת בני האומה הישראלית על פני שאר בני העמים. ההבנה שאומה זאת היא המבטאת את גילוי הקודש בעולם ולכך הפוגע באחד מבניה פוגע בגילוי הקודש וחילולו.
עכו”ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג.
רמב”ם הלכות מלכים פרק י הלכה ו
ונוכרי שהכה ישראל אף על פי שהוא חייב מיתה, כדכתיב: ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי אין ממיתין אותו דליכא בהו אזהרה.
קרית ספר על הלכות מלכים פרק י הלכה ה
להלכה לא נפסק שחיוב המיתה של נוכרי שמכה איש עברי הוא בסמכות בית דין. לכן עדיין יש לשאול על השיקול המוסרי-ההלכתי שעל פיו פעל משה. נראה מה שכתוב בשמות רבה וכתבו רש”י בחומש: וירא כי אין איש וגו’, ראה שאין תוחלת צדיקים עומדת ממנו ולא מזרעו וכו’ היינו משום שבדיני אדם לא היה חייב מיתה, כדעת הרמב”ם. אלא שראה שהיה חייב מיתה בידי שמים ואין תוחלת צדיקים לעמוד וכו’ לכך הרגו.
מהרש”א על סנהדרין דף נח/ב
לאור הדברים הנ”ל, היה למשה שיקול נוסף מלבד ההכרעת ההלכתית של איש מצרי המכה איש עברי. על הכאה רגילה, שאינה על מנת להרוג, אין הדבר מסור אפילו לבית דין להרוג. רק אם ההכאה הייתה על מנת להרוג ניתן לומר שמשה פעל על פי שיקול הלכתי-מוסרי של הצלת נפש האיש המבקש להרוג את חברו. אלא שדבר זה אינו מפורש בפשט הפסוקים. היה צריך להיכתב: וירא איש מצרי מבקש להרוג איש עברי[3]. לכן מצרפים החכמים ז”ל שיקולים אחרים של משה בהריגת המצרי.
ד. הסיבה להריגה – ראיה ברוח הקודש.
היה אותו נוגש עשוי על ק”כ אנשים והיה מוציא אותן למלאכתן לקריאת הגבר ומתוך שהיה רגיל להוציאן היה נכנס ויוצא לבתיהן ראה לשלומית בת דברי שהייתה יפת תואר, שלימה מכל מום נתן עיניו בה. עמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו וחזר אותו מצרי ובא על אשתו והיא סבורה שהיא בעלה. חזר בעלה מצא המצרי יוצא מביתו. שאל אותה ואמר שמא נגע בך אמרה לו הן וסבורה הייתי שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בדבר חזר לעבודת פרך והיה מכה אותו. ראה משה ברוח הקדש[4] מה עשה באשתו והיאך היה מכהו. אמר לא דייך שאת ענית את אשתו, אלא אתה מכהו. כעס על המצרי ויפן כה וכה ראה שענה אשתו והיה חוזר ומכה את בעלה. וירא כי אין איש – שהוא חייב מיתה. ויך את המצרי…
מדרש תנחומא שמות – פרק ט
לאור המדרש מלווה את משה בהכרעה האם להרוג את המצרי ראייה רוחנית גבוהה של רוח הקודש. משה רואה את הסיבה להכאה, עינוי אשת המוכה. הוא רואה גם שסוג ההכאה אינו רגיל, על מנת לזרזו בעבודה. הראיה הרוחנית מולידה במשה כעס. עדיין חסרה, לאור דברי המדרש הנ”ל, ההכרעה ההלכתית-מוסרית שתצדיק את הרג המצרי.
כיון שידע הנוגש שהרגיש בו החזירו לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו והיה משה רואה אותו ומביט בו וראה ברוח הקודש מה שעשה בבית וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה. אמר ודאי זה חייב מיתה, כמו שכתוב (ויקרא כד) ומכה אדם יומת. ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן על כך חייב הריגה שנא’ (שם כ) מות יומת הנואף והנואפת והיינו דכתיב: ויפן כה וכה וגו’ ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה.
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כח[5]
מה ראה? מה חידוש ראה בהיות איש מצרי מכה עברי עד שהרגו בעבור זה? כי מאחר שראה בסיבלותם ודאי שיראה רבים מוכים. אלא ודאי חידוש דבר מה ראה בזה. והוא מעשה המצרי בבית ובשדה. לא ההכאה הנגלית בפשטות המקרא….
שם עץ יוסף
מלקיהו ורודהו. לא סתם הכאה שהיא הכאה קלה, שעל זה לא היה מוסר נפשו, ואין זה יותר גדול משאר עבודה שהיו עובדים את פרעה בסיבלותם, אלא ‘מלקיהו ורודהו’ באכזריות.
גור אריה על רש”י על שמות שם
כלפי חוץ וכמסופר בפשט הפסוקים, נראתה ההכאה ככל ההכאות שהיו רגילים הנוגשים המצריים להכות את העבדים העברים. אך משה מכוח ראייתו המיוחדת הבין את האירוע שגרם להכאה. הבין שאין זו הכאה ככל ההכאות אלא הכאה על מנת להרוג.
ה. שיקולים נוספים בהריגת המצרי.
כאמור לעיל, נראה שכלפי חוץ לא נראתה ההכאה כמעשה ישיר של הריגה. אחרת פשוט היה למשה שעליו להציל את נפש המוכה אם בהריגת הרודף, או בפגיעה באחד מאבריו, כדין רודף[6].
“ויפן כה וכה וירא כי אין איש” מה תלמוד לומר: “כי אין איש” מלמד שהושיב לו משה סנהדראות של מלאכי השרת ואמר להם אהרוג את זה אמרו לו הרוג…
אבות דרבי נתן פרק עשרים
ורבנן אמרי ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות כיון שראה משה כך נמלך במלאכים ואמר להם חייב זה הריגה אמרו לו הן ההוא דכתיב: “וירא כי אין איש” – שילמד עליו זכות…
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כט
נוכח הסתפקותו במישור המעשי-הלכתי הוא פונה, מכוח רוח הקודש הפועמת בו, אל בית דין הדן בדיני שמים. הוא מערב את המלאכים בשיקולי ההריגה של המצרי. ניתן לומר שמרגע זה מופקע ממנו היכולת לשפוט את המצרי בדרך האנושית הרגילה. הוא נהיה שליח של בית דין של מעלה המופעל מכוחם.
תחילת מדרגות הנבואה – שילווה לאיש עזר אלוהים שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל ישובים מקהל רעים, או הציל חשוב וגדול, או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות – וזאת תקרא “רוח השם”, והאיש אשר ילווה אליו זה העניין יאמר עליו ש”צלחה עליו רוח השם”, או “לבשה אותו רוח השם”, או “נחה עליו רוח השם”, ודע שכמו זה הכוח לא נבדל מ’משה רבינו’ מעת השיגו לגדר האנשים – ולזה התעורר להרוג את ה’מצרי’ ולמנוע הרשע משני הניצים…
מורה נבוכים – חלק ב פרק מה
“ויפן” – יספר כי נוססה בו רוח אלהי לשבור זרוע רשע ולפתח בני תמותה. ולבל תאמר כי עשה זה שלא בעצת שכלו רק מתוך כעס פתאום וזה לא ישובח, על זה אמר שפנה כה וכה לראות אם יש איש, כי עשה במתון ובעצת שכלו, וידע שיש סכנה בדבר אם יודע לאיש. ואז הכהו להציל נפש אחיו. ודעת חז”ל בסנהדרין שהיה המצרי חייב מיתה דמצרי שהכה לישראל חייב, והרמב”ם בה’ מלכים דעתו שאינו חייב רק בידי שמים. ועל זה אמרו במדרש שנמלך בפמליא של מעלה. וירא כי אין איש, אבל מלאכים ראה ונמלך עמהם. ובדרך הרמז שראה את עצמו כי אינו איש רק מצורף אל המלאכים והכהו בכוח הרוחני שבו ועז”א חז”ל שהכהו בשם המפורש
מלבי”ם שמות ב יב
במצב זה משה הוא בבחינת נפעל על ידי רוח הקודש. ברם, מכוח היותו שליח בית דין של מעלה, איש הפועל מכוח רוח השם אשר נחה עליו, מוטל עליו לשקלל את התוצאות הנלוות למעשהו בעתיד. עליו לדעת האם יש מי מצאצאי אותו מצרי אשר בגללו ראוי להשאירו בחיים.
ורבנן אמרין ראה שאין תוחלת עתידה לעמוד ממנו ולא מלדעת בניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות.
מדרש רבה ויקרא – פרשה לב פסקה ד
פעמים שגם מאדם רשע ייוולד ממנו בעתיד אדם טוב ומועיל לאנושות. כמו אברהם שיצא מתרח, למרות שהיה עובד עבודה זרה.
ראה מה שעתיד לעשות לו בשדה. ולית שדה אלא אשה, כמה דאת אמר: כי בשדה מצאה, הדא הוא דכתיב: ויהי בהיותם בשדה. “ויפן כה וכה”, אסתכל אם הוה ביה מסטרא דטוב, דלזמנין אתפרש טוב מן רע ומתמן אינון גרים, ובגין דא אסתכל מכל סטרא עד שתין רבוא, ולא חזא תמן גיורא דנפיק מניה, ויך את המצרי.
תיקוני זהר דף קיג/א
ו. סיבת ההריגה על דרך הסוד.
כאמור לעיל משה פועל מכוח שותפות בית דין של מעלה. מכוח רוח הקודש הפועמת בו מגיל צעיר[7] ראייתו שונה מאדם רגיל. בעלי תורת הסוד מגלים רובד נוסף בראייתו הייחודית של משה.
“ויך את המצרי ויטמנהו בחול” ראשי תיבות: אהובו. כי המצרי גלגול קין ומשה (גילגול) הבל והרגו לתקנו באהבה ולא כקין שהרג הבל בשנאה. ומשום הכי הרגו בשם המפורש לתקנו. ויטמנהו בחול שיזכה להתערב בישראל שנמשלו לחול.
רבינו מהרח”ו ז”ל בכתבי יד[8].
כמובן שאין “תיקון נשמתו של קין” מהווה שיקול מעשי. לא הלכתי-מוסרי ולא כגורם בהכרעת בית הדין של מעלה, כאמור לעיל. אך יש בכך לתת עוד הסבר לאותה דחיפה פנימית שברוח הקודש, כפי שכותב הרמב”ם בדבריו, הגורמת למשה למעשהו היוצא דופן בהריגת המצרי.
ובזה יובן “ויפן כה וכה וגו’ ויך את המצרי” פירוש שפנה להביט בנפש, רוח, נשמה, של קין שהיו צריכים תיקון וראה שתיקון הנפש שהיה במצרי אי אפשר להיות אלא על ידי הריגה ולכן הרגו, ואמר כה וכה רצונו לומר בנפש, רוח, נשמה, שהיו בעולם בזמן קין וגם בנפש, רוח, נשמה, ההם, שנתגלגלו עתה בגופים חדשים כדי להתקן.
בן יהוידע על סוכה דף מה/ב
ואמר (משה בפרשת ואתחנן), מאחר ש”החלות להראות את גדלך”, דהיינו להגדיל כוח הקדושה בעולם, וגם להעביר כוח הטומאה וסטרא אחרא בשעה שהכה את המצרי… ואז היה משה רק בן י”ב שנים (שמו”ר פ”ה ב’)… ולכן ביקש: “אעברה נא”, רוצה אני לסלק עתה ולהעביר מן הארץ מה שיהיה בסוף הימים…
מגלה עמוקות על ואתחנן – אופן קצב
ז. סיכום.
בארמון המלך פרעה גדל משה. אישיות ייחודית המגיעה להארות רוחניות גבוהות כבר בגיל צעיר.
“ויהי בימים ההם ויגדל משה” וכי אין הכל גדילים? אלא לומר לך שהיה גדל שלא כדרך כל העולם…
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כז[9]
לאור דרך התפתחותו הרוחנית המהירה והגאונית של משה ניתן להבין את הדרך שבה הרג את המצרי. לא כהכרעה מוסרית בלבד, אלא כשותפות בדין שמים. מכוח רוח הקודש שפיעמה בו ויכולתו הרוחנית נפעלה אישיותו. וכדברי הרמב”ם לעיל נולד בו ההכרח להושיע את ישראל ואת האנושות כולה מרשעות מוחלטת זאת שהתגלמה באותו מצרי. בחינה נוספת בנפעלות משה אל מול מעשה ההכאה הפרטי היא תיקון הנפש הרצחנית הכללית הטבועה מכוחו של קין באנושות. כל אלו מצביעים על אישיות שאינה נפעלת אך ורק ממראה עיניה בהווה, אלא פועלת מתוך ראייה כלל אנושית, השואפת לתיקון העולם במלכות שמים.
[1] עיין מאמרינו: “משה יוצא אל אחיו” שיש כאן שתי ראיות שונות. האחת ממושכת והשניה באיש המצרי המכה.
[2] וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, רָאָה בְּאוֹתָן חֲמִשִּׁים אוֹתִיּוֹת שֶׁמְּיַחֲדִים אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל” פַּעֲמַיִם, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כ”ה כ”ה פַּעֲמַיִם, וְלֹא רָאָה אוֹתָם בּוֹ. (זהר תרגום חלק ב דף יב ב)
[3] כך סובר בעל הכתב והקבלה (שמות ב יב) שאכן הייתה למשה סיבה להרוג את המצרי מצד דין רודף. “ויפן כה וכה. חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה מכת מות. וירא כי אין איש. ראה שאין ביניהם גבר בגוברין, ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו; וכך במדרש רבה “וירא כי אין איש שיקנא להקב”ה ויהרגנו”…
[4] “וינהג את הצאן אחר המדבר”, רבי יוסי אמר, משה מיום שנולד לא זזה ממנו רוח הקודש… (זוהר ח”ב כא א)
[5] מכה איש עברי – מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית בת דברי רש”י על שמות פרק ב פסוק יא
[6] בעל משכיל לדוד על רש”י על שמות שואל את השאלה הנ”ל: “אמאי הוצרך לפנות ולהסתכל במה שעשה לו בבית ובשדה והא בחד מנייהו סגי – דבן נח מצווה על שפיכות דמים ועל גילוי עריות ואזהרתן זו היא מיתתן ולא בעי התראה, אם כן בשביל מה שעשה בבית הווה סגי? והכי נמי כדי להציל הישראל שלא יהרגנו פשיטא דשרי להורגו, דהאי רודף הוא וניתן להצילו בנפשו ולא עדיף מישראל? ונראה דאף על גב דבן נח נהרג על גילוי עריות מכל מקום צריך לדונו בבית דין ובעי’ לפחות עד אחד וכאן לא הווה אפילו עד אחד רק שמשה רבינו היה העד הוא עצמו שנסתכל ברוח הקדש…” גם לדבריו נראה שכלפי חוץ לא היה כאן מעשה מובהק של ניסיון רציחה ורק ברוח הקודש זיהה משה את כוונת המצרי המכה.
[7] “וינהג את הצאן אחר המדבר”, רבי יוסי אמר, משה, מיום שנולד לא זזה ממנו רוח הקודש… (זוהר חלק ב דף כא/א)
[8] ודע, כי קין נתגלגל עקר נשמתו ביתרו, היינו עיקר תיקונו, מה שהיה צריך תיקון גדול, לאפוקי החלק של אהרן פרחה ממנו, כשלקח במחשבתו לחטוא. ומכל שכן מה שלא זכה לקחת [לקבל] עדיין, מפני זוהמתו של נחש, שהייתה בו ‘קינא דמסאבותא’, ולכן נקרא קין, ולכן עיקר תיקונו היה ביתרו, ורוחו בקורח, ונפשו במצרי. וזה שאומר הכתוב, ‘כי שבעתיים יקם קין’ [בראשית ד’ כ”ד] יקם נוטריקון, י’תרו ק’ורח מ’צרי, המצרי הרגו משה עצמו, קרח לעולם היה מקנא עד שנבלע, יתרו התקין עצמו, ונתן למשה ביתו שהייתה ציפורה, שהיא הייתה מתאומה, שבעבורה הרג קין להבל, ואחורי הציפורה הייתה הכושית, שמשה לא רצה אותה ודחה אותה.
עמק המלך – שער ו – פרק לב
[9] וכן מובא בילקוט שמעוני (שמות רמז קסז) “ויגדל משה, ר’ יהודה אומר כל בנים אינן גדלין שהוא אומר ויגדל, אלא שהיה בן חמש שנים ונמצא כבן אחת עשרה…” וכך בפירוש הרמב”ן (שמות ב, כג) “ויגדל משה , שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה…”
התובנות שבמאמר ג המוטמעות במחזה.
א. משה המודע היטב למוצאו מהעם העברי מזדהה עמוקות עם גורלם. תוכניתו לעזור להם היא ארוכת טווח, אך רגשי ההשתתפות מוציאות אותו אל מחוץ לחיים הנוחים בארמון כדי להקל את מצבם בהווה . (מערכה תמונה טז)
ב. ההזדהות של משה עם גורל אחיו העבריים היא עמוקה ביותר (שם)
ג. משה מצליח לשכנע את פרעה לתת לעברים את יום המנוחה פעם אחת בשבוע.
ד. הריגת הנוגש המצרי משנה את המצב ומשה נאלץ לברוח מפרעה. מרגע זה ניתן לומר שמתחלפת הנהגת משה מחסד לדין.
ה. הריגת הנוגש המצרי נעשתה בהדרגה ומתוך שיקול דעת. היו שותפים בה גם מלאכים ולבסוף נעשתה בשיתוף שם קדוש. השיתוף גרם למשה לפעול לא מתוך רצונו האישי אלא נפעל ברצון עליון. (מערכה א תמונה יז)
מאמר רביעי: השתוות והתחלפות בתפקידי אהרון ומשה.
א. ההשתוות
ב. התחלפות התפקידים.
ג. אישיותו של משה במחלוקת עם קורח.
ד. סיכום.
א. ההשתוות
במקומות רבים מובאים אהרון ומשה כשקולים. לא רק שהם שקולים מבחינת גדלותם האישית, אלא גם בתוקף תפקידיהם בגאולת האומה.
הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן:
שמות פרק ו כו-כז
הקדמת אהרון למשה מובאת בעניין יציאת מצרים – לשניהם משקל שווה ביציאה.
פירוש הנצי”ב על ספרי עקב ה
בכל מקום הקדים משה לאהרן במקום אחד הוא אומר (שמות ה) הוא אהרן ומשה מלמד ששקולין זה כזה.
תוספתא מסכת כריתות פרק ד
הוא משה ואהרן וכתיב (שם) הוא אהרן ומשה לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה בתורה ר’ אבא אמר למלך שהיו לו שתי מרגליות טובות ונתנן בכף מאזנים לא זו גדולה מזו ולא זו גדולה מזו כך הם משה ואהרן שווים
מדרש רבה שיר השירים פרשה ד פסקה יג
ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה… כאשר יצאו ישראל ממצרים, אז היו ישראל לעם… כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם (זבחים קב.), והוא נחשב צורה לישראל, כמו מלך שנחשב צורה לעם. ולפיכך היה כל דבריו של משה במשפט, כמו המלך אשר נאמר עליו (משלי כט, ד) “מלך במשפט יעמיד ארץ”.
נצח ישראל – פרק נג
לפי דבריו אלו של המהר”ל, ניתן לומר שכל ההשתוות של אהרון ומשה היא רק בזמן תפקידם המשותף שבהוצאת העם ממצרים. מהצד האחד, היה צריך את הכוח המאחד ומשתף את האנשים לכלל הרגשת שותפות גורל. והיה צריך מהצד השני, את הכוח הנותן כיוון רעיוני משותף. אידאל שעל פיו יתנהלו חיי העם. זה היה תפקידם של אהרון ומשה. לאחר מכן, בזמן ההדרכה הרוחנית של העם ובניין האומה לדורותיה משה הופך לעיקר ואילו אהרון מתמעט תפקידו. משה הוא שמוריד, בנבואתו העליונה על שאר הנביאים, את התורה ונותנה לישראל. הוא שעומד ושופט את העם. הוא שמתמודד מול תלונות בני ישראל במדבר. מקשר בין בורא העולם לבין העם. אהרון נראה רק כמלווה מן הצד את ההדרכה הרוחנית של העם במדבר.
“חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תהילים פרק פה יא) רבי יהודה בן רבי סימון אומר: חסד זה אהרן ואמת זה משה.
מדרש רבה שמות פרשה ה פסקה י
ב. משה ואהרן זה בכוח דין וזה בכוח חסד
משה ואהרן זה בכוח דין וזה בכוח חסד
פירוש הנצי”ב על ספרי עקב ה
דברים אלו מפקיעים את תפקידו של אהרון אך ורק בפעולת היציאה ממצרים. אהרון הוא שמטביע באומה את עניין החסד. תפקידו אינו מסתיים עם יציאת מצרים. לעומת משה, המעמיד באומה את כוח המשפט, את החתירה לאמת, אהרון יוצר איזון באומה על ידי הכוח הנגדי לדין – הוא החסד. היא המידה החותרת ל”מעבר לשורת הדין”.
יהודה בר נחמן בשם ר’ שמעון בן לקיש פתח: “שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ” (תהלים מג ג) “שלח אורך” זה משה… “ואמיתך” זה אהרן, ככתוב בנבואת זכריה: “וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים… תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן
פסיקתא דרב כהנא – פסקא ה אות ד
רבי שמעון בן לקיש מביא מחזונו של זכריה הנביא את ייעודם של הכוהנים בעם לדורות. הם שמנחילים לעם תורת אמת. מלמדים את האנשים להתנהג בישרות ומשכינים שלום ביניהם. בעוד תפקידו של משה הוא הארת החיים בעם ישראל בשמירת החיבור של העם לבוראם.
תא חזי, מה בין משה לאהרן, הי מנייהו עלאה, אלא משה עלאה, משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא:
זוהר חלק ג דף נג/ב
דברי הזוהר הללו מציירים במשל את השותפות שבתפקידם של אהרון ומשה כשותפים בחיבור שבין האומה לבורא העולם. משה הוא המשמש את “המלך” ואחראי להביא את דברו לעם. ואהרון הוא שמכין את נפש העם ואת יכולותיו להקשיב לדברו. ההטבעה שהם מטביעים ברוח האומה היא לדורות.
נר מצוה היא כלי לאור התורה. והתורה היא אור וחיות של המצות והן הגורמות להיות כוח לאהרן להיות שושבין להמשיך אור וגילוי האהבה בנפש האדם ולהיות בה אורה ושמחה של מצווה… אך להיות המשכת התורה למטה בישראל הוא על ידי בחינת משה…
בעל “תורה אור” – פרשת תצוה
משה, “שושבינא דמלכא”, הוא שמביא את הארת הכללות בישראל הם הכלים שעימם יתחבר העם עם בוראו, היא התורה. ואילו אהרון הוא שמכין את נפשו של אדם מישראל לקבל את הארת התורה בשמחה. כל זאת מכוח קיום מצוותיה של התורה.
והנה לישראל היו שני גואלים, משה ואהרן… שמשה הוא בחינת השכל והמוח שהשפיע בישראל, ואהרן בחינת הלב, והוא לב נשבר, כמידתו, שהיה מתיירא ואומר שמא לא הייתי ראוי ומעלתי בשמן המשחה. אבל לב נשבר לבדו בלתי צירוף חוזק השכל שמגביה את הלב להיות לבו אמיץ בגיבורים במקום הצריך חיזוק, אלא שבירת הלב לבד, אין בו שבח, שהרי יכול ליפול במחלת הייאוש והמרה השחורה, או להתבטל ולהתבייש מפני המלעיגים עליו… וזהו העניין שהיו שני גואלים, כי תרוייהו צריכי, משה מדת המוח והשכל… ואהרן מדת לב טהור ולב נשבר, ועל כן הכהונה הגדולה היתה לאהרן כנ”ל במדת גדול…
שם משמואל ויקרא צו תרע”ז
הנהגת האומה דורשת מנהיג בעל השגה שכלית גבוהה של הדרך בה העם צריך להתנהל. אך מצד שני, הוא צריך להיות בעל לב נשבר, העומד וחרד בעבודת בוראו בשלמות. ביציאת מצרים התגלתה המנהיגות האידאלית בשני האחים כשכל אחד יש בו צד המשלים את חברו.
- ב. התחלפות התפקידים.
ארבע פעמים מתקשה משה בקבלת שליחותו לגאולת העם ממצרים. ארבעה פעמים הוא מקבל כלים נוספים, כדי שיוכל להשתמש בהם במשימתו. בפעם החמישית שבה הוא מתקשה יש שינוי
וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים:
שמות פרק ד יג-טז
במבט ראשון נראה, שהחרון הוא שגרם לכך שאהרון יהיה שותף בשליחותו של משה. בדומה למה שהבאנו לעיל, משה הוא שבנבואתו יגלה לעם את דבר האלוקים ואהרון הוא שביכולתו הדיבורית יתווה להם דרך לקבלו.
ויחר אף ה’ במשה רבי יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם ר”ש בן יוחי אומר אף זה נאמר בו רושם שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי והלא כהן הוא הכי קאמר אני אמרתי אתה כהן והוא לוי עכשיו הוא כהן ואתה לוי
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קב/א
לא נאמר בו רושם – אין שם סימן כלשהוא של חרון. כמו סימן של הכאה, פעמים נזיפה, פעמים קללה וגידוף...
על פי רש”י שם
יוצא שלדעת רבי יהושע בן קורחה שותפותו של אהרון בשליחותו של משה איננה ביטוי של חרון. ואילו לרבי שמעון בן יוחאי לא כך הייתה אמורה להיות לכתחילה שליחותו של משה.
ויחר אף ה’ במשה. מפני שעל ידי הדבור הזה גרם שצרף אליו את אהרן בשליחותו אל ישראל, חרה אף ה’ בו, כי תחלה רצה ה’ שמשה ילך בשליחות הזה לבדו והוא ידבר אל העם, ואז היו מקבלים דבר ה’ בלא אמצעי, כי שכינה הייתה מדברת מתוך גרונו של משה אל העם, מה שאין כן מעתה יקבל אהרן הדבור באמצעות משה, והעם יקבלו הדבור מאהרן, שבזה ירד הדבור ממדרגתו שהיה ראוי להיות מה’ בלא אמצעות אהרן,
מלבי”ם על שמות פרק ד פסוק יד
דבריו של המלבי”ם מסבירים את הופעת ה”חרון אף”. מדבריו נלמד שמשה היה יכול להשלים את שליחותו לבד, ללא שיתוף אהרון. יש לו את היכולת הנבואית הגבוהה לשמוע את דבר האלוקים ישירות. אך בד בבד, נמצאת בו גם היכולת לנסח את נבואתו כך שתובן ותהיה מקובלת על העם. כל זאת מכוח אותה תכונה של ענוותנות שלו[1].
והרושם (של חרון האף) שעשה שהיה משה לוי ואהרן כהן, פירוש עכשיו שנתן משה לאלוהים, דכתיב (שמות ד’) והוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לאלוהים. ו”אלוהים” הוא מדת הדין. לכך אתה תהיה לוי שמדתו מדת הדין, ואם לא עשית כך, אלא הלכת בשליחות לא היה לך דבר זה והיית כהן, שאין מידתו מדת אלוהים שהוא מדת הדין.
גבורות השם – פרק כח
ניתן לצרף את דברי המהר”ל הללו לדברי המלבי”ם: ראוי משה לשתי המידות הללו: חסד ורחמים. כהונה ולויה. מכוח הופעת שתי המידות הללו שמהם בנויה אישיותו של משה היו דברי הנבואה נשמעים לעם בלא אמצעי. מכוח מידת הדין היה מגיע להשגות הנבואיות שלו. ואילו מכוח מידת החסד שלו היה מסוגל גם לייצר בעם את המוכנות לקבל את נבואתו.
שמא עכב משה שלא רצה לילך? אינו כן, אלא כמכבד לאהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה… כל השנים האלו היה אהרן אחי מתנבא ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר? לכך לא היה רוצה לילך. אמר ליה הקב”ה למשה: לא אכפת לאהרן בדבר זה. לא די שאינו מיצר אלא עוד שמח. תדע לך (שכך הוא הדבר), שאמר ליה (למשה) “וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו” אינו אומר: “ושמח בפיו” או “ושמח בלבד” – אלא “ושמח בליבו” אמר רבי שמעון בן רבי יוסי: הלב ששמח בגדולת אחיו יבא וישמח וילבש אורים ותומים. שנאמר (שמות כח) “ונתת אל חושן המשפט, את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן”
מדרש תנחומא פרק כז[2]
דברי המדרש הללו מאירים את הסיבה שבגללה ביקש משה לצרף את אחיו אל שליחותו. השיקול נבע מאותה תכונת החסד שבה ניחנה אישיותו: הרצון לא לפגוע ברגשות הזולת. למשה ברור, מכוח ההיגיון החברתי ששליחותו תפגע רגשית באהרון. כך בנויה נפשו של האדם, כל אדם. אדם שהשקיע את כל חייו במשימה כל שהיא וברגע ההכרעה, בזמן שהמשימה עומדת לצאת אל הפועל, מופיע אדם אחר, שלא עמל עליה והוא שמסיים אותה – מובן הדבר שהוא יפגע עד עמקי נפשו. כך הוא ההיגיון החברתי. אלא שנפש אהרון שונה מכל אדם רגיל. זו היא נפש שהגיע לרמות גבוהות שאין כדוגמתם בשפלות הרוח.
[ברייתא] ר’ יהודה אומר דרכן של תלמידי חכמים ענו ושפל רוח: עניו מנין ממשה רבינו שנאמר והאיש משה עניו מאד ובשבילה נשתבח משה שנאמר לא כן עבדי משה… ושפל רוח מאהרן דכתיב (מלאכי פרק ב ז) “כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא” (שם ו) “תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן” ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום. וחשוב בדעתך, איך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח? – הא כיצד? אם אדם מקלל אותו, אומר לו שלום עליך. אדם מריב עמו ושותק. ועוד אם רבו שניים הוא משפיל רוחו והולך אצלם ומרצה אותם.
מסכת כלה פרק שלישי
אדם שהגיע לרמות כאלו של אהבת הבריות ושימחה בהצלחתם. גם אם הדבר פוגע בו ומשפיל אותו אין אהבתו אליהם נפגמת. אדם כזה ראוי שיהיו על חזהו יחד כל שבטי ישראל. אדם זה הוא המסוגל להיכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים, אל קודש הקודשים ולטהר כל אחד ואחד מישראל מעוונותיו. מכאן ניתן להגיע למסקנתו של רבי יהושע בן קורחה שאמנם יש כאן הקפדה על משה, אבל אין בה רושם כלל. משה צודק בדרישתו להתנהל על פי היחסים המקובלים בחברה. חברה שאנשיה יודעים לכבד איש את רגשות רעהו. יתר על כן, משה רואה בשליחות הבאה מתוך פגיעה בכבודו של הזולת פגם בשליחות עצמה. ברם, בעם ישראל הכוהן איננו כמקובל בחברה רגילה. אדם זה, מכוח סגולת נשמתו הפלאית, מסוגל להגיע לגבהים כאלו של אהבת הבריות, עד שאך ורק היא הממלאת את ליבו.
- ג. אישיותו של משה במחלוקת עם קורח.
כאשר נקהלים קורח וכל השאר על משה ואהרון תגובתו של משה, לאחר שנפל על פניו, היא חריפה
וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו
במדבר פרק טז ה
אין כאן התדיינות וניסיון שכנוע הגיוני אלא ישר פניה להכרעה אלוקית[3]. יתר על כן, בהמשך הוא מודיע לנקהלים שגם האדמה תהיה שותפה במחלוקת זאת עליו ועל אהרון.
ספר במדבר פרק טז
(ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָה:
כדי להבין מדוע פעל משה דווקא. להבין מנין ידע שמחלוקתם חמורה עד כדי כך שמעשה הבריאה יהיה שותף בהכרעה שבין שני הצדדים. האדמה תפצה את פיה. .כדי להבין זאת צריך לעיין במעשה הבריאה. הדרך שבה נברא העולם כמתואר בפרק ראשון של בראשית
” וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (בראשית פרק א ו):, הָכָא בִּפְרַט רָזָא לְאַפְרָשָׁא מַיִין עִלָאִין לְתַתָּאֵי – בְּרָזָא דִשְׂמָאלָא. ואתברי הָכָא מַחְלוֹקֶת בְּרָזָא דִשְׂמָאלָא. דְעַד הָכָא רָזָא דְּיָמִינָא הוּא, וְהָכָא הוּא רָזָא דִשְׂמָאלָא, וּבְגִין כָּךְ אַסְגִיאוּ מַחְלוֹקֶת בְּגִין דָּא לְיָמִינָא… וּבְהַהוּא מַחְלוֹקֶת אִתְתַּקַּף אֶשָׁא דְרוּגְזָא וְנָפִיק מִנֵּיהּ מֵהַהוּא מַחְלוֹקֶת גֵּיהִנֹּם. וְגֵיהִנֹּם בִּשְׂמָאלָא אִתְעַר וְאִתְדָּבַּק[4]. למה אין כתיב ב(יום) השני “כי טוב”? רבי יוחנן, תני לה בשם רבי יוסי בן רבי חלפתא: שבו נבראת גהינום שנאמר: (ישעיה פרק ל לג) “כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן. הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְהֹוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ” – (זהו) יום שני שיש בו אתמול ואין בו שלשום. רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת שנאמר: (בראשית פרק א ו) “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם” אמר רב טביומי אם מחלוקת שהיא לתיקונו של עולם וליישובו אין בה כי טוב מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה
זהר חלק א דף טז/ב
לדרשת חכמים הן הגהנום והן המחלוקת נבראו ביום השני. ובריאה זאת איננה מובנת מאליה. אין מובן מדוע בחר בורא העולם לברוא דברים שאינם במסגרת ה”וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב”. ההבדלה ביום השני לעומת היום הראשון היא הבדלה שבה מתעורר הצד השמאלי שבבריאה. מתעורר הדין. ההתעוררות היא הכרח. ללא הדין, הגבול, אין הבריאה יכולה להתקיים. כל מהותה של הבריאה היא הצבת גבולות להתפשטות אור אין סוף. הוא סוד הצמצום בתורת האר”י[5] גם ביום הראשון ישנה הבדלה: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ”. אך הבדלה זאת היא בסוד הימין. על צד הכרעת מידת החסד והסכמת השמאל להיות כפוף תחתיה.
“כל מה שנאמר עד “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי” הכל בסוד החסד. מכאן ועד “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי” – כל מעשה יום שגי בסוד הגבורה. ובגלל זאת “אסגיאו (נתעוררה) מחלוקת” מה שהיו ההבדלה והקטטה שקטים ושלוים בחסד, נתעוררו עתה מצד הגבורה. כי מים עליונים מושכים ומשפיעים בסוד הרחמים ומים תחתונים מעכבים השפע בסוד הדין ומסלקין האור.
בעל “אור יקר” שם
בבריאה יש כוחות של התפשטות וישנם כוחות של הגבלה וצמצום. ככה נוצר האיזון בטבע וכך נוצרת ומתפתחת האנושות. ברם צריכה להופיע בבריאה וכך גם באנושות הכוח המאזן בין השניים. היא מידת התפארת. ההבדלה הנזכרת בימין של היום הראשון אינה הבדלה שהרי השמאל מסכים עימה. ואילו ביום השני, בשמאל, ההבדלה היא הבדלה ממש ומחלוקת – לכך יש בין חסד לגבורה מלחמה ערוכה. וצריך אל היום השלישי, שהוא בבחינת גילוי התפארת, שיכריע.משה בענוותנותו אין לו ולו במעט פנייה אישית. עיקר עניינו הוא בניין האומה על פי רצון בורא העולם. להנהיגה ולהשריש בה את המידות האלוקיות לדורות.
