מקורות תורניים למחזה האודיו יעקוב אבינו

בס”ד
מקורות התורניים למחזה “יעקוב אבינו”

מערכה א

דיון ראשון: בגדי אדם הראשון
א. צורתם
מקור א’. בראשית פרק ג. פסוק כא
וַיַּעַשׂ ה’ אֱלוקים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
מקור ב’: מדרש רבה בראשית פרשה כ פסקה יב
ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. א. בתורתו של ר”מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון שהן דומים לפיגם רחבים מלמטה וצרין מלמעלה ב. ר’ יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות ג. א”ר יצחק ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן – כתנות עור שהן דבוקים לעור. ד. ר”א אמר איגיאה ה. רבי איבו אמר אגנייה. ו. רבי יהושע בן לוי אמר לגאי. ז. רבי יוסי בר חנינא אמר סיסרטון ח. ר”ש בן לקיש אמר גלי קסינון ובהם היו בכורות משתמשין ט. רבי שמואל בר נחמן אמר צמר גמלים וצמר ארנבים היו כתנות עור כתנות שהן באין מעור.
מקור ג’. ספר השל”ה הקדוש – ספר בראשית – פרשת תולדות תורה אור (ז)
ובציוני בפרשה זו כתב בשם מדרש, כי בגדי החמודות מעור לויתן היו. ומסתברא מילתא, דכשהרג הקב”ה הנקיבה ומלחה לצדיקים, בודאי העור לא לחנם נבראת, ומזה העור נעשו בגדי אדם וחוה, שעליהם כתוב, ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור. ובזה ניחא שאמרו במדרש (ב”ר כ, כט) שבתורתו של ר’ מאיר היה כתוב כתנות אור ב’א’. וקשה וכי חס ושלום היה לר’ מאיר תורה אחרת. אלא היא היא, כי עור לויתן הוא אור המאיר וזיוו הולך בכל העולם. וזהו שאמר בכאן ראה ריח בני, כי אלו הבגדים מגן עדן שהיו מריחים היו בהם ראיה, שהיו מאירין וזיוון הולך וכל העם רואים:
ב. מהותם.

