זהות שבעת הרועים
א. שבעת הרועים הם שבעת האושפיזין שבסוכות.
ב. שבעת הרועים הם הרועים המוזכרים בנבואת מיכה.
ג. אשור הוא אויב רוחני.
ד. ההתבוננות וההתקשרות בשבעת הרועים.
ה. סיכום
א. שבעת הרועים הם שבעת האושפיזין שבסוכות.
בישראל רווח מזה שנים רבות המנהג להכניס בכל יום משבעת ימי חג הסוכות את “האושפיזין”. בכל יום אחד משבעת ה”אורחים”: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף (על פי הזוהר ולא כהאר”י) אהרן, משה ודוד. המקור למנהג זה כתוב בזוהר:
בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בַּמָּדוֹר הַזֶּה, צֵל הָאֱמוּנָה, הַשְּׁכִינָה פּוֹרֶסֶת אֶת כְּנָפֶיהָ עָלָיו מִלְמַעְלָה, וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים אֲחֵרִים שָׂמִים אֶת מְדוֹרָם עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים וְדָוִד הַמֶּלֶךְ שָׂמִים מְדוֹרֵיהֶם עִמּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שִׁבְעַת יָמִים כָּתוּב, וְלֹא בְּשִׁבְעַת יָמִים. כְּמוֹ זֶה כָּתוּב (שמות לא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ’. וְצָרִיךְ אָדָם לִשְׂמֹחַ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּפָנִים מְאִירוֹת בָּאוֹרְחִים הַלָּלוּ שֶׁשּׁוֹרִים עִמּוֹ.
זוהר חלק ג דף קג/ב
למרות, שעל פי לשון הזוהר הנ”ל, שבעת האושפיזין נקראים “צדיקים”, בכל זאת השתרש במקורות מאוחרים יותר, בעיקר בזרם החסידות, התואר “שבעה רועים” . נראה שכולם מסתמכים על מקור אחר בתיקוני הזוהר החדשים (תיקונא קדמאה);
“קָם רָעֲיָא מְהֵימָנָא (משה רבינו) עַל רַגְלוֹי וְאָמַר רַעְיָן קַדִּישִׁין אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאָדָם קַדְמָאָה וְאַהֲרֹן וְדָוִד
בבסיס הזיהוי הזה עומדת ההבנה שכל אחד מאותם “צדיקים” גילם בחייו מידה אחרת בהנהגת הבורא את העולם. כל אחד הנחיל אותה גם לדורות הבאים. יתר על כן , הוא גם ממשיך להאיר בצורה מסותרת את חייהם של צאצאיו, בני ישראל. כל אחד מהם מאיר את מידתו במשך הדורות ולכן הוא מכונה “רועה”. האישיות הרוחנית שממשיכה לרעות את צאנו, הם צאצאיו.
תעודת הרועים להכניס בלב ישראל שיהיו נמשכים אחר השם יתברך כצאן הנמשכים אחר הרועה, מעצמם, בלי התבוננות, רק מצד אמונה. וכענין שכתוב (תהלים ל”ז) שכן ארץ ורעה אמונה, וע”כ מחמת שהכניסו אמונה בלב ישראל נקראו רועים,
“שם משמואל” פרשת מקץ – חנוכה – שנת תרפ”ג
כלומר ישנה הארה הנמצאת עם האדם כל השנה. הארה מסותרת המסייעת לאדם מישראל לעבוד את בוראו בטבעיות. הארה זאת נמשכת משבעת הרועים. – כל אחד מהם לפי מידתו.
והנה קראם “אושפיזין” כלומר אורחים, מפני שאין מדרכם להיותם עם האדם כל שאר ימות השנה… ועתה שנתחדש שכינה ושבתו עמה באים אושפיזין אלין ועם היותם באים אלהסוכה אין עיקרם אל הסוכה אלא אל האדם העושה מצות הסוכה
רמ”ק על הזוהר שם
כל השנה מאירים הרועים לאדם את דרכו בחיים בצורה מסותרת. אך בחג הסוכות ישנה הארה מיוחדת, גלויה יותר, של אותם המידות המסייעות לאדם בעבודת בוראו. הארת סוכות היא הארה הנמשכת משאר חגי תשרי, ראש השנה ויום כיפור. מכוחה של הארה זאת, של תחילת השנה, ישנה הארה מסותרת גם ליתר ימות השנה.