חָכְמְתָא דְמשֶׁה בְּהָא אִסְתַּכַּל וּבְעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית אַשְׁגַּח. בְּעוֹבָדָא דִּבְרִאשִׁית הֲוָה מַחְלוֹקֶת שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא, וּבְהַהוּא מַחְלוֹקֶת דְּאִתְעַר בֵּיהּ שְׂמָאלָא נָפַק בֵּיהּ גֵּיהִנֹּם וְאִתְדְּבַק בֵּיהּ. עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְאִיהוּ יוֹם תְּלִיתָאי עָאל בֵּינַיְיהוּ וְאַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת וְאַסְכִּים לִתְרֵין סִטְרִין. וְגֵיהִנֹּם נָחִית לְתַתָּא. וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בְּיָמִינָא וְהֲוָה שְׁלָמָא בְּכֹלָּא.[6]
זוהר חלק א דף טז/ב
דרישתו של קורח לכהונה היא הרסנית. היא מכחישה את הדרך המאוזנת שבה חפץ בורא העולם שתתנהל הבריאה וגם האנושות. מרגע שמידת הדין שולטת על מידת החסד החיים מעוררים גם את הגיהינום. במצב כזה שולטת בעם ובאנושות הכוחנות והאכזריות. דיכוי האדם היחיד, ביטול החופש של האדם לנתב לעצמו את חייו מתוך סובלנות ואורך רוח. טענת קורח: “רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה” מובילה לאימוץ קו אידאולוגי נוקשה. כולם שווים. אין יחיד שמצליח בכוחות עצמו להתעלות על האחרים. שלטון טוטליטארי שבו אין מקום לגוונים השונים שבחברה.
כְּגַוְונָא דָא מַחְלוֹקֶת קֹרַח בְּאַהֲרֹן שְׂמָאלָא בְּיָמִינָא. אִסְתַּכַּל משֶׁה בְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית. אָמַר לִי אִתְחַזֵּי לְאַפְרָשָׁא מַחְלוֹקֶת בֵּין יָמִינָא לִשְׂמָאלָא. אִשְׁתַּדַּל לְאַסְכָּמָא בֵּינַיְיהוּ. וְלָא בָּעֵי שְׂמָאלָא וְאַתְקַף קֹרַח בְּתוּקְפֵיהּ. אָמַר וַדַּאי גֵּיהִנֹּם בְּתוּקְפָא דְמַחְלוֹקֶת שְׂמָאלָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְדַּבְּקָא (ס”א לעילא ולאתכללא בימינא) הוּא לָא בָּעֵי לְאִתְדַבְּקָא לְעֵילָא וּלְאִתְכַּלְּלָא בְּיָמִינָא, וַדַּאי יֵחוֹת לְתַתָּא בְּתוּקְפָא דְרוּגְזָא דִילֵיהּ[7].
זהר חלק א דף טז/ב
בבסיס הרצון של קורח להשתלט על הכהונה עומד הרצון לבטל את כוחו השלטוני של משה.
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי – התחיל לדבר עמו דברים רכים. כיון שראהו קשה עורף, אמר עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם התחיל לזרז בהם: שמעו נא בני לוי.
רש”י במדבר טז יח
משה מגלם באישיותו את המידה הממצעת בין בחסד והגבורה. הוא עושה את המאמץ לפשר ולרצות את קורח. אין הוא דוחה אותו בצורה מוחלטת אלא משאיר לו פתח להישאר לוי המתכבד בהיותו כפוף לאישיותו המיוחדת של אהרון.
משה הוא הממתק הגבורות שם למעלה, עמודא דאמצעיתא. וזהו “ותרא אותו”… “כי טוב הוא” כולו חסדים וגורם להמתיק הגבורות. ולא רצה קרח להסכים, ונתחזק. אמר משה ודאי גהינום יצא מתוך המחלוקת למעלה. ולכן היה צריך להדביקו לימין. וכיון שהוא לא רצה וירד למטה לגיהינום כמו שירד במעשה בראשית ההוא (שמואל) חוזק שיצא מהתגברות הגבורות לגיהינום:
שער מאמרי רז”ל – פירוש מוהרח”ו ז”ל על אבות
לעומת התחזקותו של קורח בעמדתו מביא הזוהר את מחלוקת שמאי והלל
מַחְלוֹקֶת דְּאִתְתָּקַּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא וְסָלִיק וְלָא נָחִית וְאִתְקְיַּים בְּאֹרַח מֵישָׁר, דָּא מַחְלוֹקֶת דְּשַּׁמַּאי וְהִלֵּל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפְרִישׁ בֵּינַיְיהוּ וְאַסְכִּים לוֹן. וְדָא הֲוָה מַחְלוֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשָׁמַיִם אַפְרִישׁ מַחְלוֹקֶת. וְעַל דָּא אִתְקְיַּים (עלמא). וְדָא הֲוָה כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית.[8]
זהר חלק א דף יז/ב
מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת המבקשת להגיע בסופו של וויכוח להסכמה. אין דעה מתבטלת בפני חברתה, אך טובת ההכרעה לנגד עיניה. רוצה היא להגיע לחקר האמת.בתחילה מתעוררת הגבורה, והיינו שמאלו תחת לראשי. ואחר כך החסד וזהו וימינו תחבקני. וע”י התעוררותם נוצר החיבור בין הדעות. שמטרת שני הדעות הוא ומחלוקתם היא לקשט את הכלה בהלכה מבוררת. וזהו מחלוקת שמאי והלל הלכה כוותי, או הלכה כוותי בתיקוני הכלה היא כנסת ישראל. אבל קורח לא שם לעצמו את המטרה של טובת האומה. הוא נשאר במקום הניצוח. מקום הכוח והשלטון וביטול מכל וכל את דעת משה.
- ד. סיכום
במחלוקת קורח ועדתו מתבררת אישיותו של משה ביתר שאת. אישיות שיש בה את שני הצדדים החסד והגבורה אך יודעת גם כיצד לפשר ביניהם. הוא שמוריד את התורה לישראל. תורה שהולכת ומתבררת על ידי חכמי ישראל במשך הדורות: אלו מטמאים ואלו מטהרים וביניהם נפסקת ההלכה. הכרעה הלכתית שתמיד נוטה אל החסד, כדרכם של בית הלל. זוהי דרכה של האמת. זוהי מידת תפארת. ואין תפארת אלא תורה.
משה היה המתוקן לגאולה, כי הוא השלם שבכל ישראל. ואף אהרן היה בלתי מוכן לעשות הדבר, אם לא בהשתלשלות משה בין ה’ ובין אהרן. על כן היה הסירוב הגדול שבעת ימים, שהפציר עליו הוא יתברך דבר ידבר הוא. ועל מיאנו זה כמה פעמים, נתרצה הוא יתברך יהיה על ידי אהרן בהשתלשלות משה. אך אין ספק, כי בכל עת שיהיה במשה רצון ובחירה לדבר הוא ויעשנו, ישמח ה’ במעשיו ויסכים עמו וישלחנו ידבר הוא. והנה, כאשר על ידי מאן משה ללכת, צוה ה’ את אהרן ידבר אל העם וגם אל פרעה
האלשיך. תורת משה על שמות – פרק ו פסוק יג
טענתו של משה בזמן הגילוי הנבואי בסנה: “שלח נא ביד תשלח” משנה את המגמה הראשונית בגאולת העם ממצרים. המגמה שבה יהיה משה המחבר באישיותו את הכהונה ואת הלוויה, את הדין ואת החסד, הגואל היחיד. החיסרון של “כבד פה וכבד לשון” ו”לא איש דברים אנוכי” היה אמור להפוך ליתרון. יתרון שבו לצד גובה השגותיו הנבואיות תינתן לו היכולת לדבר אל העם בשפתו הוא. השינוי גרם לכך שנחלקה השליחות. אהרון הוא שינהיג את העם במידת החסד ויטביע אותו כתכונת יסוד בבניו הנולדים ממנו. ואילו משה ינהיג את העם במידת הדין, בבחינת ייקוב הדין את ההר. על דרך המשפט[9].
“וישק לו” נטל כהונה ולויה זה נוטל כהונה ונותן לויה וזה נטל לויה ונותן כהונה.
מדרש רבה שמות פרשה ה י
שינוי המגמה הראשונית אינו משנה את המגמה האלוקית להופעת שתי המידות הללו חסד ודין בישראל. כך היא דרכו של בורא העולם, כאשר משתנה המגמה הראשונית נמצאת לה מגמה חילופית והיא הופכת עיקרית ומרכזית. אהרון ומשה ימלאו את תפקידם יחד. ברם במעמד הר סיני ואחר כך גם בעימות מול קורח תתברר מדרגתו הכפולה של משה.
התובנות שבמאמר ד המוטמעות במחזה.
א. במעמד הסנה מתחלפים התפקידים: משה שהיה אמור להיות כהן נהיה לוי ואהרון מלוי נהיה כוהן. הההתחלפות מלמדת שיש באהרון את מידת הדין המתהפכת לחסד ובמשה את מידת החסד שמתהפכת לדין. (מערכה א תמונה יג – משה בחסד. אהרון בדין)
ב. אהרון מתאמץ לשנות את מידת הדין הנטועה בנפשו למידת החסד. התהפכות אישיותו של אהרון מדין לחסד מגיעה עד לשיאה בשמחתו בהצלחת משה להגיע להנהגת העם בגאולתו. (מערכה ב תמונות ב, ו, ז, ט)
[1] בספר פרי צדיק פרשת וארא אות ח מביא את דברי הזוהר: “מאי ואני ערל שפתים והא וכו’, אלא רזא איהו משה קלא. ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא… ועל דא שתף קב”ה לאהרן בהדיה…” והיינו דמה שאמר משה רבינו ואני ערל שפתים, היינו ממה שאין דבריו נשמעים. כיון שלא שמעו בני ישראל אליו מקוצר רוח. ועל כורחך הוא מפני שהדיבור שלו בגלות … ומשה נתנבא ב”זה הדבר”, שזה עצמו דבר ה’ שהשכינה מדברת מתוך גרונו בזה הרגע. וזה ענין אספקלריא המאירה… מה שאין כן דיבור של אהרן, שהיה נביא וכמו שנאמר: “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים… ונבואתו הוא כשאר נביאים במדרגת “כה אמר ה'”… דברים אלו מבליטים את רצון הבורא הראשוני שבאישיותו של משה יתאחדו כל צורות הנבואה, הן באספקלריא המאירה והן שאינה מאירה. ואכן מביא שם בשם הזוהר שזכה לזה במעמד הר סיני “ומכל מקום הדיבור בשלימות לא היה עד מתן תורה שאז נאמר “כל הדברים האלה”, שאז זכה לבחינת הדיבור בשלימות”. לכן נראה שכבר בסנה היה ראוי משה למדרגה שהשיג במתן תורה.
[2] ובדומה במדרש רבה שמות פרשה ג טז
[3] רמב”ן על במדבר פרק טז פסוק ה כותב: “ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא) קח את המחתה ושים קטרת, שהיתה עליו יד ה’ בהם והוא הנקרא רוח הקדש”
[4] [וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ’. כָּאן בִּפְרָט הַסּוֹד לְהַפְרִיד בֵּין מַיִם עֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים בְּסוֹד הַשְּמֹאל. (נ”א ונבראה) כָּאן מַחֲלֹקֶת בְּסוֹד הַשְּמֹאל. שֶׁעַד כָּאן סוֹד הַיָּמִין הוּא, וְכָאן הוּא סוֹד הַשְּמֹאל, וְלָכֵן הִרְבּוּ מַחֲלֹקֶת (בין) בִּגְלַל זֶה לַיָּמִין. הַיָּמִין הוּא שְׁלֵמוּת הַכֹּל, וְלָכֵן בְּיָמִין כָּתוּב הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי בּוֹ תְּלוּיָה כָּל הַשְּׁלֵמוּת. כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר שְׂמֹאל, מִתְעוֹרֶרֶת מַחֲלֹקֶת, וּבְאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת מִתְחַזֶּקֶת אֵשׁ הָרֹגֶז, וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת גֵּיהִנֹּם. וְגֵיהִנֹּם מִתְעוֹרֵר בַּשְּמֹאל וְנִדְבָּק.]
[5] סוד הצמצום בעצמו הוא במה שצמצם אורו שלא יאיר בחוזק אין סוף, שהוא סוד פנוי מקום בתוך עצמותו מעצמו אל עצמו… כי אחר שרצה לברוא עולמות כדי לגלות גדולת אלהותו לזולתו ולהטיב עמהם מטובו כפי טבע הטוב שטבעו להטיב וכפי טבע השלם שטבעו להשלים שזהו באמת שלמותו וגדולתו והיה זה בבלתי אפשר לחולשת הנבראים אם לא על ידי צמצום אורו ב”ה.
[6] חָכְמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, בָּזֶה הִסְתַּכֵּל וּבְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הִשְׁגִּיחַ הִתְבּוֹנֵן. בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הָיְתָה מַחֲלֹקֶת שְׂמֹאל עִם יָמִין, וּבְאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת שֶׁהִתְעוֹרֵר בּוֹ הַשְּמֹאל, יָצָא בּוֹ גֵּיהִנֹּם וְנִדְבַּק בּוֹ. הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי שֶׁהוּא יוֹם שְׁלִישִׁי, נִכְנַס בֵּינֵיהֶם וְהִפְרִיד הַמַּחֲלֹקֶת וְהִסְכִּים לִשְׁנֵי צְדָדִים. וְגֵיהִנֹּם יָרַד לְמַטָּה. וּשְׂמֹאל נִכְלַל בַּיָּמִין, וְהָיָה שָׁלוֹם בַּכֹּל.]
[7] [כְּמוֹ זֶה מַחֲלֹקֶת קֹרַח בְּאַהֲרֹן, שְׂמֹאל בְּיָמִין. הִסְתַּכֵּל מֹשֶׁה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אָמַר לִי, רָאוּי לְהַפְרִיד מַחֲלֹקֶת בֵּין יָמִין וּשְׂמֹאל. הִשְׁתַּדֵּל לְהַסְכִּים בֵּינֵיהֶם. וְלֹא רָצָה הַשְּמֹאל, וְהִתְחַזֵּק קֹרַח בְּחָזְקוֹ. אָמַר, וַדַּאי גֵּיהִנֹּם בַּכֹּחַ שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת שְׂמֹאל צָרִיךְ לְהִתְדַּבֵּק (למעלה ולהכלל בימין) הוּא לֹא רָצָה לְהִדָּבֵק לְמַעְלָה וּלְהִכָּלֵל בַּיָּמִין, וַדַּאי יֵרֵד לְמַטָּה בְּכֹחַ הָרֹגֶז שֶׁלּוֹ.]
[8] [מַחֲלֹקֶת שֶׁהִתְתַּקְּנָה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וְעוֹלָה וְלֹא יוֹרֶדֶת, וּמִתְקַיֶּמֶת בְּדֶרֶךְ יָשָׁר – זוֹ מַחֲלֹקֶת שֶׁל שַׁמַּאי וְהִלֵּל. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִפְרִיד בֵּינֵיהֶם וְהִסְכִּים לָהֶם, וְזוֹ הָיְתָה מַחֲלֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשָׁמַיִם הִפְרִידוּ מַחֲלֹקֶת, וְעַל זֶה הִתְקַיֵּם. וְזֶה הָיָה כְּמוֹ שֶׁמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית
[9] ויחר אף ה’ במשה. אמר לו: ידעתי כי דבר ידבר, אמר לו שני דיבורים נמסרו לו, אחד דיבור טוב שהוא וידבר אהרן את כל הדברים וכתיב ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם, ודיבור אחר של השפלה והכנעה של ישראל, ופירוש ידבר כמו ידבר עמים תחתינו (תהלים מ”ז, ד’) שהוא דיבור של אהרן, שאמר (שמות ל”ב, כ”ד) ויאמר אהרן למי זהב התפרקו שהוא ענין העגל שהוא עוון גדול לישראל. שני דיבורים אלו נמסרו לו, ולזה אמר ידעתי וגו’, אם כן אינו ראוי לשליחותי. עוד אמר דבר ידבר, שני דיבורים של גנאי יש בו שאין ראוי לשליחותי, א’ ותדבר מרים ואהרן במשה וב’ דיבר למי זהב, ולפי שיש בו שני דיבורים אלו אינו ראוי. שמן הראוי היה שהוא יעשה שליחותי שהוא גדול ממך ויש לו שמונים שנה שהוא מוכיחם, אלא ידעתי שעתיד לומר אלו שני דיבורים לזה איני שולחו. אלא לפי שהוא אחיך וישמח בלבו ילבש אורים אבל להיות נביא במקומך לא:
מאמר חמישי: פעולת משה ואהרון בגלות מצרים.
א. ההבטחה ליעקב אבינו.
ב. הסכנה שבגלות מצרים.
ג. פעולת יעקוב בארץ גושן.
ד. מצב העם במצרים
ה. פעולת משה במצרים.
ו. פעולת אהרון במצרים.
ז. סיכום
- א. ההבטחה ליעקב אבינו.
כאשר יורד יעקב למצרים מתגלה אליו בורא העולם בבאר שבע ומגלה לו את סוד הגלות והגאולה
אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.
בראשית פרק מו ד
שלושה מרכיבים יש בגלות מצרים: א. נוכחות של בורא העולם בתוך הגלות: “אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה”. ב. ההתעוררות לגאולה, ליציאה ממצרים והחזרה לארץ כנען, תבוא מכוח פקידה של בורא העולם: “וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה” ג. כוח החזקת העמדה הרוחנית הייחודית של העם תהיה מכוח השפעתו של יוסף: “וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ”
- ב. הסכנה שבגלות מצרים
ירידת יעקוב למצרים היא פעולה הפוכה לפעולת זקנו, אברהם. בעוד אברהם יוצא מחרן כדי להשתקע הוא וזרעו אחריו בארץ ישראל, יעקוב יורד הוא וזרעו אחריו מן הארץ. חשש גדול מלווה את הירידה הזאת.