שיטה א – בגדי אדם הראשון כל חיה ועוף מצוירים עליהם.
מקור ד’. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נד/א’ וב’
תנו רבנן עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות …ויש אומרים אף בגדו של אדם הראשון
שיטה א’ – בגדים שכל חיות ועופות מצוירים עליו
מקור ה’. תורה שלמה פ”ג קפד’ בשם מדרש.
כותנות עור היו מציורין בהם כל עופות שבעולם ואדם הורישן לקין וכשנהרג באו לידו של נמרוד הוא שאמר: הוא היה גיבור ציד. וכשהרג עשיו לנמרוד נטלן עשיו וזהו שאמר את בגדי עשיו החמודות – שחמדן מנמרוד.
מקור ו’. רש”י פסחים דף נד/ב
בגדו של אדם הראשון – שהיו חקוקות בו כל מין חיה ובהמה, והוא נמסר לנמרוד על כן יאמר כנמרוד גבור ציד (בראשית י), ועשו הרגו ונטלו, לפיכך היה איש ציד, והן שכתוב בהן החמודות אשר אתה בבית (שם כז), ואני שמעתי בגדיו של אדם הראשון היינו כתנות עור שהיו לו:
מקור ז’. פרקי דרבי אליעזר פרק כד
ר’ יהודה אומר הכתונת שעשה הב”ה לאדם ולאשתו היו עם נח ובניו אל התיבה וכשיצאו מן התיבה חם בן נח הוציאה עמו והנחילה לנמרוד ובשעה שהיה לובש אותם כל בהמה וחיה שהיו רואין את הכתב ובאין ונופלים על פניהם לפניו והיו בני אדם סבורין שהוא מכוח גבורתו לפיכך המליכו אותו עליהם מלך שנ’ על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה’
מקור ח’. דעת זקנים מבעלי התוספות על בראשית פרק כה פסוק ל
כי עייף אנכי – שאותו היום הרג נמרוד שנלחם עמו כי כאשר התחיל עשו לצוד בשדה מצאו נמרוד שהיה גבור ציד ואמר לו שאין שום אדם רשאי לצוד בשדות אלא הוא ולקחו יום מלחמה ובא עשו ונטל עצה מיעקב ואמר לו כל זמן שיהיה נמרוד לבוש בגדיו החמודות לא תוכל לו אך תאמר לו שיפשיטם אז תוכל לו וכן עשה והרג נמרוד. ולכך אמר כי עייף אנכי כדכתיב כי עייפה נפשי להורגי’:
מקור ט’. דעת זקנים מבעלי התוספות על בראשית פרק כז פסוק טו
החמודות – שחמדן מנמרוד וחמודין היו שהיו מצויירין עליהם כל החיות ועופות שבעולם ונראין כאלו הן חיין וכשהיה בשדה היו החיות והעופות באין אצלו וניצודין מאליהן.
מקור י’. ספר הישר עמוד 19 הוצאת “פאר”
“ויהי אחרי מות אדם ואשתו ויתנו את הכותנות לחנוך בן ירד ובהלקח חנוך אל האלוהים ויתנם אל מתושלח בנו. ובמות מתושלח לקח אותם נח ויביאם אתו אל התיבה ויהיו אתו עד צאתם מן התיבה. ויהי בצאתם ויגנוב חם את הכותנות ההם מנח אביו ויקחם ויסתירם מאחיו ובלדת חם את כוש בכורו נתן לו את הכותנות בסתר… “
שיטה ב’ – בגדי אדם הראשון הם בגדי כהונה.
מקור יא’. תלמוד ירושלמי מסכת מגילה דף יד/ב
קודם לכן מה היו עושין? ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית מהו החמודות שהיה משמש בכהונה גדולה…
מקור יב’. מדרש אגדת בראשית פרק מג
ויתן לך האלהים מטל השמים (בראשית כז כח). זש”ה כטל חרמון וגו’ (תהלים קלג ג). וירח את ריח בגדיו וגו’ מה אלו הן בגדיו אלא כך שנו רבותינו עד שלא הוקם המשכן היו הבהמות כשרות והעבודה תלויה בבכורות אדם הראשון שהיה בכור לעולם לבש תחילה בגדי כהונה שנא’ ויעש [ה’] אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (שם ג כא) וכתיב כתנת בד קדש ילבש (ויקרא טז ד) אדם הראשון מסר את הבגדים [לשת ושת למתושלח ומתושלח לנח ונח] לשם שהיה בכורו של נח שנאמר ומלכי צדק וגו’ (בראשית יד יח) שם מסרן לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק לעשיו שהיה בכור כיון שראה יצחק שנשיו עובדות ע”א נטלן מן עשיו והפקידן אצל רבקה כיון שעמד יעקב ונטל את הבכורה מן עשיו אמרה רבקה הואיל ולקח יעקב הבכורה כדין הוא שילבש הבגדים הללו שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו וגו’ (שם כז טו).
מקור יג’. מדרש רבה במדבר פרשה ד פסקה ח
מתחלת ברייתו של עולם אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקירב קרבנו שנא’ (תהלים סט) ותיטב לה’ משור פר מקרין מפריס לבש בגדי כהונה גדולה שנא’ (בראשית ג) ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בגדי שבח היו והיו הבכורות משתמשין בהם כיון שמת אדם מסרן לשת שת מסרן למתושלח כיון שמת מתושלח מסרן לנח עמד נח והקריב קרבן שנא’ (שם ח) ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו’ מת נח ומסרן לשם וכי שם היה בכור והלא יפת היה בכור שנא’ אחי יפת הגדול ומפני מה מסרן לשם מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו ותדע לך ששם היה מקריב שנא’ (שם יד) ומלכי צדק מלך שלם וגו’ וכי כהונה לו ניתנה והלא לא ניתנה כהונה אלא משעמד אהרן מהו שהוא אומר כאן והוא כהן מפני שהיה מקריב בכהנים מת שם ומסרה לאברהם וכי אברהם היה בכור אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב שנא’ (שם כב) ויעלהו לעולה תחת בנו מת אברהם ומסרה ליצחק עמד יצחק ומסרה ליעקב וכי יעקב בכור היה אלא שאת מוצא שנטלה יעקב מן עשו בערמה אמר לו (שם כה) מכרה כיום את בכורתך לי את סבור שמא על חנם אמר יעקב לעשו שהוא ימכור לו את הבכורה לאו אלא שהיה יעקב מבקש להקריב ולא היה יכול מפני שלא היה בכור.
שיטה ג – בגדי אדם הראשון הינם לבוש רוחני.
מקור יד’. זוהר חלק ב דף לט/א
ומה דאמרו דאינון לבושין אתו לההוא רשע דעשו, דנסיב לון מן נמרוד, הכי אוקימנא, וקשיא מלה, דאי הכי הא כתיב לאדם ולאשתו, לבושין לאדם, ולבושין לחוה, לבושין דחוה מה אתעבידו, ותו דאי הכי במאי אתקברו, סלקא דעתך דאינון שבקו וראמו מנהון זהרא עלאה דיהיב לון קודשא בריך הוא. אלא אינון לבושין דאתלבשו בהו אדם ואתתיה לא אתלבש בהו בר נש אחרא, דבאינון לבושין דמו כגוונא דלעילא, ואי סלקא דעתך דאינון אתלבשו מגרמיהון בהו, תא חזי כתיב וילבישם, דקודשא בריך הוא אלביש לון, זכאה חולקהון. כתיב (תהלים קד א) יהו”ה אלה”י גדלת מאד הוד והדר לבשת, וכתיב (שם צו ו) הוד והדר לפניו, וכתיב (שם קד א) עוטה אור כשלמה וגו’, כיון דאתלבש (מה דאתלבש) עבד מה דעבד, מלמד שנתעטף קודשא בריך הוא באור וברא ית שמיא, אלא במאי אוקימנא החמודות אשר אתה בבית. החמודות, בגדי מלכות במשי וזהב, וארחא דעלמא דגנזי לון בבוסמין וריחין ליקרא דלבושיהון