ב. שבעת הרועים הם המוזכרים בנבואת מיכה
מקור נוסף של הביטוי “שבעה רועים” נמצא בנבואתו של מיכה פרק ה פסוק ד
“וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם”
מהלשון “יבוא” משמע שמדובר במצב עתידי. אך ישנה סתירה. מצד אחד זה תיאור של “שלום” ומצד שני “אשור יבא בארצנו”. גם הביטוי “ידרוך בארמונותינו” אינו מבטא יחסי שלום ואחווה. להיפך, הוא מבטא רצון של עם זר, “אשור”, להשתלט על מוקדי השלטון וההנהגה של עם ישראל בארצו. לערער בכך את היות האומה חייה בארצה על פי צביונה המיוחד.
והיה זה שלום – גמור וקבוע באין הפסק עוד ולא ידמה לשאר התשועות שהיו צרות אחריהן. אשור כי יבא – כי משמש בלשון אם, אם יבא בארצנו כאשר בא עתה. והקימונו עליו שבעה רועים – שבעה ושמונה.
רש”י שם
לפי פירוש רש”י הנבואה מדברת על מצב עתידי שבו עם ישראל יושבים בארצם בשלווה ובשלום וללא צרות. גם ההכרח שאשור יבוא לארצנו איננו וודאי. אבל אם כן יבוא – נקים עליו את שבעת הרועים ושמונת נסיכי אדם. כל זאת כדי לשמור על השלום הנצחי, שבו נהיה שרויים באותה העת. כדי לזהות את אותם שבעה רועים מביא רש”י את התלמוד הבבלי, מסכת סוכה (נב, ב)
אמר ליה רב ששת בהדי חנא… “והיה זה שלום אשור כי יבא בארצנו וכי ידרוך בארמונותינו…” מאן נינהו שבעה רועים? דוד באמצע, אדם, שת ומתושלח מימינו. אברהם, יעקב ומשה…
ברם, רש”י, הן בפירושו על הפסוק והן בפירושו על הגמרא, תמה מדוע ראו חכמינו ז”ל לזהות את שבעת הרועים עם דמויות אלו.
לא ידעתי בהם טעם, כמדומה לי דאמרינן בעלמא ויצחק להיכן אזל להציל בניו מדינה של גהינם, כדכתיב כי אתה אבינו (מסכת שבת דף פט ב):
רש”י שם
ג. אשור הוא אויב רוחני.
מלבד התמיהה הזאת, עדיין נשאלת השאלה, כיצד יש להבין את המצב הזה: מצד אחד, מצב של שלום ושלווה ומצד שני אותה ממלכה, או אותו כוח, המכונה “אשור” הבא לארצנו ודורך בארמונותינו. כלומר, לא רק את ארצנו הוא כובש, גם נכנס הוא אל תוך מערכות השילטון שלנו, אלו המנהלות חיינו השלווים?
בדרשותיו (מדבר שור דרוש שמיני) מעמיד הרב קוק את הסיבות לסטיית האדם מדרך הישר והטוב על פי הפסוק בישעיהו (פרק כז יג)
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם: הנה הסיבות המביאות את האדם לטעות הן שתים: א. או שיטעה בדעתו ושכלו לחשב על הרע טוב ועל הטוב רע, או ב. שתאוותו גוברת עליו. והנה “אשור” הוא לשון הבטה והשקפה, ו”ארץ אשור” הכוונה לרמוז על הגלות של טעות השכל, שהאמונה רופפת אצלו בהשגחה וחסרון בטחון וכיו”ב,
לאור פירושו, ניתן לומר שהביטוי “אשור” בנבואת הנביא מושאל ממובנו הרגיל. שוב אין זאת אותה ממלכה ששכנה על גדות הפרת והחידקל והגלתה את עשרת השבטים. גם לא ממלכה אחרת הפולשת לתחומי הארץ. מובן הביטוי “אשור” הוא מלשון “ראיה”: “כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ וכו’. בהשאלה מובנו הוא הבטה שכלית. מכאן שאותו “אשור” שבנבואת מיכה אשר יבוא בארצנו וידרוך בארמונותינו בזמן השלום העתידי איננו אויב פיסי. זהו אויב רוחני-שכלי. אויב, אשר יחדור אפילו אל המקומות היותר מוגנים והמבוצרים שלנו – לארמונותינו. בדרכי שלום הוא יבוא להטעות אותנו מאמונתנו. מביטחוננו בצדקת ישיבתנו בארץ אשר הובטחה לנו על ידי בורא העולם. המאבק עמו הוא על דרך ההסתכלות של אדם מישראל על עצמו ועל אוּמתו. על האמונה שלו בהשגחת הבורא יתברך ועל הביטחון שלו שהכל נעשה בהשגחה מדוקדקת שלו על המאורעות ועל מצב העם והעולם. דווקא במצב כזה של שלווה ורוגע הוא יבוא להסית אותנו מהדרך שבה הלכנו והלכו אבותינו. יתאמץ לגרום לנתק בקשר שלנו עם בורא העולם. יערער את ביטחוננו בתהליך הגאולה שבו העם נמצא. אפילו בארמונותינו הוא ידרוך. מקום המלכים שלנו ומי הם המלכים? מאן מלכי? – רבנן (על פי מסכת גיטין דף סב א) . אפילו בתוך בתי המדרש הוא ישפיע את השקפתו הרעה. יגרום לשיבוש בדעות התורניות, לספקות.”