סירב יעקב (לבקשת יוסף) משום שהיה ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים. רק בארץ ישראל, מקום מקודש לעבודת הקורבנות וגם מיוחד לחוכמת התורה יותר מכל הארצות, יכול להיות משומרת נקודה הישראלית לדור דור. מה שאין כן במצרים אינו מקום תורה ועבודה אפשר שיהא חס וחלילה נשקע עין ישראל.
העמק דבר על בראשית פרק מו פסוק ג
הסכנה הגדולה בירידה לגלות מצרים היא שכחת הייעוד שלמענו נבחרו האבות ובכללם יעקוב וזרעו אחריו. יעקוב יודע שיש רק מקום אחד בו יכול הייעוד האלוקי, שלמענו נבחרה המשפחה, להתגלות, בארץ כנען. כך קיבל מאבותיו יצחק ויעקוב.
וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
בראשית פרק יב א
אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה’ ובה ייתן ה’ חלקו. והאמין כי “אל הארץ אשר אראך” ירמוז לו על ארץ כנען, או על כולה, או על אחת מכל הארצות האל, ושם פניו אל כלל ארץ כנען, כי שם הארץ אשר יראנו באמת…
רמב”ן על בראשית פרק יב פסוק א
הראייה הזאת לאברהם את הארץ: “אל הארץ אשר אראך”, איננה רק בבחינת יידע כללי. זו היא ראייה נבואית. הראייה הזאת התגלתה לסבו אברהם בניסיון העקדה שבארץ המוריה
“בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק”
בראשית כב ד
כל זמן היות אברהם בחוץ לארץ עד שלא היה בו רוח נבואה לא ידע ולא הבין מהות הנשמה אשר מקורה מן הר המוריה. ואפילו מהות יצירת החומר משם, לא הבין. עד בואו אל תוך הארץ הקדושה מקום מוכן אל הנבואה. אז הראה לו השם יתברך מעלות המקום הקדוש ההוא…
כלי יקר על בראשית פרק יב פסוק א
אך גם ליעקוב, בבריחתו מעשיו אחיו, מתגלה בנבואה עד כמה מרכזית היא הארץ הזאת בהארת החיבור שבין האדם לבוראו.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ
בראשית כח יא
הן הראייה הנבואית של אברהם והן ראייתו הנבואית של יעקוב, מגלות להם עד כמה מהותי המקום הזה לבניין האומה. דווקא במקום הזה יש יכולת של חיבור האדם עם בוראו. בארץ הזאת ורק בה, מסוגלים בני האומה העתידה לצאת מזרעם של האבות, להתחבר לעצמם, לנשמתם ולייעודם האלוקי. לעומת זאת, בירידה למצרים טמונה סכנת הניתוק מייעוד זה. ההתרחקות ממקום השראת השכינה, השהייה בתוך תרבות מצרים הוותיקה, בעלת השנים הרבות של התפתחות וגיבוש אמונות ודעות, טומנת בחובה התבוללות והתבטלות כלפיה. כל השנים, לאחר חזרתו לארץ מחרן, יעקוב מנסה למנוע ירידה זאת. אך הנה בגזירה אלוקית, על פי חזונו של יוסף, הוא מוריד את משפחתו, על כורחו למצרים.
ג. פעולת יעקוב בארץ גושן
כאמור לעיל ירידת יעקוב למצרים מלווה בהבטחה של בורא העולם לירידה שלו עמו למצרים.
אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְגו’, מִכָּאן, דִּשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת עִמֵּיהּ בְּגָלוּתָא… שְׁכִינְתָּא נַחְתַּת לְמִצְרַיִם – “אֵת יַעֲקֹב” וְשִׁית מְאָה אַלְפִין רְתִיכִין קַדִּישִׁין (אחרנין) עִמָּהּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב: ” וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:” (שמות פרק יב לז) – תָּנֵינָן שִׁית מֵאָה אַלְפִין רְתִיכִין קַדִּישִׁין נַחְתּוּ עִם יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, וְכֻלְּהוּ סְלִיקוּ מִתַּמָּן, כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב: “כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי…” – “שֵׁשׁ מֵאוֹת” לא נֶאֱמַר, אֶלָּא “כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת” – כְּגַוְונָא דְּנָפְקוּ אִלֵּין, כַּךְ נָפְקוּ אִלֵּין[1].
זהר חלק א דף ריא/א
“כד נחתת שכינתא”. השכינה היא מידת “המלכות”. היא נקראת גם “שכינה” בגלל בחינת גילויה אל התחתונים, שהיא שוכנת עליהם. אל בחינה זו ילוו כל מה שמונהגים מכוחה כי כל המרכבות הם נכללות בבחינת שכינה… שאי אפשר שתבוא שכינה (ותרד לגלות) ויישאר כיסא הכבוד, או מלאך, או שרף (במדרגתו הקודמת) – אלא עימה נמצאים הקדוש ברוך הוא וכל קדושיו…
רמ”ק שם
עם ירידת יעקוב יורדת גם “השכינה” עמו. הנהגת בורא העולם משתנית עם ירידה זאת. מכיוון שבחינה זאת של “ספירת המלכות” היא שמכוחה מונהגים גם שאר הברואים. לכן גם הם נמצאים בירידה. יוצא שירידת יעקוב משתפת עימה את שאר הבחינות הרוחניות שבבריאה החל במלאכים וכלה בשאר הברואים. לכן גם ביציאת ישראל ממצרים שותפים כל המדרגות הרוחניות שבבריאה
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
שמות פרק יב מא
“צבאות” – הן המה המלאכים שהיו שייכים לאותה הכנה של מושב בני ישראל ועתה יצאו ובטל כל הסדרים
העמק דבר שם
“היום אתם יוצאים בחודש האביב” – פעולת היציאה שלכם היא פעולה חודרת בכל היקום, פעולה חודרת בכל הטבע, פעולה חודרת בכל מה שהוא למעלה מן הטבע. היום הוא מיוחד במהותו הרוחנית, להיות מוכן ליציאה שלכם, והוא בחודש האביב, שהפריחה והחיים המתחדשים מוכרים בו כל כך בכל הטבע….
עולת ראי”ה ח”א הריא”ה קוק
ברם יש עוד בחינה בירידת השכינה עם ישראל למצרים
תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר: “וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה”
תלמוד בבלי מגילה דף כט א
“הנגלה נגליתי אל בית אביך” – מכאן שנתנבא אהרן במצרים…
רש”י שמואל א פרק ב פסוק כז
בתוך המציאות של הירידה. כאשר עם ישראל נמצא תחת עול המצרים ותרבותם. בתוך ההחשכה והעלמת הגילוי הישיר של הנהגת בורא העולם. בתוך כל זאת, מכוח ירידת השכינה עם יעקוב, מופיעה הנבואה על יחידים שבקרב האומה. מופיעה נבואת אהרון.
ד. מצב העם במצרים
בספר יחזקאל מובאת באופן כללי במה עסקה נבואת אהרון במצרים
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם: בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם:
יחזקאל פרק כ ה – ז
לפי נבואת יחזקאל, נבואת אהרון במצרים עסקה בשלושה נושאים עיקריים: א. “בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל” – ההזכרה לבני ישראל את הבחירה האלוקית באבות ובהם. ב. “נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” ההבטחה להוציא אותם ממצרים ולהביאם אל ארץ ישראל. ג. “אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ” – להישמר מטומאת העבודה הזרה המצרית ותרבותם.
בתוך ההחשכה שבגלות, שנמשכה מעל מאתיים שנה, ישנה תופעה של רצון להתערות בקרב העם המצרי. ההתערות היא בעיקרה במישור התרבות המצרית והאמונה באליליהם.
“וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם” – שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם. מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן.
ילקוט שמעוני שמות – פרק א – המשך רמז קסב
מיד עם הופעת הרצון להתערות בתרבות המצרית מופיעה גם הדחייה של האומה המצרית את ההתערות הזאת. ברם, הדבר מעיד על המשבר בזהות הישראלית שמתחולל בקרב צאצאיו של יעקוב אבינו. הרצון להפוך להיות חלק מהעם המצרי ותרבותו משתלט על העם, כמו שחשש יעקוב בירידתו מצרימה.[2]
רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה ז) “בַּיהֹוָה בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם” – ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים
מדרש רבה שמות פרשה א פסקה ח
פטירתו של יוסף משנה את מצבם החברתי של בני ישראל. כל זמן שהאיש השולט בכלכלת מצרים מדריך את העם ושומר בעצמו את הברית עם אבותיהם, אין הם צריכים לקדם את מעמדם החברתי.
ואין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי וכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל למצרים שנאמר (שם) וימת יוסף וכל אחיו ויקם מלך חדש וגו’. ומשמת לוי התחילו המצרים לשעבדם.
ברייתא דסדר עולם רבה פרק ג
הרצון “להשתלב” בקרב המצרים מתחיל עוד לפני השעבוד. מרגע שמת יוסף עד שמת לוי ומתחיל השעבוד עוברים עשרים ואחד שנים. מרגע מות יוסף נולד הרצון בעם להפר את הסמל היותר מובהק שמבדיל אותם מהמצרים – ברית המילה.
וכן אתה מוצא לישראל כשהיו במצרים היו עובדים עבודת כוכבים ולא היו עוזבים אותה שנאמר (יחזקאל כ) איש את שקוצי עיניהם לא השליכו. אמר לו הקב”ה למשה כל זמן שישראל עובדים לאלוהי מצרים לא יגאלו. לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים…
מדרש רבה שמות – פרשה טז פסקה ב
נולדת בקרב העם הנטייה לעבודה זרה, נטייה שדבקה בהם לכל אורך הגלות. הנטייה שממנה היו נשמרים כל עוד היו האחים, בני יעקוב בחיים.
“חשך” למה הביא עליהן יתברך שמו של הקדוש ברוך, שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות. לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים. והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת.
מדרש רבה שמות – פרשה יד פסקה ג
מכאן נראה שאין הרצון להשתלב בקרב האומה המצרית נחלת כל בני ישראל. נטייה זאת שלטה בעיקר בשכבה החברתית היותר גבוהה. אנשים ומשפחות שתפסו את המעמד העליון בעם, ההוא שמקושר עם היררכית השלטון המצרי.
ה. פעולת משה במצרים.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:
שמות ב יא
“וירא בסבלותם” מהו וירא? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: “חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן…
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כז
משה אינו נשאר בארמון. זהותו כבן לעם ישראל גורמת לו לצאת ולראות במצבם. הראייה גורמה לתגובה רגשית של הזדהות עם סיבלם. זוהי תגובה של אדם הקשור בכל נימי נפשו עם בני עמו. מכוח מעמדו בארמון הוא מנסה להקל עליהם.
“וירא בסבלותם” ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת. ואֵלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.
מדרש רבה שמות – פרשה א פסקה כח
בחוכמתו מעורר משה אצל פרעה “שיקול פרקטי”. מעורר אצלו את האחראיות הקניינית לרכושו שלו: “ואלו עבדיך”.
“תכבד העבודה על האנשים” – מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ברוך הוא גואלם. לפי שהיו נוחים בשבת
מדרש רבה שמות – פרשה ה פסקה יח
משה הוא שמצליח לשכנע את פרעה לתת לבני ישראל יום של מנוחה[3]. למרות היותו חלק מהמערכת השלטונית הוא יוצא מן הארמון ופועל כדי להקל על העם העברי. יום המנוחה הופך גם ליום שבו העם משתחרר ממצבו העבדותי ונבנית אצלו תודעת החירות. פעולה זאת היא משמעותית ומאפשרת את הצפייה לקיום ההבטחה ליעקוב ” וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה”.
ו. פעולת אהרון במצרים.
רבנן פתחין פתחא להאי קרא: “בַּיהֹוָה בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהם”(הושע ה ז) ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים
מדרש רבה שמות פרשה א פסקה ח
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: (שמות פרק א ז) שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם. מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן.
ילקוט שמעוני שמות פרק א רמז
עומד אהרון ועמו בני לוי ועוצרים את הסחף. הם מוכיחים את העם על ניסיונותיהם להתכחש לזהותם היהודית. דבר זה מתגלה בנבואה לאחר מאות שנים לעלי הכוהן בשילה שהיה מזרע אהרון:
“וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְדֹוָד הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
שמואל א פרק ב כז-כח
“הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם” מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה, שנאמר (יחזקאל פרק כ ז-ח): וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: – הידעתם כי הטובה הזאת והגדולה הזאת נתתי לאהרן”
רש”י שמואל א פרק ב פסוק כז
אהרון, מכוח נבואתו, לוקח חלק פעיל בעצירת הסחף של העם להתבוללות. בנבואת יחזקאל, המשלימה את תמונת המסופר בחומש שמות, עיקר מלחמתו של אהרון היא בנטיית בני ישראל להשתלב בעבודה הזרה המצרית.
רבי הונא בשם בר קפרא אמר בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה.
מדרש רבה שיר השירים פרשה ד פסקה כה
זכאין אינון ישראל, דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא, מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא, ואשתדלו בפרהסיא בפריה ורביה…[4]
זוהר חלק ב דף ג/ב
ההבדלות ממצרים התאפיינה בארבעה דברים שעל ידם שמרו בני ישראל את זהותם הייחודית. שמירת שמותיהם המקוריים המסורים להם מאבותיהם. שמירת לשון אבותיהם. שמירת לשונם מדיבור רע האחד על השני. כמוכן, השמירה מפריצות בענייני עריות. לעומת זאת, בנבואת יחזקאל מופיע רק עניין תוכחת אהרון לעם להיבדל מהעבודה זרה המצרית. אך נראה שיש לחבר את הדברים: רק מכוח ההיבדלות מתרבות מצרים האלילית ניתן היה לשכנע את העם לשמר על אותם הסממנים החיצוניים של שמירת שמותיהם המקוריים ולבושם השונה. יתר על כן, רק מכוח ההיבדלות מעבודה זרה ניתן לשמר את טהרת חיי המשפחה והשמירה מהפקרות בענייני עריות. גם השמירה מלשון הרע דורשת מהאדם דרישה רוחנית הנובעת מהרגשת האחדות והעריבות ההדדית. כל זאת לא היה יכול להתקיים אם היו האנשים ללא יוצא מהכלל שקועים בתרבות העבודה הזרה המצרית. רק היבדלות מאמונתם של המצרים ותרבותם יכולה לייצר התנהלות כזאת.
אמר רבי יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך אמר להם פרעה בשביל שאתם פנויים אתם אומרים נלכה ונזבחה לאלהינו לכו לסבלותיכם
מדרש רבה שמות – פרשה ה פסקה טז
ורבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם בטלו המילה במצרים חוץ משבטו של לוי…
מדרש רבה שמות – פרשה יט פסקה ה
וילך איש מבית לוי. באשר היה האיש מבית לוי ולקח את בת לוי ומובן שהייתה זקנה ממנו הרבה ואין דרך איש לישא זקנה ממנו. ורק משום שהיו מבית לוי אשר התנהגו בחסידות וראו סודות נעלמים מעיני הדור ע”כ לקחה מש”ה כתיב וילך. שהיה הדבר לפלא ויצא מגדר ד”א:
העמק דבר על שמות פרק ב פסוק א
ז. סיכום.
אל מול שטף ההתערות של חלקים בעם בקרב התרבות האלילית המצרית, נעמדים בני לוי. הם אינם יכולים לעצור לגמרי את הנטייה בעם להשתלב בקרב העם המצרי, בעיקר בקרב השכבות הגבוהות של העם. אך הם יכולים להשפיע על חלקים מן העם לשמור על סממנים מסוימים אשר יבדילו אותם מהמצרים.
[1] אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּשֶׁיָּרְדָה שְׁכִינָה לְמִצְרַיִם, יָרְדָה חַיָּה אַחַת שֶׁשְּׁמָהּ יִשְׂרָאֵל בִּדְיוֹקַן אוֹתוֹ הַזָּקֵן, וְאַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם שַׁמָּשִׁים קְדוֹשִׁים עִמּוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אוֹת קְדוֹשָׁה עִמּוֹ מֵהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְכֻלָּם יָרְדוּ עִם יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִמַּשְׁמָע שֶׁאָמַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ אֵת יַעֲקֹב, וְלֹא נֶאֱמַר אִתּוֹ.
[2] והיה הקב”ה מראה ליוסף סדר גלותן במצרים שהי’ רד”ו שנים שהמה נחלקים לשלש פעמים שבעים שנה. שבעים השנים הראשונות שהיו נמשכים קרוב למיתתו של יוסף, אז היו ישראל בגדולה נפלאה וכל מצרים היו כעבדים ליוסף ולמשפחתו, והיו מופלגים בעשירות וגושן היה מקום מוכן לבית תלמוד וכל השבטים היו קיימים, ולכן נראה לו בחלום פרות טובות ושבלים טובות. ושבעים שנים השניים כבר מת יוסף וגם השבטים מתו חוץ מלוי שהאריך כעשרים שנה אחר כך, ובמשך שבעים השנה הללו נשתכחה תורה מהם, כדרך בן אדם שמתוך גדולה מבעט. רק שעדיין היו קצת מוכיחים מבית לוי קיימים והועיל קצת להעמידם בנימוסי ישראל. נמצא שלא הועילו שבעים השנים הראשונות רק שלא תשתכח התורה כמו ולא נודע כי באו אל קרבנה כנ”ל, שבעים שנה האחרונות של גלות מצרים התחיל קושי השעבוד ואז כמעט נשתכחה תורה מהם וגם עשרם ממילא נתמעט… מרדכי אפרים המכונה ר’ פישל סופר על בראשית, מקץ
[3] הדבר מראה עד כמה היה מעמדו של משה בהיררכית הארמון חשוב. לא ידוע בעולם של העמים בתקופות ההם על הערך זה של “יום מנוחה”. להיפך עד ימי הרומאים עדיין ראו בזאת פגם. ביטול של יום עבודה על ידי העבד.
[4] אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהָיוּ בְּגָלוּת מִצְרַיִם, נִשְׁמְרוּ מִכָּל שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה – מִנִּדָּה, מִבַּת אֵל נֵכָר, וּמֵהֶרֶג שֶׁל זַרְעָם, וְהִשְׁתַּדְּלוּ בְּפַרְהֶסְיָא בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה.