ג. בגדי החמודות שהיו אצל רבקה הם בגדי אדם הראשון
מקור טו’. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא/ב
אמר רב יהודה אמר שמואל עוד אחרת יש [להם] ברומי אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון…
א. רש”י שם.
של אדם הראשון – והן בגדי חמודות שהיו לעשיו:
ב. המאירי שם.
ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות…
מקור טז’. מדרש רבה בראשית פרשה סה פסקה טז
ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות מה שחמד מנמרוד והרגו ונטלן הה”ד (משלי יב) חמד רשע מצוד רעים אשר אתה בבית שבהן היה משמש את אביו…
מקור יז’. פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק כז פסוק טו
בגדי בנה החמודות. והם הבגדים שהלביש הקב”ה לאדם הראשון כדכתיב ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ובגדי כהונה הלבישו לפי שהיה בכורו של עולם ועבודה בבכורות ובאו ליד עשו מיד נמרוד. וקשה דלחוה נמי עשה בגדים כדכתיב לאדם ולאשתו כתנות עור. א”כ משמע שמלבושיהם שוים. לכך נראה במדרש אחר החמודות שחמדן מנמרוד. וחמודים היו לפי שהיו מצויירים בהם כל מיני חיות ועופות ודומה כאלו הן חיים והיו עופות וחיות באים אצלו מעצמן כשרואין הבגדים.