ד. ההתבוננות בשבעת הרועים.
הדרך לצאת מהמצב הזה של אובדן הדרך והבלבול הוא החיבור אל שורשיה של האומה הישראלית.
שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְדֹוָד הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהו
ישעיה פרק נא א-ב
ההתבוננות השכלית וההתחברות הנפשית לאבות האומה היא שתעמוד לנו בעת צרה שכזאת.
וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם”. החיבור לאותם אנשי מופת, שקמו לאומה הישראלית והגשימו את אידיאל החיים שלה זה המרפא. אנשים אלו שחיו וביססו בעם כל אחד מהם מידה אחרת מהמידות שבהם מנהיג בורא העולם את עולמנו: חסד, גבורה, תפארת וכו’ היא זאת שיכולה להוציא אותנו מתסבוכת זאת שייצור אשור. תסבוכת ההטעיה השכלית וחיסרון בביטחון בהמשך הגאולה.
צָרִיךְ לִרְאוֹת לְמַלֹּאת אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה, עַל יְדֵי הֶאָרָה מִשִּׁבְעָה רוֹעִים, שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת שֶׁל כָּל מַנְהִיגֵי הַדּוֹר… כִּי הֵם רוֹעִים הָאֱמוּנָה לְתַקְּנָהּ וּלְהַשְׁלִימָהּ. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים רוֹעִים.. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְאֵלּוּ הָרוֹעִים, שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, אֶלָּא עַל יְדֵי עַזּוּת… עַל יְדֵי עַזּוּת נִכְנָסִין לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה… וְכָל הַקּוֹלוֹת הֵן שֶׁל צְעָקָה, הֵן שֶׁל אֲנָחָה, הֵן קוֹל שׁוֹפָר, הֵן קוֹל זִמְרָה כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת עַזּוּת, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ס”ח): “הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז”:
ליקוטי מוהר”ן מהדורא קמא סימן כב
ההתבוננות בשבעת הרועים, בדמויות המופת של האומה, איננה נשארת רק במישור השכלי, זו הארת חיים. השתנות נפשית שהאדם מישראל עובר בעקבות ההתבוננות. וצריך העזה, אולי אפילו קצת חוצפה, כדי לבקש ולקבל את ההארה הזאת של ענקי עולם אלו.