התובנות שבמאמר ה המוטמעות במחזה
א. במצרים מתחולל מאבק בין שני מגמות בעם: אלה המבקשים להשתלב בתרבות המצרית ואלה המבקשים להבליט את הייחודיות של האומה הישראלית.
מאמר שישי: סיום גזירת “מתי מדבר” בתוך ימי האבלות על מות אהרון
א. גזירת “מתי מדבר”.
ב. סיום הגזירה והתחדשות הדיבור עם משה.
ג. סיום הגזירה ומות אהרון
ד. תשובת העם.
ה. ההתגברות באה מתוך ההספד.
ו. סיכום
א. גזירת “מתי מדבר”.
לאחר חטא המרגלים במדבר נגזרה על העם כולו, הבוכה כל הלילה, גזירת “מתי מדבר”:
בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי… וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:
במדבר פרק יד כז-לד
מן הפסוקים נלמד שהעונש היה: א. רק לאלו שהיו מבני עשרים שנה ומעלה באותה שעה שבה נגזרה הגזירה. ב. ההליכה במדבר תימשך ארבעים שנה, זמן זה נקבע על פי מספר הימים שבהם התהלכו המרגלים במשימת הריגול שלהם: “בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם”. שתי תמיהות יכולות להיווצר מהניסוח של הגזירה, כפי שנכתבה בפסוקים ונראה שגם כך נמסרה בעל פה לעם: א. “מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה” – האם הגזירה כוללת גם את אלו שנמצאים בתוך שנתם העשרים בשעת הגזירה ועדיין לא מלאו להם עשרים ואחת שנים? ב. “יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה” – אם הגזירה הייתה שנה על כל יום של ריגול היה צריך להיכתב “שנה ליום” ולא “יום לשנה”? ג. כיצד בוצעה הגזירה בפועל? האם מתו לכל אורך השנה מוות טבעי כל אלו שהגיעו לגיל שישים? יוצא מכך שלכל אורך מסעותיהם ומקומות חנייתם היו עסוקים האנשים בקבורת יקיריהם?
“יוֹם לַשָּׁנָה”. תשעה באב שלכל שנה, כמבואר בתלמוד בבלי מסכת תענית (דף כט א): “אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו לילה (שבו חזרו המרגלים מתור הארץ) תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות.”
פירוש הספורנו במדבר פרק יד לד
לפי פירושו, המבוסס על דברי חכמים ז”ל, כבר מרגע אמירתה של הגזירה לעם רומז להם הקדוש ברוך הוא על דרך ביצועה של הגזירה: יום אחד בשנה, תשעה באב על פי מסורת חכמים ז”ל, ביום הזה ימותו בבת אחת אותם שנמלאה באותה שנה שנתם השישים. ואכן חכמים מרחיבים, על פי המסורת שבידם, את הדרך המיוחדת שבה הם מתו:
ואמר יסיף ר’ אבין ור’ יוחנן אמרי (טו’ באב) יום שביטל החפר מן מתי מדבר א”ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף[1] ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב”ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב
מדרש רבה איכה – הקדמה פסקה לג
יוצא אם כן לפי מסורת שבידי חכמים ז”ל שבשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים כל מי שהיה בתשעה באב בן עשרים שנה ומעלה ועד גיל שישים הוא בכלל הגזרה. יוצאים מכלל הגזרה הנ”ל: הנשים וכן מי שלא מלאו לו עשרים שנה בתשעה באב של השנה השנייה, או מי שמלאו לו מעל שישים שנה בשעת הגזרה. קבוצה זאת של בני העשרים עד גיל השישים מנתה בשעת הגזרה 60 ריבוא גברים. בכל שנה היו מתים מתוכם 15 אלף עד תום הקבוצה הנ”ל בשנת הארבעים.
ב. סיום הגזירה והתחדשות הדיבור עם משה.
סיום גזירת מתי מדבר בערבות מואב בשנת הארבעים מוזכר על ידי משה בפירוש והוא נאמר בקשר לציווי לעבור את נחל זרד
עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד. וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶם. וְגַם יַד יְהֹוָה הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם. וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:
דברים ב יג-יח
הציווי למשה לעבור עם העם את נחל זרד מציין אם כן תקופה חדשה: סוף עידן ההליכה במדבר ארבעים שנה. הליכה שבאה כתוצאה מהוצאת דיבת הארץ על ידי המרגלים.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום (טו’ באב) שכָּלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה’ אלי – אלי היה הדבור”
תלמוד בבלי תענית דף ל ב ובבא בתרא קכא א[2]
חכמים ז”ל מדייקים מלשון הכתוב: “לאמור אלי”, שיחד עם סיום הגזירה של מתי המדבר, חזרה למשה מדרגת התגלות הבורא אליו, כפי שהייתה קודם הגזירה. יוצא שאת סיום הגזירה מלווה גם שמחה על התחדשות הדיבור עם משה בדרך יותר מפויסת, המביעה קירבה.
רבי עקיבא אומר “לאמר” – צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי שכל ל”ח שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עמו שנאמר (דברים ב’) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות ויאמר ה’ אלי לאמר.
מכילתא פרשת בא הקדמה[3]
ג. ההסתפקות בסיום הגזירה.
במדרש איכה המובא לעיל נלמד שבשנת הארבעים נשכבו אותם 15 אלף אחרונים שהיו בני שישים שנה בבורות שחפרו, אך להפתעת כולם קמו למחרת בבוקר.
ונראה לרבנו תם, לפי מדרש איכה שלא מיהרו למות. אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט”ו אלף… אי נמי בתחילה נגזר אפילו על בני כ’ בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקב”ה ולא מתו, אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל הפחות בני עשרים וחודש. שחודש בשנה אחרת חשוב שנה ולא יום אחד… ונשארו בשנה אחרונה כל אותן שהיו בני כ’ בצמצום
תוספות בבא בתרא דף קכא/א
לפי דברי רבנו תם הללו נולד לבני ישראל ספק לאחר שקמו 15 אלף בני העשרים בשעת הגזרה. הספק היה האם גם אלו שהיו בני עשרים בשעת הגזרה, אך עדיין לא נמלא חודש מיום הולדתם העשרים – האם גם הם בכלל הגזרה.
ומה שאמרו במדרש יום שבטל החפר וכו’ טעם אחר הוא לפי שהיו סבורים שימותו אף אותן של ששים שנה ולמעלה, ועכבו עד חמשה עשר בו, וכיון שראו שלא מתו אמרו ביטל הקב”ה הגזרה מעלינו…
רבינו גרשום על בבא בתרא דף קכא/א
לעומת דעת רבנו תם, לדעת רבנו גרשום נולד הספק לאחר הקימה המפתיעה של שנת הארבעים – האם גם אותם שהיו מבני שישים ומעלה בתשעה באב של השנה השנייה – האם גם הם בכלל הגזרה. לשני הדעות עברו שישה ימים מתשעה באב של שנת הארבעים עד שיצאו לגמרי מכלל ספק. רק בטו באב יצאו מכלל הספקות הנ”ל[4].
הנה כי ביום תשעה באב שקודם לשנה ההיא כלו מתי מדבר, כי על כן קמו חיים כולם בשנה שאחריו. וזה ירמוז באומרו: “ויהי כאשר תמו…”, כי ביום של ויהי כאשר תמו, הוא הלילה שהוקבע בו בכיה לדורות.
האלשיך ז”ל – ספר תורת משה על דברים – פרק ב פסוק טז
מכאן שבכל יום מששת ימי הספק היו נשכבים בני השישים ומעלה בזמן הגזרה וכן בני העשרים שלא נמלא להם חודש ומצפים למותם – עד יום החמשה עשר של חודש אב.
ד. סיום הגזירה ומות אהרון
במקביל לאירוע שבו מתברר סיום גזירת מתי מדבר בטו’ באב מתרחש עוד אירוע:
וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה’ וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
במדבר פרק לג ל-לח
וכן נאמר:
וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
במדבר פרק כ כח-כט
מות אהרון חל בראש חודש אב של שנת הארבעים. היא השנה שבה הסתיימה גזירת מתי מדבר ונתחדש הדיבור עם משה. לאחר מות אהרון בראש חודש אב באים שלושים ימי הבכי על מותו. יוצא שבתוך ימי הבכי על מות אהרון נקבע יום טו’ באב כיום טוב של שימחה. גם קודם לכן היו בני ישראל עסוקים בשאלה האם גם השנה ימותו מבני משפחותיהם במדבר, על פי הגזירה, האנשים שהגיעו לשנת השישים שלהם. כל זאת העסיק אותם בתוך שלושים ימי הבכי והצער על מות אהרון. עוד אירוע שהתרחש בתוך שלושים היום הללו של הבכי על מות אהרון:
וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
במדבר לג לט-מ
וביתר פרטות מובא שהשמועה על בוא ישראל לגבול הארץ גרמה לו להתגרות בישראל:
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:
במדבר כא א
חכמים ז”ל מחברים את שלושת האירועים המוזכרים בכתובים ברצף: מות אהרון, שמיעת מלך ערד וההתגרות המלחמתית שלו עימם, לכלל אירוע אחד מתגלגל:
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להילחם בישראל והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גווע אהרן ואמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ג א
ובתלמוד ירושלמי מובאים הדברים ביתר פירוט:
נסתלקו ענני כבוד (במות אהרון) וביקשו הכנענים להתגרות בישראל. הדא הוא דכתיב (במדבר כא) “וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים” – מהו דרך האתרים? שמע שמת אהרן התייר הגדול שלהן, שהיה תר להן את הדרך.[אמר] בואו ונתגרה בהן וביקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג בהן שמונה משפחות. אף הן הרגו ממנו ארבע.[5]
תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף ח ב
לפי תיאור זה עם מות אהרון עוברים בני ישראל, העומדים להיכנס לארץ, משבר הדומה בעוצמתו למשברים שזעזעו את העם לפני כשלושים ושמונה שנה. הרצון לשוב למצרים מהווה חזרה מכל התכלית שלמענה ייצאו ממצרים, קבלו את התורה בהר סיני והקימו את המשכן להשראת השכינה בתוכם. על סף הכניסה לארץ עדיין יש בדור ההמשך ליוצאי מצרים, הבנים שגדלו רוב שנותיהם במדבר, געגוע למצב העבדות. רגש נוסטלגי למצב שבו חייך מנוהלים על ידי אחרים. ארבעים שנה הם מחונכים ומתכוננים לקחת אחראיות על חייהן ולחיות חיי עם חופשי בארצו והנה הם מבקשים לחזור בהם.
ד. תשובת העם.
עם מות אהרון עומד העם במצב הדומה למצבם של אבותיהם מלפני שלושים ושמונה שנים.[6] עליהם להתגבר על נטיית העבדות המושרשת בהם מזה מאות בשנים. למרות חוסר ניסיונם בקרבות מלחמה עליהם לשים מבטחם בקיום ההבטחה של בורא העולם להיות להם לעזר במלחמותיהם. רק כך יוכלו להמשיך ולקיים את הציווי שנאמר להם לפני ארבעים שנה בהגיעם לקדש ברנע:
רְאֵה נָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת
דברים פרק א כא
ואכן בתחילה, תוקפת אותם חולשה והם נסוגים. אך בני לוי הרודפים אחריהם ונלחמים בהם מעוררים בקרבם שוב את הייעוד למענו נבחרו כעם
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:
במדבר פרק כא ב-ג
יש בהכרעה זאת תשובת משקל לחולשה שתקפה את אבותיהם באותו מצב[7]. כמו אבותיהם האומרים איש לאחיו: “נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמה” (במדבר פרק יד ד) גם אצלם מופיע האמירה הזאת. זאת הנטייה המלווה את העם מאז צאתו ממצרים. אך הפעם, מכוח רדיפת בני לוי ומלחמתם בהם, הם מתגברים על החולשה. זאת התגברות הבאה מתוך מלחמת אחים, אך התוצאה מכך הייתה חיובית. ארבעים השנים של ההליכה המדבר עשו את תפקידם ובמקביל לנטיית העבדות נולדה בעם גם הנטייה להיות עם עצמאי המולך בארצו המובטחת.
אמרו מי גרם לנו כל הדמים הללו. אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק והלכו וקושרו לו הספד וגמלו לצדיק חסד. והעלה עליהן הכתוב כאילו מת שם ונקבר שם שגמלו לצדיק חסד
תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף ח ב
לאחר האירוע האלים שבמלחמת האחים מתעוררים בני ישראל להתאבל על חסרונו של אהרן. התעוררות מאוחרת זאת מובנת לאור העובדה, שעדיין עד טו’ באב היו מוטרדים בשאלה של סיום גזירת מתי מדבר[8]. גם השמחה שבהתבררות סיומה של הגזירה וחזרת הדיבור אל משה פגמו בצער על מותו של אהרון. כמו כן, ההתנפלות של מלך ערד. הפחד ממלחמה והרצון לחזור למצרים כל אלו גרמו לכך שהם הסיחו את דעתם מהבכי והצער על מותו של אהרון. רק לאחר שנסוגו שמונה מסעות ומלחמת האחים עם בני לוי, התיישבה דעתם. במוסרה חיפשו את הסיבה הרוחנית שגרמה להתעוררות הרצון שלהם לחזור למצרים: חוסר ההספד הראוי על הצדיק.
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:
במדבר פרק כא ב-ג
במוסרה חל מהפך. העם מבין שהסתלקותו של אהרון היא עניין מהותי בחייהם. בלי ההספד יישארו במצב של חוסר איזון. מצב שילך ויתדרדר. לכן, מתגברים בני ישראל, מספידים את אהרון ומתוך כך נודרים ויוצאים לקרב עם מלך ערד[9]. יוצא שמלבד הנדר והולדת הרצון להילחם למען התכלית האלוקית של הבחירה בעם ישראל כעם עצמאי בארצו, נולדה ההכרה בתודעת העם של הצורך באחדות ובהשכנת שלום ביניהם.
ה. ההתגברות באה מתוך ההספד.
נראה שיש קשר בין שני הפעולות הללו: הנכונות של בני ישראל לצאת לקרב הראשון בתולדותיהם כעם לבין ההספד על אהרון. היכולת להספיד כראוי יש בה לתת כוחות מחודשים בקרב השומעים. דווקא מתוך החיסרון שנוצר במות המת נוצרת אפשרות שלא הייתה קודם לכן בזמן חיותו.
והנה בהיות הצדיק חי על פני האדמה היו שלשת המידות שלו, שהם אמונה ויראה ואהבה שלו בתוך כלי ולבוש שלהם בבחינת מקום גשמי שהיא בחינת נפש הקשורה בגופו. וכל תלמידיו אינם מקבלים רק הארת מידות אלו וזִיוַָָון המאיר חוץ לכלי זה על ידי דבוריו ומחשבותיו הקדושים… אבל לאחר פטירתו, לפי שמתפרדים בחינת הנפש שנשארת בקבר מבחינת הרוח שבגו עדן, שהן שלש מדות הללו. לפיכך יכול כל הקרוב אליו לקבל חלק מבחינת רוחו שבגן עדן הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי… הלכך נקל מאד לתלמידיו לקבל חלקם מבחינת רוח רבם העצמית שהם אמונתו ויראתו ואהבתו אשר עבד בהם את ה’ ולא זיוום בלבד המאיר חוץ לכלי…
תניא – אגרת הקודש – פרק כז
“וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת אלא כיון שבאו שם והספידוהו שם מעלה עליו הכתוב כאלו מת שם ונקבר שם מה נורא הקבורה בארץ ישראל שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח (כתובות קיא א)… ע”י ההספד מעלה עליו כאילו מת שם היינו שיהיה גם המעלה של קלטתו מחיים ואין זה דמיון בעלמא אלא שכן הם הדברים שהלא תורת משה אמת וכתיב בה “שם מת אהרן” – מצד ההספד…
הרב חרל”פ. רזי לי.
ו. סיכום
ארבעה מאורעות מתאחדים ויוצרים רצף של אירועים היכול להסיר את מצב בני ישראל על סף כניסתם לארץ. א. מות אהרון. ב. עמלק המחופש לכנעניים מתגרה במחנה ישראל ונילחם בהם. ב. המחנה נסוג שמונה מסעות. ד. בחמישה עשר באב התבטלה גזירת “מתי מדבר”
לכן ניתן לשער: הצער על אובדן ההגנה של ענני הכבוד בעקבות אהרון נמשך חודש. כנאמר בפירוש: “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל”. הבכי והצער הם על התועלת שהביאה להם נוכחות אהרן בקרב העם. בגלל הנסיגה לאחור של שמונת המסעות נולדה בקרב העם ההבנה בצורך להספיד את אהרן. ההספד, בשונה מהבכי, מאפשר לאדם להתחבר לא רק לטובת ההנאה שבנוכחות הגופנית של אהרון, אלא גם לרוחו ולמידותיו וכדברי בעל התניא דלעיל. כך ניתן להבין גם את דברי הלל “הוי מתלמידיו של אהרן” (אבות פ”א מ”יב): מאמץ תמידי של אדם מישראל להידבק במידותיו הטובות של אהרן ולימוד מהדרך שבה הוא רכש אותם, כדי שגם הוא יוכל להשיגם. יתר על כן, מידות אלו של אהרון מהווים הכנה לחיים של האומה בארצה. הבסיס לחיים משותפים של שניים עשר שבטים שונים האחד מהשני ובכל זאת יוצרים שותפות גורל הוא אימוץ דרכיו של אהרן: “אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה”
[1] במסכת בבא בתרא דף קכא א מביא הריטב”א את פירוש הר”י ז”ל האומר שלא מתו חמשה עשר אלף במדויק בכל שנה. אלא שכך עולה החשבון בכל שנה, אם מחלקים את השישים ריבוא גברים בזמן הגזירה בשווה. אבל היו שנים שמתו יותר והיו שנים שלא מתו כל כך. ולא היה יוצא לחפור אלא מי שהתחיל להיכנס בשנת הששים:
[2] לאור דברים אלו מביא התוספות למסכת בבא בתרא קכא’ א’ את שאלת רבינו שמואל: “שאם לא מתו בשנה אחרונה (שנת הארבעים) למה נתעכב הדיבור שנה ויותר שלא חזר (כבר בשנת השלושים ותשע? ותירץ רבינו גרשום שעד טו’ באב שנת הארבעים לא ידעו בוודאות שהסתיימה הגזירה והיו שרויים בעצבות ומכיוון שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, התעכב הדיבור עם משה בעבורם עד שנת הארבעים.