ד. בגדי האדם הראשון הגיעו לידיו של עשיו על ידי הריגת נמרוד.
מקור יח’. פרקי דרבי אליעזר פרק לא
ר’ תנחומא אומ’ גדלו שני נערים אחד הולך בדרך החיים ואחד הולך בדרך המות שנ’ ויגדלו הנערים ויהי עשו וכו’ יעקב הלך בדרך החיים שהיה יושב אוהלים ועוסק בתורה כל ימיו עשו הלך בדרך המות שהרג את נמרוד ואת *חזיר בנו ועוד מעט בקש להרוג את יעקב אחיו שנ’ יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב.
*חויר – כך מובא בתורה שלמה בראשית כה’ ל’ (קצד’) ויש גם חיור. וכן הוא בסדר עולם.
מקור יח’. תורה שלמה בראשית כה’ ל’ (קצד’) בשם מדרש.
כי עייף אנוכי. שאותו היום הרג את נמרוד שנלחם עמו כי כאשר התחיל עשיו לצוד בשדה מצאו נמרוד שהיה גיבור ציד ואמר לו שאין שום אדם רשאי לצוד בשדה אלא הוא ולקחו יום מלחמה ובא עשיו ונטל עיצה מיעקוב ואמר לו כל זמן שיהיה נמרוד לבוש בגדיו החמודות לא תוכל לו. לך אמור לו שיפשיטם – אז תוכל לו. וכן עשה והרג את נמרוד ולכך אמר כי עייף אנוכי כדכתיב כי עייפה נפשי להורגים.
מקור יט’. פרקי דרבי אליעזר פרק כד
ר’ מאיר אומר עשו אחיו ראה את הכתונת של נמרוד וחמד אותה בלבו והרגו ולקחה ממנו ומניין שהיו חמודות בעיניו שנ’ ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות וכל הלובש אותם נעשה גם הוא גבור שנ’ ויהי עשו איש יודע ציד וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו אמר: אין עשו הרשע כדאי ללבוש את הכתונת הללו מה עשה חפר בארץ וטמנה שנ’ טמון בארץ חבלו:
מקור כ’. זוהר חלק א דף קמב/ב
ותקח רבקה את בגדי עשו וגו’, אלין אינון לבושין דרווח עשו מנמרוד, ואלין לבושי יקר דהוו מן אדם הראשון, ואתו לידא דנמרוד, ובהו הוה צד צידה נמרוד, דכתיב (בראשית י ט) הוא היה גבור ציד לפני יהו”ה וגו’, ועשו נפק לחקלא, ואגח ביה קרבא בנמרוד וקטל ליה, ונסב אלין לבושין מניה, הדא הוא דכתיב ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ואוקמוה כתיב הכא והוא עיף, וכתיב התם (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי להורגים, ועשו הוה סליק לון לאינון לבושין לגבה דרבקה, ובהו הוה נפיק וצד צידה, וההוא יומא לא נטל לון, ונפק לחקלא ואתעכב תמן. וכד הוה לביש לון עשו לא הוו סלקין ריחין כלל, כיון דלביש לון יעקב כדין תבת אבדה לאתרה וסליקו ריחין, בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה, ובגין כך אהדרו בההיא שעתא לאתרייהו וסליקו ריחין.

הנלמד מהמקורות:
בזוהר ישנה לכאורה סתירה – ממקור אחד, מקור יד’, משמע שלא לבש אדם, את בגדי האדם הראשון ואילו ממקור כ’ וכן משאר המדרשים שומעים הפוך – שהגיעו לידיו של עשיו לאחר קרב עם נמרוד. יתר על כן, ממקור טו’, ש”ס עבודה זרה משמע שגם אחרים לבשו בגדים אלו.
סתירה נוספת ישנה בין המקורות שמחלקם (ה’ עד י’) משמע שעל בגדי האדם הראשון היו מצוירים או כתובים שמותיהם של כל חיה ועוף שבעולם ואילו ממקורות אחרים (יא’-יג’) משמע שהיו בגדי כהונה שאיתם שימשו צדיקי הדורות. וניתן לישב, על פי דברי בעל דברי התוספות (מקור טז’ 1 ), שכותנות העור המקוריים של אדם הראשון וחוה – לא הועברו לאיש ובהם נקבר הוא ואישתו חוה. אך עשה אדם הראשון העתק מהם ומסרם לשת ושת למתושלח לנוח והיו שני העתקים: א. בגדו של אדם שהיה עשוי כבגדי כהונה. והועבר מדור לדור בצורה כשרה – מצדיק לצדיק עד ליצחק אבינו. ב. בגדה של חוה שעליו כל חיה ועוף מצויירין והוא נגנב על-ידי חם והגיע לידיו של נמרוד על-ידי אביו כוש. בעקבות המפגש בין עשיו לנמרוד והריגת נמרוד נלקח בגד זה על-ידי עשיו ונמסר לרבקה.
במחזה האודיו
ההדיינות בין אליעזר ויעקוב החולה היא בעצם שיחזור ההתדיינות הנ”ל ומסקנת הדיון ויישוב המקורות מובאים בפיהם. יעקוב הוא שמגלה לעשיו את סוד בגדי האדם הראשון.

דיון שני – הקרב בין נמרוד המלך ועשיו.