וזה הוא סוד האושפיזין שאומרים (טרם כניסתינו לסוכה) במטו מינך וכו’ דיתבי עמי ועמך כל האושפיזין קדישין וכו’, שנראה כחוצפא יתירה מקרוץ מחומר בשר ודם מלוכלך מגושם כל כך להזמין לשולחנו את שבעת הרועים, רועים הקדושים. רק דהאושפיזא הוא כל מדה ומדה של כל אחד מהאבות הקדושים, ובאותו יום אושפיזא דלהון מתעורר אותה מדה הקדושה לסייעו להאדם לקרב עצמו לבוראו יתברך, ואין כל מדה ומדה שלא תהיה כלולה משבעת המידות, ולכן מבקש במטו מינך אושפיזא קדישא דתיתבי עמי, היינו שאותה מדה הקדושה תתחבר עמי לסייעי להתרחץ מלכלוכי, ועמך כל שאר האושפיזין וכו’,
בעל “הישמח משה” פרשת האזינו
כאשר ממשיכים את מהלך התשובה של חודש אלול. את הצעקה. את קולות השופר. את האנחה והחרטה על הזוהמה שספגנו בשנה שעברה. כאשר הרצון הוא להתנקות מכישלונות העבר ולהתחיל בשנה חדשה. שנה של יותר אמונה וביטחון בהשגחת בורא העולם, שכל המאורעות הם לטובה – כאשר ממשיכים את כל זאת אל תוך הסוכה, אל השמחה, ואל הרצון להיפגש בענווה, אך קצת בהעזה עם שבעת הרועים מקבלים את ההארה הנפשית הנכונה. מאברהם מקבלים ביום הראשון את החסד ואת אהבת הבריות מיצחק את הגבורה והיכולת לספוג גם עלבונות. מיעקוב את ידיעת האמת הנצחית והדבקות והשקידה בתורה. מיוסף את שמירת הברית. ממשה את הענווה וההקשבה לרצון בורא העולם. מאהרון את רדיפת השלום ומדוד את ההתבטלות בתפילה ובקיום המצוות וכו’ וכו’
ה. סיכום – דרך ההתחברות הכפולה.
על דברי רש”י בפירושו לפסוק ספר במדבר פרק ח ב-ג
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה:
ויעש כן אהרן – (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה:
רש”י שם
שואל בעל הנועם אלימלך מה שבח יש כאן – לעשות כאשר ציווהו הקדוש ברוך הוא? והוא עונה:
שבעה רועים יש לישראל: אברהם, יצחק וכו’ יוסף ודוד… והנה הצדיק העובד השם באמת צריך לקשר עצמו בשבעה רועים הנ”ל.
והשם יתברך מלמד לצדיק שלא זה בלבד יעשה לקשר עצמו בשבעה רועים רק יקשר עצמו בכללות ישראל גם כן.
אך זאת בלתי אפשר לקשר עצמו בכללות ישראל ובשבעה רועים בבת אחת כי בעת שהוא מקשר עצמו בכללות ישראל צריך לירד ולהטות עצמו ממדרגתו העליונה ובעת שהוא מקשר עצמו בשבעה הרועים אזי הוא עולה וגבוה מעל גבוה ואי אפשר להיות בבני אדם שני הקשרים יחדיו…
וזהו שאמר השם יתברך דבר אל אהרן דהיינו ללמדו שיעשה בהדרגה מתחילה יקשר עצמו בכללות ישראל ואחר כך בשבעת הרועים. וזהו “בהעלותך את הנרות” רוצה לומר בעת שתעלה עצמך להקשר בנרות הם שבעת הרועים הנ”ל אל מול פני המנורה הם כללות ישראל נקראים פני המנורה שהם השורש והגוף של המנורה ואחר כך יאירו שבעת הנרות הם שבעת הרועים – שתתקשר ותאיר בהם…
ואהרן בצדקתו הגדולה עשה שניהם בבת אחת בהתקשרות אחד וזהו אל מול פני כו’ פירוש בשעה שהתקשר עצמו בפני המנורה העלה נרותיה של שבעה רועים הכול ביחד… וזהו שפרש”י ז”ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה פירוש שלא היה צריך לשנות דהיינו לעשות שני פעמים כנ”ל אלא עשה ותיקן הכל כאחד…
אם כן, יש כאן שני תנועות נפשיות בהם האדם. האחת, בבחינת “לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (מסכת דרך ארץ פ”ו). השנייה, לבנות בנפשו את ההארה של שבעת הרועים בנפשו. מצד האחד, להתפלל על עם ישראל, הנתון בצרה הגדולה של אויב רוחני הבא ב”דרכי שלום” לשנות את התודעה היהודית השורשית. (כמו למשל, בדרכיו של הזרם הפוסט מודרני). לעבור יחד עם העם את מצביו הירודים. אך במקביל לבנות את הרובד של האמונה הטבעית. מתוך עלייה רוחנית והתרוממות הנפש להתחבר אל אבות האומה.
להתלבש בעזות, המבקשת ושואפת להגיע אל מדרגת האבות. להעיז ולשאוף להגיע אל המקום הזה של הגודל והעוצמה, שבה הם חיו והגשימו בחייהם את רצון הבורא.