[3] הרשב”ם בפירושו למסכת בבא בתרא דף קכא ב כותב שמה שהתחדש עכשיו זה הדיבור: “פה אל פה כבתחילה, אבל אם הוצרכו לדיבור, כגון במעשה קרח, שהיה אחר מעשה המרגלים, היה מדבר עמו על ידי מלאך. או באורים ותומים. אי נמי לא היה מדבר עמו אלא על ידי צורך מעשה הצריך להם”
[4] ניתן לומר שהספק היה גם אלו מבני השישים ומעלה בשעת הגזרה וגם על אותם שלא מלאו להם עשרים שנה וחודש בשעת הגזרה.
[5] רש”י מביא את דברי התלמוד הנ”ל כדי ליישב בזאת שלוש שאלות העולות מן הפסוקים בדברים פרק י פסוק ו : א. מה ענין סיפור מות אהרון לתוכחת משה והזכרת שבירת הלוחות בהר סיני? ב. ומדוע נכתב שם שנסעו מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא לפי פרשת מסעי נסעו ממוסרה לבני יעקן? ג. מדוע נכתב שם שבמוסרה מת אהרן והלא בספר במדבר פרק כא נאמר שמת בהר בהר ההר? ועונה שאף זו מן התוכחה ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם…
[6] רש”י על במדבר כא א מביא את דעת אונקלוס שפירוש “אתרים” הוא מלשון תיור. כלומר המקום שממנו נכנסו המרגלים לתור את הארץ. יוצא לדבריו שלאחר שלושים ושמונה שנים חוזרים בני ישראל אל המקום שבו נכשלו אבותיהם בשליחת המרגלים.
[7] בעל “משנת חיים” (לרב חיים יחיאל שטיינברג) מביא אפשרות שבני לוי רדפו אחרי הנסוגים והשיגום בט’ באב.
[8] רבי יונתן אייבשיץ בספרו “יערות דבש” (חלק ב דרוש ד) דן בשאלה כיצד יכלו ישראל במדבר לקדש את החודש בזמן שהיו ענני הכבוד מקיפים אותם. עננים אלו הסתירו את החמה והלבנה מהם ומנעו מהם לראות את הלבנה בהתחדשותה. רק עם מות אהרון והסתלקות ענני הכבוד קידשו בני ישראל את החודש, הוא חודש אב על פי ראית הלבנה. אך מסיבה זאת נוצר אצלם הספק האם אכן היה חשבונם נכון והיום הוא יום תשעה באב של שנת הארבעים, שבו הובטחו לסיום הגזירה. זאת הסיבה שחיכו עד טו’ באב, היום שבו ראו את הלבנה במילואה וידעו כי חשבונם היה נכון וקבעו אותו כיום טוב. יוצא לפי חשבון זה שקביעת יום טוב בטו’ באב חלה בתוך שלושים היום של הבכי על מות אהרון. על פי זה ניתן לשער שהן הצער והחשש ממות האנשים שמלאו להם עשרים בחודש אב והן השמחה כשהתברר שלא ימותו הסיחו את דעת העם מן האבלות על מות אהרון. דבר זה מסייע להבנה מדוע היו צריכים לחזור ולהספיד כראוי את אהרן במוסרה.
[9] בתרגום יונתן במדבר לג מ כותב שעמלק התחבר עם הכנעניים ומלך בערד. ואילו ברש”י במדבר כא א כתב שעמלק שינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב”ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען אמרו נתפלל סתם שנאמר: אם נתון תתן את העם הזה בידי:
מאמר שביעי חזרת שמונת המסעות – מקורות נוספים
נושא א. מקום פטירתו של אהרון הכהן
מקור א’. הקבורה בהר ההר.
(כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו: (כב) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר:(כג) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר :(כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:(כה) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר:(כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:(כז) וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה:(כח) וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:(כט) וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
במדבר פרק כ
מקור ב’. הקבורה בהר ההר.
(ל) וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת: (לא) וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן:(לב) וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד:(לג) וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה:(לד) וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה:(לה) וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר:(לו) וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ:(לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם:(לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְדֹוָד וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:(לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר:(מ) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(מא) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה:
במדבר פרק לג
מקור ג’. הקבורה במוסרה.
(ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְדֹוָד:(ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו:(ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם:
דברים פרק י
מסקנת הדברים: ישנה סתירה בנאמר לגבי מקום קבורת אהרון: האם במוסרה נקבר או בהר ההר?
מקור ד. ישוב הסתירה.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – מה ענין זה לכאן ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר ויסעו ממוסרות וגו’ ועוד שם מת אהרן והלא בהר ההר מת צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר אלא אף זו מן התוכחה ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם ומשם חזרתם הגדגדה הוא חר הגדגד:
רש”י על דברים פרק י פסוק ו
מקור ה’: המשך יישוב הסתירה.
- דרך ים סוף – כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת מרגלים שנא’ (דברים ב) וסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם (עיין פ’ פנחס) שבע מסעות שנא’ (שם י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאילו הוא בפניהם וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה.
- ותקצר נפש העם בדרך – בטורח הדרך שהוקשה להם אמרו עכשיו היינו קרובים להיכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך…
רש”י על במדבר פרק כא פסוק ד
‘ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחדש’ (עפ”י במדבר לג, לח), על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו ב). וכשמת, חזרו לאחוריהם שמונה מסעות (רש”י במדבר כו, יג בשם ירושלמי), ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בתשעה באב, ועשו הספד.
השל”ה הקדוש – מסכת תענית תורה אור
מסקנת הדברים: אהרון מת בהר ההר. נסתלקו ענני הכבוד. מהפחד להילחם במלך ערד חזרו בני ישראל את שמונת המסעות. הפחד התעצם ונהיה לרצון לחזור למצרים. החזרה הייתה באותה הדרך שבה חזרו לפני שלושים ושמונה שנים בגלל חטא המרגלים. למוסרה הגיעו היום התשיעי.
מקור ו. המקורות השונים בחז”ל לדברי רש”י.
- תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף ח/ב (וכן במסכת יומא דף ב א)
ר’ יודן בי ר’ שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב”ה כשיבור לוחות. כתיב ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת הדא הוא דכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה’ וימת שם אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל מהו דרך האתרים כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי אימתי חזרו בימי דוד הדא הוא דכתיב יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח אמרו מי גרם לנו לדמים הללו אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד…
מסקנת הדברים: הכנענים רק התגרו בישראל אבל לא נוצר עימם עימות ממשי. בני לוי הם שעצרו בכוח את נסיגת השבטים וחזרתם למצרים. במלחמת אחים זאת נהרגו מבני לוי ומבני ישראל.
2. תרגום יונתן על דברים פרק י פסוק ו
ובני ישראל נטלו מן כופרני בירי בני יעקן למוסרה תמן אגח עמהון עמלק כד מלך בערד דשמע דמית אהרן ואסתלקו ענני יקרא ומדעקת על ישראל על קרבא ההוא בעו למיתוב למצרים והדרי שית מטלין רדפו בני לוי בתריהון וקטלו מנהון תמני גניסן והדרו לאחוריהון אף מבני לוי אתקטילו ארבע גניסן אמרו דין לדין מאן גרם לנא קטולא הדא אלא על דאתרשלנא במספדא דאהרן חסידא וקבעו תמן מספדא כל בני ישראל כאלו תמן מית אהרן ואתקבר תמן ובכן שמיש אלעזר בריה באתרוי:
מסקנת הדברים: הסיבה העיקרית לחזרת שמונת המסעות הוא הצורך להתגבר על הפחדים ולהילחם.
- ברייתא דסדר עולם פרק ט
ויבאו כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן (במדבר כ’) שנסתלקה הבאר. שנת הארבעים היתה ור”ח ניסן היה. בו בפרק וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום וגו’ עשו שם ישראל ג’ חדשים ויעל אהרן הכהן וגו’ ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו בהר ההר (שם ל”ג) כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם עם ישראל וישמע הכנעני מלך ערד וגו’ (שם כ”א) ומה שמועה שמע. שמע שמת אהרן והלך התייר הגדול שבהן ונסתלק עמוד הענן שהיה נלחם להם ובא ונלחם עמהם וחזרו לאחוריהם ז’ מסעות וחנו במוסרה שנא’ (דברים י’) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת אלא ממקום שמת אהרן חזרו לאחוריהן ז’ מסעות עד שחנו במוסרה משם נסעו הגדגדה וגו’ משם בארה וגו’ הוא הבאר שחזרה להם.
מסקנת הדברים: בני ישראל הגיעו לגבול אדום בתחילת חודש ניסן. משה שולח שליחים למלך אדום והוא יוצא לקראתם למלחמה. האירוע של חזרת שמונת המסעות אירע לאחר מות מרים. הם שהו שם לפחות שלושה חודשים ואפילו יותר, חמישה חודשים עד ראש חודש אב.
מקור ז. גור אריה על במדבר – פרק כא פסוק ד
[ז] שבע מסעות. פירוש, (כו’) מפני כי במוסרה עמדו עליהם בני לוי והרגום מפני שחזרו לאחוריהם (רש”י דברים י, ו), והוצרך לישראל לשוב לפנים ולא לאחור, ומאחר שהוצרכו לשוב, הספידו את אהרן כאילו שם מת, שהוא גרם להם החזרה ההיא, שבמיתתו נסתלקו ענני הכבוד (שם) :
מסקנת הדברים העולה מן המקורות הנ”ל:
לאור הסתירה העולה מן הנאמר בחומש דברים: “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם…” לבין הנאמר בחומש במדבר: “וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְדֹוָד וַיָּמָת שָׁם…”מביא התלמוד הירושלמי (מסכת יומא וסוטה) מסורת שהייתה בידי החכמים. לפי אותה המסורת מרגע שנפטר אהרון אירעו מספר אירועים אשר גרמו לשינוי במקום קבורת אהרון:
- נסתלקו ענני הכבוד ונתגלו ישראל לעיני העולם.
- שמע מלך ערד הוא עמלק והתגרה בבני ישראל במלחמה.
- בני ישראל נתייראו מן המלחמה עם מלך ערד וביקשו לחזור למצרים.
- חזרו שמונה מסעות מהר ההר עד למוסרה.
- בני לוי עצרו אותם במוסרה ונלחמו בהם כדי שלא יחזרו למצרים.
- התחרטו בני ישראל על מחשבתם לחזור למצרים ועל הרג האנשים מבני לוי ושאר השבטים.
- חישבו ומצאו שהרצון לחזור למצרים ומלחמת האחים שבאה בעקבותיה נגרם בגלל שלא הספידו את אהרן כראוי.
נושא ב. זהות ההרוגים משבט לוי. והרוצים לחזור למצרים.
מקור א’: רש”י על במדבר פרק כו פסוק יג
(יג) לזרח – הוא צוחר. לשון צוהר אבל משפחת אוהד בטלה וכן חמש משבט בנימין שהרי בעשרה בנים ירד למצרים (בראשית פרק מו כא) וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ . וכאן לא מנה אלא חמשה (במדבר פרק כו לח) בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי לְאַשְׁבֵּל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׁבֵּלִי לַאֲחִירָם מִשְׁפַּחַת הָאֲחִירָמִי לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי: וכן אצבון לגד הרי שבע משפחות ומצאתי בגמרא ירושלמית שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם ח’ מסעות מהר ההר למוסרה שנא’ (דברים י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן והלא בהר ההר מת וממוסרה עד הר ההר שמונה מסעות יש למפרע אלא שחזרו לאחוריהם ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת שמעי ועזיאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת קרחי והרביעית לא ידעתי מה היא. ורבי תנחומא דרש שמתו במגפה בדבר בלעם אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני נראה שכל כ”ד אלף נפלו משבטו של שמעון:
מקור ב. רש”י על במדבר פרק כו פסוק לט
(לט) שפופם – הוא מופים על שם שהיה יוסף שפוף בין האומות:
מקור ג. מלבים על במדבר פרק כו פסוק לח
בני בנימן למשפחותם, בפ’ ויגש חשב בני בנימין 1. בלע 2. ובכר 3. ואשבל 4. גרא 5. ונעמן 6. אחי 7. וראש 8. מפים 9. וחפים 10. וארד, ומבואר מפה שנעמן וארד הם בני בלע בני בניו של בנימין, וי”ל כמ”ש הרמב”ן שנעמן וארד בניו של בנימין מתו בלא בנים ויבם בלע את נשותיהם וקרא שם בניו נעמן וארד ע”ש המתים, ונחשבו בין בני בנימין מצד היבום להקים שם המת, והם באמת בני בלע, וי”ל שמ”ש בלע ובכר הוא שם אחד ר”ל בלע הבכור כמ”ש בדה”א ח’ את בלע בכורו והוא טעם להיבום מצד שהיה הבכור, וכן י”ל מש”ש אחי וראש הוא שם א’ ר”ל אחירם, אחי ראש ר”ל אחי רם, כי ראש ורם ענין אחד, ולפ”ז לא נשאר רק גרא שלא היה למשפחה בפ”ע:
מסקנת הדברים העול מהמקורות הנ”ל: לדברי רש”י: המשפחות שביקשו לרדת בכוח למצרים ולהוביל עימן את שאר העם היו: 1. משפחת אוהד משבט שמעון. 2. משפחת אצבון מגד. 3. בכר מבנימין. 4. נעמן מבנימין. 5. ארד מבנימין. 6. גרא מבנימין. 6. ראש מבנימין.
ג. זהות מלך ערד.
מקור א’: במדבר פרק כא
(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַידֹוָד וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: (ג) וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: (ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:
מקור ב’: ספר במדבר פרק לג
(מ) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מקור ג’: מדרש רבה במדבר – פרשה יט פסקה כ
ויראו כל העדה כי גוע אהרן מה כתיב אחריו וישמע הכנעני מלך ערד את מוצא כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ונראו כאשה פרועה מי היה מלך ערד זה עמלק שנא’ (שם יג) עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן והיה יושב על הפרצה כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד נתגרה בהם דרך האתרים. התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות אף הם הרגו ממנו ארבע לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי אימתי חזרו בימי דוד הדא הוא דכתיב יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח אמרו מי גרם לנו לדמים הללו אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד התייר הגדול שתר להם את הדרך שנאמר (שם י) וארון ברית ה’ נוסע לפניהם וילחם בישראל אם עמלק היה למה נקרא שמו כנעני לפי שנאסרו ישראל להילחם בבני עשו שנא’ (דברים ב) אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר כשבא עמלק נתגרה בהם פעם ושתים אמר להם הקב”ה אין זה אסור עליכם כבני עשו הרי הוא לכם ככנענים שנא’ בהם (שם כ) כי החרם תחרימם לכך נקרא כנעני. מעולם רצועות מרדות היה עמלק לישראל את מוצא כיון שאמרו (שמות יז) היש ה’ בקרבנו מיד ויבא עמלק (במדבר יד) ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה וירד העמלקי והכנעני וכאן וישמע הכנעני מלך ערד את מוצא כשמת אהרן יצא עליהם עמלק וחזרו לאחוריהם ז’ מסעות שנא’ (דברים י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכי שם מת אהרן והלא בהר ההר מת שנא’ וימת אהרן שם בראש ההר הפסוקים מוכיחים שהן שבע מסעות לאחור ללמדך שחזרו לאחוריהם
מקור ד’: ילקוט שמעוני במדבר – פרק כא – המשך רמז תשסד
וכן בשעה שמת אהרן שנאמר וישמע הכנעני, א”ר יהודה בר שלום לבוש כנעני לבש ולמד שיחת כנענים והיה מדבר כלשונם שלא יכירו אותו ישראל ובכל שעה הוא בא. במרגלים כתיב כי העמלקי והכנעני שם לפניכם וכתיב וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום וגו’, א”ר תנחום בר חנילאי כיון ששמעו שמת אהרן זיינו עצמן מבפנים ולבשו עצמם מבחוץ והן באו כבני אבלים אמרו יודעין אנו שיש להן מאבותיהם פטריקא שאמר להם הקול קול יעקב שהן מתפללין ונשמעין ואנו באין עליהם סבורים בני כנענים הן והן מתפללין על הכנענים ואנו הורגין אותן, כיון שבאו ראו צורת פניהם משל עמלק ולבושיהן ושיחתן של כנענים, אמרו רבש”ע אין אנו יודעין מי הן, מכל מקום עשה בהם מדת הדין שנאמר אם נתן תתן את העם הזה מיד וישמע ה’ בקול ישראל. זה שאמר הכתוב ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים כשאני צולע מעט נאספו עלי, כתיב וירדפו אחריהם כאשר תעשינה הדבורים מה עסקה של דבור זו עוקצת לאדם ומתה כך עשו הם כל אויבי שמעו רעתי ששו שמעו כי נאנחה אני אבל אהרן,, ולא די שלא באו לנחמני אלא ששו ובאו עלי להילחם:
מקור ה. תרגום יונתן על במדבר פרק כא פסוק
ושמע עמלק דהוה שרי בארע דרומא ואתא ואשתני ומלך בערד ארום נח נפשיה דאהרן ואסתלק עמודא דעננא דהוה מדבר בזכותיה קדם עמא בית דישראל וארום אתי ישראל אורח אלליא אתר דמרדו במארי עלמא דכד תבו אלליא הוו בני ישראל שריין ברקם והדרו לבתריהון מן רקם עד מוסרות שית משוריין ארבעין שנין נטלו מן מוסרות ותבו לרקם אורח מאלליא ואתו לטוורוס אומנוס ומית אהרן תמן הא בכן אתא ואגח קרבא בישראל ושבא מנהון שביא רבא:
מקור ו. רבנו בחיי על במדבר פרק כא פסוק א
וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב. הוא עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב, ושינה לשונו לדבר בלשון כנען, שאם יתפללו ישראל לשם יתברך שיתן בידם הכנענים לא יהא הוא בכללם. והנה ישראל נשמרו מזה שהתפללו סתם אם נתון תתן את העם הזה, ולא אמרו הכנענים:
מקור ז. מדרכי אריה (אוצה”ח)
ששמע עמלק שנסתלקו ענני הכבוד ונתגלו ישראל לעולם ועקב כך חזרו לאחוריהם שמונה מסעות, הבין שנחלשו מהחטא ובא להלחם עמם. ואם כן אמנם שמע שני שמועות אך הקשורות אחת בשנייה ולכן בא להילחם עמם ואולי הוקשה לחז”ל הפסוק ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום פסוק ד’ והא הר ההר היתה המסע שלאחר קדש ובדברים א’ פסוק מ’ נא’ בקדש ששוכנת מול ארץ אדום ואתם פנו וסעו המדברה דרך ים סוף וא”כ מהו שנא’ בפרשתנו במסע הר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ומכאן למדו שחזרו לאחוריהם שמונה מסעות ולפי”ז מלחמת עמלק מקומה לאחר הפסוק ויסעו מהר ההר ומובן היטב כי בא ישראל דרך האתרים וכדביארנו וכזהו דרכו של עמלק לנצל את חולשתם הרוחנית של עם ישראל בפעם הראשונה ברפידים שרפו ידיהם מן התורה בפעם השניה בחטא המרגלים כשנחלשו ישראל מהעוון ופעם שלישית כשחזרו שמונה מסעות במות אהרן
מסקנת הדברים העולים מן המקורות: מלך ערד הוא עמלק. השם “כנעני” ניתן לו בגלל ההיתר המיוחד להילחם בו, למרות שעמלק הוא מבני אדום שבהם נאסר להתגרות במלחמה. על עמלק בן תמנע פילגש אליפז הותר להילחם. הוא עמלק שהתחבר עם הכנעני בזמן המעפילים. מכיוון שידע כוח התפילה של ישראל שינה לבושו ודיברו לכנעניים כדי שיטעו ישראל בתפילתם.
ד. החזרה משום כבודו של אהרון
מקור א’: מכילתא פרשת ויסע פרשה א
וכן מצינו שחזרו לכבודו של אהרן לקבורתו שמנה מסעות (דברים י’) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן וגו’ שם מת אהרן וגו’ וכי במוסרה מת והלא לא מת אלא בהר ההר שנאמר (במדבר ל”ג) ויעל אהרן הכהן וגו’ ומה תלמוד לומר שם מת אהרן ויקבר שם אלא מלמד שחזרו לאחריהם לכבודו של אהרן לקבורתו שמנה מסעות שנאמר (שם) ויסעו ממוסרו’ ויחנו בבני יעקן ויחנו בחור הגדגד ויסעו מחור הגדגד ויחנו ביטבתה ויסעו מיטבתה ויחנו בעברונה ויסעו מעברונה ויחנו בעציון גבר ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר.
ה. רשימת האתרים של החזרה
במסע קדימה
במדבר פרק לג
(ל) וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת: (לא) וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן: (לב) וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד: (לג) וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה: (לד) וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה: (לה) וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר: (לו) וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ: (לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם: (לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְדֹוָד וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:
ובחזרה
מהר ההר למדבר צין, לעציון גבר, לעברונה, ליטבתה, לחר הגדגד, לבני יעקן, למוסרה, ועם הר ההר הרי שמונה
ו. רדיפת בני לוי
וצריך ביאור שלא מוזכר בתורה כל ענין נורא זה והעונש הגדול שנענשו וכן מדוע נהרגו מבני לוי ולא היתה הצלחה על טבעית לבני לוי שלא יהרגו מהם וכן מה ענין שאז שמש אלעזר בנו של אהרן תחתיו הרי נתמנה מיד בעת הסתלקות אהרן ולכאורה הביאור בזה שלאחר הסתלקות אהרן הכהן שאז נחתמה כבר הסתלקות משה רבנו התחילה הנהגה אחרת בעולם הנהגה יותר קרובה לדרך הטבע ומשה רבנו לא מוזכר שהתערב במה שקרה כי היה צריך להיות עבודה עצמית של בני ישראל ולא היו נסים עם בני לוי ונהרגו מהם ארבע משפחות אך כלל ישראל חזר בתשובה וחזר לכיוון ארץ ישראל ועשה תשובה כהספדו על אהרן ומכיון שהספידו כהלכה את אהרן רק אז קבלו עליהם כראוי את אלעזר ככהן גדול הגם שנתמנה קודם לכן על פי הגבורה… וזה בכדי להכינם שכאשר יסתלק משה יהיו כבר רגילים בעבודת עצמם ולכן כאשר אמרו בעת הסתלקות אהרן נתנה ראש ונשובה מצרימה היו צריכים את המסירות נפש של שבט לוי שכמה משפחות מהם נהרגו וכן כמה משפחות נהרגו משאר השבטים עד שהחזירום למוטב ומשה רבינו לא עמד בשער וביטל את הנפילה שלהם כי הגיע העת שהם בכוחות עצמם יעמדו בניסיון…
- מגדל צופים (אוצה”ח)
מסקנת הדברים העולה מן המקורות: ההספד על אהרון והתשובה של ישראל מהמחשבה לחזור למצרים קשורים האחד בשני.
מאמר שמיני – אהרון ומשה אצל פרעה – מקורות למערכה ג תמונה ב
א. השינוי מהציווי בסנה.
ב. המשא ומתן על פי המדרשים
ג. משה מצטרף אל אהרון בדיבור עם פרעה.
ד. תגובת פרעה.
ה. כוחו הרוחני של פרעה.
ו. תפיסת העולם המצרית.
א. השינוי מהציווי בסנה.
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
שמות פרק ג טז-יח
וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ.יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:(ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהֹוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
שמות פרק ה א-ג
באו משה ואהרן. לבדם שלא הייתה האמונה שלימה שיגיע עד מסירת נפש ולילך אל פרעה. וכבר ביארנו שלא הייתה הבטחת ה’ ובאת אתה וזקני ישראל אלא כשיהיה ושמעו לקולך. ושכינה מדברת מתוך גרונו. לא כן עתה שלא שמעו אלא קול אהרן. ובזה נשתנה כל הסדר. ויאמרו אל פרעה וגו’ שלח את עמי וגו’. לא כמו שאמר ה’ למשה אז, שיאמרו שבשביל שנקרה ה’ עלינו בגלוי שכינה, על כן אנו מבקשים להקריב לפניו. אבל היום כשלא באו הזקנים בעצמם. שוב לא יכלו משה ואהרן לומר דבשביל שנראה ה’ עליהם על כן המה מבקשים כולם לילך להקריב במדבר. לכן החלו בדרך אחר. כי ה’ אמר להם שיאמרו לפרעה בתורת צווי שלח את עמי וגו’:
העמק דבר על שמות פרק ה
המופתים וכו’ ואמרת אל פרעה כה אמר ה’ וכו’, ועוד אמר לו (ג יח) ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה’ אלהי העבריים נקרה עלינו וכו’, כי הזקנים אינם שלוחים מה’ ויאמרו רק שהם מצווים מה’ לעבדו במדבר, ואם היו הזקנים באים עמו היה אומר בנוסח זה, אבל אחר שנשמטו הזקנים בדרך, בא בתורת שליחות שהוא שליח אליו מאלהי ישראל:
מלבים על שמות פרק ה פסוק
וכאן לא הזכירו לו שלשה ימים, כמו שציווה השם. אולי להטעותו שיחשוב שהיו שואלים שישלחם בהחלט, לראות מה יענה. וכשראו שאמר מי ה’ אשר אשמע בקולו (פס’ ב), פשוטה בלי נזק, כל שכן בדבר שיש לי נזק לשלח את ישראל. לא ידעתי את ה’, וכל שכן בדבר כזה לשלח את ישראל. אז חזרו לאמר לו לא תחשוב שאנו רוצים שתשלחם בהחלט, אלא דרך שלשת ימים (פס’ ג), נלך ונשוב אליך.
צרור המור על שמות פרק ה פסוק א
אלהי העברים נקרא עלינו. יש לתמוה אחר שהשיב להם פרעה מי ה’ אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה’ למה היו חוזרים משה ואהרן לומר אלהי העברים נקרא עלינו. אבל הענין כי ה’ יתברך אמר תחילה ובאת אתה וזקני ישראל וגו’ ואמרתם אליו ה’ אלהי העברים נקרה עלינו ובכאן אמרו לו כה אמר ה’ אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר הזכירו לו השם המיוחד כמו שנצטוו, וכאשר השיב פרעה לא ידעתי את ה’ אז נזכרו כי פרעה היה יודע שם אלהים שהוא אדון העולם ומנהיגו כי יזכירנו בדבריו תמיד אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אבל לא ידע השם המיוחד, ועל כן אחר שהשיב לא ידעתי את ה’ חזרו ואמרו לו אלהי העברים נקרא עלינו שהוא אל שדי. ולשון נקרא מלשון מקרה ופגע, ועל כן פירשו המקרה פן יפגענו בדבר, כי אמר להם ה’ יתברך בפסוק ואמרתם אליו ה’ אלהי העברים נקרה עלינו כי המקרה הוא כולל מה שהם אומרים עכשיו פן יפגענו ואין בדבריהם ענין חדש רק מה שנכלל בדברי ה’ יתברך ועל כן פירשו לו המקרה ההוא, והנה פרעה ברשעו וחכמתו לא השיב לדבריהם כלל רק דחה אותם בדברים אחרים ואמר למה משה ואהרן תפריעו וגו’:
רבנו בחיי פרק ה פסוק ג
ב. המשא ומתן על פי המדרשים
ויאמרו אל פרעה כה אמר ה’ אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר אמר ר’ חייא בר אבא אותו היום יום פרוזבוטי של פרעה היה ובאו כל המלכים כלן לכבדו והביאו דוראות של עטרות והיו מעטירין אותו שהוא יום קוזמוקרטור והביאו אלהיהן עמהן משעטרו אותו היו משה ואהרן עומדין על פתח פלטרין של פרעה נכנסו עבדיו ואמרו שני זקנים עומדין על הפתח אמר להן יעלו כיון שעלו היה מסתכל בהן שמא יעטרו אותו או שמא יתנו לו כתבים ואף לא שאלו בשלומו 1. אמר להם מי אתם 2. אמרו לו שלוחיו של הקב”ה אנו 3. מה אתם מבקשים 4. אמרו לו כה אמר ה’ שלח את עמי וגו’ 5. אותה שעה כעס ואמר מי ה’ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא היה יודע לשלח לי עטרה אלא בדברים אתם באים אלי לא ידעתי את ה’ וגם את ישראל לא אשלח אמר להם 6. המתינו לי עד שאחפש בספר שלי מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלהיה התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו א”ר לוי משל למה”ד לכהן שהיה לו עבד שוטה יצא הכהן חוץ למדינה הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות התחיל צווח לבני אדם שעומדים שם לא ראיתם בכאן רבי אמרו לו רבך לאו כהן הוא אמר להן הן אמרו לו שוטה מי ראה כהן בבית הקברות כך אמרו משה ואהרן לפרעה 7. שוטה דרכן של מתים לתבען בין החיים שמא החיים אצל המתים אלהינו חי הוא אלו שאתה אומר מתים הם אבל אלהינו הוא אלהים חיים ומלך עולם 8. אמר להם בחור הוא או זקן הוא כמה שנותיו כמה עיירות כבש עיירות כבש כמה מדינות לכד כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות אמרו לו 9. אלהינו כחו וגבורתו מלא עולם הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולם והוא יצרך ונתן בך רוח חיים. 10. אמר להם ומה מעשיו 11. אמרו לו נוטה שמים ויוסד ארץ קולו חוצב להבות אש מפרק הרים ומשבר סלעים קשתו אש חציו שלהבת רומחו לפיד מגינו עננים חרבו ברק יוצר הרים וגבעות מכסה הרים בעשבים מוריד גשמים וטללים מפריח דשאים ועונה חיות. צר את העובר במעי אימו ומוציאו לאוויר העולם. (דניאל ב) מהעדה מלכין ומהקם מלכין 12. אמר להם מתחלה שקר אתם אומרים כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס שנאמר (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתני באותה שעה קבץ כל חכמי מצרים אמר להם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא ובן מלכי קדם
שמות רבה פרשה ה יד
מה שאמרתם בתחילה שאלוהיכם מלך עולם שהוא יצרך ונתן בי רוח חיים, אני אדון העולם ולא הוא. ואני בראתי עצמי והוא לא בראני ומתחילה לא השיב כן כי חשב שלא אמרו שהיה מלך בעולם ויוצר ממש בהשגחה וסיבה קרובה אלא על דרך סיבה רחוקה ופרעה לא יכחיש בסיבה ראשונה, כדפירשתי. ומה שאמר שהוא אדון העולם אינו אלא שאין משגיח בעולם ובידו לעשות כרצונו. אחר שמזלו עוזרו וכאלו הוא ברא עצמו ואת נילוס לצורך עבודתו. כי לא יטעה אפילו סכל לחשוב שהנעדר ימציא את עצמו אחר שלא היה ושברא נילוס שקדם לו בכמה שנים ופרעה חכם היה אלא זו הייתה טעותו וטעות העושים עצמם אלוהות כמו שאפרש לקמן פ”ח ס”ה אבל עכשיו שגלו שבכוונה אמרו שברא הכל השיב עליהם…
יפה תואר שם
ואחר באו משה ואהרן א”ר חייא בר אבא יום פרוזבטיא של פרעה היה והיו כל המלכים באין ומעטרין אותו שיהיה קוזמוקרטור על כל המלכים משעטרו אותו היו משה ואהרן עומדים על פתח פלטרין של פרעה נכנסו משרתיו אליו וא”ל שני זקנים עומדין בפתח אמר להן יש בידם עטרות א”ל לאו א”ל באחרונה יכנסו נמצאו עומדין לפני פרעה אמר להם מה אתם מבקשין א”ל אלהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני אמר להם מי ה’ אשר אשמע בקולו ולא היה יודע לשלוח לי עטרה אלא בדברים אתם באים לא ידעתי את ה’ וגו’ א”ר לוי באותה שעה הוציא דפתרא של אלוהות התחיל קורא אלהי אדום אלהי מואב אלהי צידון וכן כלם אמר להם הרי קראתי כל כתבי ואין שם שמו של אלהיכם אמר ר’ לוי משל למה הדבר דומה לכהן שהיה לו עבד שוטה יצא הכהן חוץ למדינה הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות התחיל צווח לבני אדם שעומדין שם לא ראיתם בכאן רבי א”ל רבך לא כהן הוא אמר להם הן אמרו לו שוטה ומי ראה כהן בבית הקברות כך א”ל משה ואהרן לפרעה שוטה אלוהות אלו שאתה אומר מתים הן אבל ה’ אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם אמר להם פרעה בחור הוא זקן הוא כמה שנותיו כמה עיירות לכד כמה מדינות כבש כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות אמרו לו אלהינו כחו וגבורתו מלא עולם הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולמים והוא יצרך ונתן בך רוח חיים אמר להן ומה מעשיו א”ל נוטה שמים וארץ וקולו חוצב להבות אש מפרק הרים ומשבר סלעים קשתו אש חציו שלהבות רומחו לפיד מגנו עננים חרבו ברק יוצר הרים וגבעות מכסה שמים בעבים מוריד גשמים וטללים מפריח דשאים ומדשן פירות ועונה חיות צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר העולם מהעדה מלכין ומהקם מלכין אמר להם מתחלה שקר אתם מדברין שאני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס שנאמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כ”ט) באותה שעה קבץ את כל חכמי מצרים אמר להם שמא שמעתם שמעו של אלהיהם של אלו אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם אמר להם הקב”ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים חייכם אני מאבד חכמתכם שנא’ חכמי יועצי פרעה עצה נבערה איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם (ישעיה יט) ראה מה כתיב בהן ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר (שם כ”ט) השיבם איני יודע מה אתם אומרים מי ה’ אשר אשמע בקולו א”ל הקב”ה רשע מי ה’ אמרת מי אתה לוקה מי עולה בגי’ חמשים אלו חמשים מכות
מדרש תנחומא וארא – פרק ה
ואחר באו משה ואהרן ויהי כבואם אל שער בית המלך והנה שני כפירי אריות אסורים שם בכבלי ברזל ואין איש יוצא ובא מפניהם לבד אשר יצוה המלך לבדו וילכו האומנין ויסירו הכפירים בלחשיהם ויביאוהו וימהר משה וינף את המטה על הכפירים ויתירם. ויבאו בית המלך והכפירים באו עמם בשמחה גדולה כאשר ישמח הכלב אל אדוניו בבואו מן השדה. ויהי כראות פרעה כן ויתמה על ככה ויבהל מאד מפני האנשים כי היה תארם כתואר בני אלהים. ויאמר להם המלך מה אתם רוצים ויאמרו לו ה’ אלהי העברים שלחנו אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני ויירא מאד מפניהם ויאמר להם לכו היום ובואו למחר ויעשו כדבר המלך. ויהי אחרי לכתם וישלח פרעה ויקרא אל בלעם הקוסם וינו”ס וימברינו”ס בניו המכשפים וכל חרשי מצרים ויבואו אל המלך ויספר להם המלך את אשר דברו אליו. ויאמרו החרטומים אליו איך באו אליך האנשים מפני הכפירים [ויאמר להם הניפו המטה עליהן] ויתירום ויבאו אלי גם הכפירים נעשו ככלבים וישמחו לקראתם ויען בלעם אל המלך אין אלה כי אם מכשפים כמונו ועתה שלח בעדם ויבאו ונבחנה אתם ויעש המלך כן:
ילקוט שמעוני תורה ילקוט שמעוני על שמות פרק ה המשך רמז קעו
אמר להם פרעה מי שגרכם אצלי אמרו לו אלהי העברים שלחנו אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני במדבר משיב פרעה ואמר להם מה שמו של אלהיכם כח וגבורה יש בו גדולה ומלכות יש לו בכמה מדינות בכמה ארצות בכמה עיירות הוא מולך כמה מלחמות עשה ונצח כמה מדינות כבש כמה עיירות לכד כמה חיילות ופרשים ורכב ושלישים יש עמו בצאתו למלחמה אמרו לו כחו וגבורתו מלא עולם קולו חוצב להבות אש דבורו מפרק הרים כסאו שמים הדום רגליו ארץ קשתו אש חציו שלהבת רמחו לפיד מגינו עננים חרבו ברק ולא ברזל יוצר הרים וגבעות בורא רוחות ונשמות עושה שלום בין אש למים בורא שמים בלא כלום בדבורו רוקע ארץ בשיחתו יוצר בראשית בחכמתו צר את העובר במעי אמו מכסה שמים בעבים מוריד טל ומטר במאמרו ומצמיח אדמה זן ומפרנס כל העולם מקרני ראמים עד ביצי כינים בכל יום ויום וממית ומחיה משיב פרעה ואומר להם איני צריך לו כלום שאני בראתי את עצמי שנאמר (יחזקאל כט ג) לי יאורי ואני עשיתיני עשיתי לא נאמר אלא עשיתיני ומהו שאמר לי יאורי מלמד שכך אמר להן אתם אומרים לי הוא מוריד טל ומטר הא כבר יש לי נילוס נהר אמרו עליו על נילוס שהוא יוצא מתחת עץ חיים ומימיו מתברכות ועל ראשו מימיו מושכות ויוצאות מפרי גן עדן שכל פרי ופרי משאו שתי אתונות וכל האוכל ממנו טועם בו בכל אחד ואחד שלש מאות טעמים:
בתי מדרשות חלק ב – מדרש אותיות רבי עקיבא השלם נוסח א – אות
איתא בילקוט שמעוני סוף פרשת שמות “ואחר באו משה ואהרן” ויהי כבואם אל שער בית המלך, והנה שני כפירי אריות אסורים שם בכבלי ברזל, ואין איש יוצא ובא מפניהם, לבד אשר יצוה המלך לבדו, וילכו האומנים ויסירו הכפירים בלחשיהם ויביאוהו, וימהר משה וינף את המטה על הכפירים ויתירם, ויבואו בית המלך והכפירים באו עמם בשמחה גדולה, כאשר ישמח הכלב אל אדוניו בבואו מן השדה, ויהי כראות פרעה כן, ויתמה על ככה ויבהל מאוד מפני האנשים, כי היה תארם כתאר בני אלוקים, ויאמר להם המלך, מה אתם רוצים? ויאמרו לו אלוקי העברים שלחנו אליך לאמר, שלח את עמי ויעבדוני, וירא מאד מפניהם, עכ”ל. כלומר, כאשר באו משה ואהרן לפרעה בפעם הראשונה, ותואר פניהם, כתואר פני אלקים, פרעה והמצרים נבהלו מאוד מהם, עכ”ז הם דיברו אליו במתינות שלח את עמי, בלי לאיים עליו בעונשין וזה כמו שנאמר “ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמור” (דברים ב’ כ”ו), מפרש רש”י “מדבר קדמות”, ממך למדתי, שקדמת לעולם! יכול היית לשלוח ברק אחד, ולשרוף את מצרים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמור, שלח את עמי – במתון. היינו הקב”ה אמר למשה שיפתח בדברי שלום תחילה, ולא אמר לו שאם לא ישמע בקול ד’ יקבל עונשים. וכן מצינו בשמות רבה פרשה ז’ אות ב’: “ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וכו’ א”ל הקב”ה: היו נוהגין בו כבוד וחלקו כבוד למלכות – אע”פ שאני צריך לעשות בו את הדין וכן עשה משה, ע”כ, כמו”כ כאן בתחילת פנייתם לפרעה, לא נזכר שהזהירו את פרעה שאם יסרב – יענש.
ג. משה מצטרף אל אהרון בדיבור עם פרעה.
ויאמרו אל פרעה – הנראה שמשה אמר אל אהרן ואהרן אמר אל פרעה:
ר’ אברהם בן הרמב”ם
ואחר – אחר שעשה אהרן את האותות באו שניהם אל פרעה. ואמרו לו שניהם. כי השם הבטיחם ואנכי אהי’ עם פיך ועם פיהו:
אבן עזרא על שמות פרק ה פסוק א
אמרו רבותינו ז”ל (שמות רבה ה יז), כי מפחד פרעה היו הזקנים נשמטים בדרך, עד שלא נשאר בהגיעם לחצר המלך, כי אם משה ואהרן. ועל דרך הפשט, אמר, כי הנה משה מיראתו פן תעדר הצלחה מהשליחות אולי לא יאמינו כי נראה אליו ה’, או לא יחשיבוהו להיותו ערל שפתים, וכיוצא מטענות אלו. על כן בחר בעצת ה’ יהיה אהרן המדבר. וזהו וידבר אהרן וכו’ לעיני העם. והנה, ראה משה הצלחה בשליחות, כי הנה ויאמן העם וכו’ ויקדו וישתחוו: מיד נתייעץ משה לבלתי פרוש עצמו מהזכות מהיות גם הוא מדבר עם אחיו אל פרעה, ומיד שיתף עצמו עם אהרן. וזהו ואחר באו משה ואהרן, כי אחר ראותו כי ויאמן העם, באו משה ואהרן ויאמרו שניהם יחד אל פרעה, כה אמר וכו’, ולא רצה לפרוש עצמו מדבר אל פרעה: וזה ויאמרו, כי שניהם כאחד אמרו השליחות, ולא אהרן לבדו:
פירוש האלשיך ז”ל – ספר תורת משה על שמות – פרק ה פסוק א
ד. תגובת פרעה
(ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהֹוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
שמות פרק ה
(ב) מי ה’ אשר אשמע בקולו. אמרו במדרש (שמות רבה ה, יד) באותה שעה הוציא פרעה דפתרא של אלוהות, התחיל קורא אלהי אדום אלהי מואב אלהי צידון, אמר להם הרי קראתי ואין שם כתוב בדפתרא שלי שמו של אלהיכם. וביאור העניין כי פרעה בחוכמתו הגדולה היה יודע גבולי הארצות ותחומי הישוב, ושכל העולם נחלק לשבעה אקלימים, והיה יודע כוחות הכוכבים השולטים בכל אקלים ואקלים ועל איזה אומה מן האומות שולטים, וכן בשבעה אקלימים, וכן בשבעים אומות, וכיון שלא מצא לשם הזה שום שלטונות וממשלה בארץ בכלל שאר הכוחות הידועים אצלו תמה ואמר מי ה’ אשר אשמע בקולו כי אין שם שום כוח מושל בארץ שלא יהא כתוב אצלי בדיפתרא שלי, והוא לא היה יודע שהשם הזה עליון על כולם וכל שאר הכוחות המושלים בארץ אין להם ממשלה וכח כי אם מכוחו…
רבנו בחיי על שמות פרק ה פסוק ב
אבל האמת היא שהעולם האלילי הקדמון האמין שאותו איש אשר עלה בידו לכבוש המלוכה ולהדביר עמים תחתיו אינו בן תמותה רגיל אף שבודאי ימות הוא מגלם את כל הכח האלקי בחייו ומכאן כחו לכבוש ארצות ולהכניע עמים וכאשר ימות הרי שהוא מתעלה אז לחיי נצח כידוע שהמצרים האמינו בהשארות הנפש ועיין בעשה לך רב חלק ו’ סימן צ”ב ומוריש את כחו האלקי לבנו יורשו שאף הוא מגלם באישיותו את האלקים
הרב חיים דוד הלוי (אצה”ח)
ה. כוחו הרוחני של פרעה
דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:
יחזקאל פרק כט ג
התנים הגדול – לפי שכל גדולתה של מצרים וכל שובע שבה על ידי יאורי נילוס הוא לפיכך הנביא ממשל את מלכה לתנין ואת עמה לדגת יאור. לי יאורי – איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי. ואני עשיתני – בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי:
רש”י על יחזקאל פרק כט פסוק ג
וזהו בכל צרתם לו צר וכו’. בהתחלה נתן אותם בידי השליח שהוא גבריאל, ולא היה מזון לסמא”ל ולמחנות שלו אלא על ידי שליח, בגלל החטאים של ישראל הוא התלבש בהם, וכביכול בא לו על ידי הקדוש ברוך הוא, וזה אם ישראל הולכים בדרך הישרה ומקיימים את התורה ואת מצוותיו. ואם חס ושלום לא מקימים את התורה ואת מצוותיו, נותן עשרה כתרים בידי סמא”ל, ולא צריך מזון לא מיד הקדוש ברוך הוא, כל שכן משלוחו, וזה לפרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתני, משום שראה כתרים נכרים ביד סמא”ל, שבתחילה, כשהיו הכתרים התחתונים בידי הקדוש ברוך הוא, מה כתוב בישראל? וראו כל עמי הארץ כי שם יהו”ה נקרא עליך, ובזמן שאותם כתרים נכרים ביד סמא”ל, לא פוחדים אומות העולם מישראל ועושים בהם כרצונם, עד שעת הגלות שיתקים בהם ואת
עמק המלך – שער יד – פרק קיט
וזהו סוד גאות פרעה כנודע, שנתגאה יותר משאר מלכים בעשותו עצמו אלוה באומרו, ‘לי יאורי ואני עשיתיני’, [יחזקאל כ”ט ג’] והעניין כי הגאוה הוא אחיזת החיצונים למעלה מן המקום, ועולים עד שם י”ה שבשלוש אלהי”ם הנזכרים, שהם מוחין של קטנות, ושם אחיזת פרעה ומצרים. והקליפות בהיותם נאחזות במצר התחתון שהוא הגרון, כולו דינין לכן הם גוברים, וזהו סוד מלכות ושליטת מצרים, רוח הטמאה אעביר וכו’, שאלו הקליפות גורמות להפרדה בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל, וזהו הסוד של כי אם עונותיכם היו מבדלים בינכם ובין אלהיכ”ם, ועתיד הקדוש ברוך הוא להעביר את הקלפות הללו ולהראות לישראל במח שמבפנים, זהו שכתוב ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, ולא תהיה מחצה בין הקדוש ברוך הוא ושכינתו ובין ישראל.]
פרי עץ חיים – שער חג המצות – פרק ז
ודעת. נמצא שפרעה היה בעורף של א”א, ויונק משם ג’ אלהים, העולין חרו”ן וגרו”ן, לכן היה מתגאה ואמר לי יאורי. ולכן אולי לא היה העיבור של או”א, היינו משועבדים לו. ואפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים, בסוד חב”ד, והוצרך מהעיבור של אמא ג’ גו ג’, ועיבור ב’, בתר דינקא ליה הדר אתעברת מינייהו, וז”ס יציאת מצרים, שיצאו זו”ן ממעי הבינה: וז”ס כי לי יאורי, כמנין ג’ אלהים, ויש ט’ מיותרים, כי כל אחד כלול מהג’, ועולין כמנין גרון, ולכן היה מתגאה שבחינתו למעלה מז”א, וז”א היה בבטן המלאה, והיה צריך ג’ מלוין, לפי שהם מוחין דקטנות, שהם דההין יודין
פרי עץ חיים – שער חג המצות – פרק ז
שליטת פרעה היה מסמ’ ורהב יחד. וזהו שאמר התיקונים דענינינו דלכך אמר פרעה לי יאורי ואני עשיתני בגין דחזא כתרין נוכראין בידא דסמ’. ור”ל שראה כי הוא המושל בכל הד’ עולמות אבי”ע דקליפה. וחשב פרעה הרשע. שהמאציל עליון ית”ש סילק את רשותו מכל הקליפה כולה אלא שנתן את כל הקליפה כולה ביד הסמ’ לעשות הכל כחפצו בלי מושל עליו והרי אפשר לו לעשות כל מה שבלבו. וע”ד שאמר איוב. ארץ ניתנה ביד רשע וזהו שאמר. שמות ה’ ב’. מי ה’ אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה’. ולכן אמר לי יאורי ואני עשיתני. ור”ל על מזלו וכחו שהוא נשמתו וחיותו. והוא הסמ’ שהוא שרו ונשמתו המתייחד בו. הוא עצמו עשה אותו ואין בעולם הזה אלוה בלעדו. וכמ”ש במדרש שמות רבה פ”ה סי’ י”ד. שאמר פרעה הרשע למשה רבע”ה. אני הוא אדון העולם ואני בראתי את עצמי ואת נילוס. ור”ל על נשמתו ורוחו שהוא הסמ’ השורה בו ומתייחד עמו ככל נשמה עם גוף. וכן אמרו שם בשמו”ר עוד פ”ח סי’ א’ ב’. כי פרעה הרשע היה אחד מד’ בני אדם שעשו עצמן אלהות כו’ ואמר הקב”ה למשה. פרעה הרשע עשה עצמו אלוה. הריני עושה אותך אלוה עליו והוא מה שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה. וכל זה הנה היה משום שראה שניתן בידו כל העשר כתרין נוכראין כנז’ שהם כל הד’ עולמות אבי”ע דקליפה שניתנו כולם להסמ’. והרי אפשר לו להשתמש עמהם ולעשות את כל חפצו.
לשם שבו ואחלמה – ספר הדע”ה חלק א – דרוש ו סימן ד
פרעה שהיה מכתר דקליפה, דהיינו כמו שבקדושה שורש היחוד של העולמות נמשך מכתר בבחינת פלא, אך שהפלא הזה נמשך בדעת, כן את זה לעומת זה היה כתר דקליפה, שיהיה נגלה דייקא בבחינת נפרד, וזהו גם כן פלא, אשר באמת אין עוד מלבדו ואין זולתו יתברך, ואף על פי כן יהיה נגלה מנגד גמור, עד שאמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג), זהו דבר פלא, והנה פלא זה אינו נמשך בדעת, כי כל עיקרו הוא שיהיה דייקא בבחינת נפרד, והדעת הוא דייקא היחוד. ולכן אמר פרעה (שמות ה ב) לא ידעתי את הוי”ה, כי לא היה לו בחינת דעת, שהוא יחוד והתקשרות אמיתי מצד היחוד, שהוא בחינת הוי”ה, ולכן מביא בזוהר הקדוש (ח”ב לד ע”א) על פסוק בא אל פרעה (שמות י א), אשר משה היה ירא לבא אליו להפכו, כי בחינת משה הוא מצד הדעת, ובחינת פרעה היה למטה מן הדעת, ושורשו הוא מלמעלה מן הדעת שהוא בחינת פלא, וכמאמר הזוהר דקא חמי ליה משתרש בשרשין עלאין, ולכן היה מלך מצרים, שהוא היה העיקר והשורש של מצרים שהוא מיצר ים:
שערי עבודה – שער ג פרק כה
ו. תפיסת העולם המצרית.
לא ידעתי את ה’, והיו מאמינים רק בהטבע ובהמזלות, שהיו אומרים עולם כמנהגו נוהג, והנה פרעה אמר לי יאורי ואני עשיתני, ולכאורה השוטה שבשוטים לא יאמר אני עשיתני, אבל הכונה שעולם כמנהגו נוהג, וכל אחד אדון לעצמו, וכשנעשה עפ”י הטבע ואין עליו לא שוטר ולא מושל, הרי הוא כעושה את עצמו, ומשה רבינו הוא היה תלמידו של אברהם אבינו, ונתן לבו שיש משגיח, והכל בהשגחה וגמול ועונש, ועל זה נאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם שהכונה שנתן לבו שאין זה מקרה, רק איזה עונש, ונתן לבו לדעת איזה חטא חטאו שגרם להם עונש זה, וכמו”ש אח”כ ויאמר אכן נודע הדבר, וכמו שפירש”י שם, ושוב זכה שהשיג מה שהשיג, ונגלה עליו ממ”ה, והודיע על ידו במופת חידוש העולם וגמול ועונש, כי כל זה נתפרסם בנפלאות שעשה במצרים,
דרושי הצל”ח – דרוש מ”א לשבת הגדול
והמצריים לא היו מאמינים שיש לעולם בורא, זהו שאמר פרעה (שם ה) מי ה’ אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה’, ולא היתה להם ידיעת אלהיות מצד חידוש העולם ובריאתו, והיו עובדים לצורת הצאן, שהוא על צורת מזל טלה, לפי שהשמש אז הוא ראש השנה… ועל דרך פשט המקראות אומר אני שלא היה להם אלוה לא מצד גלגל המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם, אלא מצד הטובה שכל מי שמטיב להם היה אצלם ראוי לעובדו… ומזה הטעם היו המלכים עושין עצמן אלוהות לרוב גדלן וממשלתן, והיכולת להרע או להיטיב יותר משאר האדם. כמו נמרוד שהיה עושה עצמו אלוה כמו שאומר עליו הכתוב (בראשית י) הוא היה גבור ציד לפני ה’, וכמו פרעה שהיה עושה עצמו אלוה ונילוס נהרו. כמו שאמר עליו הנביא ע”ה (יחזקאל כט) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני, ולא נמצא בתורה מי שעשה עצמו אלוה אלא מלך לפי שיש יכולת בידו יותר משאר בני אדם. ומענינים אלה מוכיח הנביא את ישראל על עבודת העליונים ולעבוד לבשר ודם, שנאמר (הושע ב) כי אמרתי אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי, כלומר הכחות העליונים או בני אדם המיטיבים להם. וזה היה מנהג מצרים ואמונתם. והיו ישראל משועבדים להם ולמדו מעשיהם. על כן הוצרך הדבר כשבא הקב”ה ליתן להם תורה לישראל ולהודיעם אלהותו שיביא להם מדרך המופת שהוא הטוב הגיעו להם מאתו לעיניהם.
האמונה והבטחון לרמב”ן פרק יט