מקור כא. ספר הישר. עמוד 71 הוצאת “פאר”                                                                                                                 

 ” ונמרוד הוא אמרפל הלך, כפעם בפעם, עם גיבוריו לצוד צייד, גם הוא בשדה ולהתהלך לרוח היום עם אנשיו. ויהי נמרוד עויין את עשיו כל הימים. ויהי ביום ההוא וילך עשיו לצוד בשדה וימצא את נמרוד מתהלך במדבר עם שני אנשיו. וכל גיבוריו ואנשיו היו עמו במדבר, אך ממנו רחקו ממנו וילכו הנה והנה לצוד. ויתחבא עשיו אל נמרוד ויארוב לו במדבר ונמרוד והאנשים אשר אתו לא ידעו. ויבא נמרוד ושני האנשים אשר אתו עד המקום אשר עשיו שם. ויקם עליו עשיו פתאום מהמארב אשר ארב לו שם וישלוף חרבו וימהר וירץ אל נמרוד ויכרות את ראשו מעליו. וילחם עשיו עם שני האנשים אשר היו עם נמרוד מלחמה רבה ויצעקו עליו ויפן עשיו אליהם ויכם וימיתם בחרבו. וישמעו כל גיבורי נמרוד אשר הלכו איתו המדברה את קול הצעקה מרחוק ויכירו את קול שני האנשים ההם. וירוצו לדעת מה זה ועל מה זה וימצאו את מלכם ושני האנשים אשר עמו נופלים במדבר. ויהי כאשר ראה עשיו את כל גיבורי נמרוד באים מרחוק וינס ויברח וימלט. ויקח עשיו את בגדי נמרוד החמודות אשר לנמרוד אשר הורישו אביו ואשר בהם גבר על כל הארץ וירץ בהם עישיו ויחביאם בביתו. ויקח עשיו את הבגדים ההם וירץ העירה מפני אנשי נמרוד ויבא בית אביו עייף ויגע מפני הפחד ותקצר נפשו למות ויצר לו מאוד. וירא עשיו כי קצרה נפשו למות וכי צר לו ויגש אל יעקוב וישב לפניו…”

מקור כב’. מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה יד                                                                                                     

  (יד) ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים… ויאכל וישת הכניס עמו כת של פריצים אמרין ניכול דידיה וניחוך עליו…

מקור כג’. ילקוט שמעוני בראשית – פרק כה – רמז קיא                                                                                               

  ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים מה עדשה זו יש בה שמחה ויש בה אבלות כך אבל שמת אברהם ושמחה שנטל יעקב הבכורה. ויאכל וישת הכניס עמו כת של פריצים אמר ניכול מדידיה וניחוך עילויה ורוח הקודש אומר ערוך השולחן סדר פתורא. צפה הצפית סדר מנרתא. אית אתרא דקריין למנרתא צפיתא. קומו השרים זה מיכאל וגבריאל. משחו מגן כתבו הבכורה ליעקב. תני בר קפרא ולפי שהיו כמשחקים הסכים הקב”ה עמהן ומנין שהסכים דכתיב כה אמר ה’ בני בכורי ישראל. ויקם וילך יצא הוא ובזיונו עמו. ויבז עשו את הבכורה מה בזה עמה תחית המתים בזה עמה הדא הוא דכתיב בבוא רשע בא גם בוז שבא הוא ובזיונו עמו. ועם קלון חרפה שנתלוה עמו קלונו של רעב ואין חרפה אלא רעב כמה דאת אמר ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים:

מקור כד’. ספר באר מים חיים פרשת תולדות – פרק כה (המשך)                                                                                   

 ויבז עשו את הבכורה לומר על מה זה נותן לי כל זה ומה זה שוה וכן אמרו חז”ל (בראשית רבה ס”ג, י”ד) הכניס עמו כת של פריצים ואמר נאכל מדידיה ונחייך ביה וכו’ כי לחוכא ואיטלולא היה בעיניו שאדם יתן ממון בעד זה וכבר ביקש הוא ממנו שיטלנו ממנו בחנם:

מקור כה’. פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק כה פסוק כט                                                                                   

 והיה עשו חלש כל כך שלא יכול להגיע ידו לפיו כדרך ציידים שתועים ביערים ד’ ימים או ה’ ימים והם יגעים ומתים כמעט ברעב ובצמא ולפי שהיה יגע כל כך אמר הלעיטני נא כלומר שפוך לתוך פי מהר פן אמות ואותו יום הרג את נמרוד שנלחם עמו כי כשהתחיל עשו לצוד בשדות בא נמרוד שהיה גבור ציד ואין שום אדם שלא היה ירא מלעמוד לפניו. ואמר מי הרשהו לצוד בשדות בלא רשותו. סוף דבר לקחו זמן ויום נועד להלחם יחד בא עשו ונתייעץ עם יעקב א”ל יעקב כל זמן שיש לנמרוד בגדי אדם הראשון לא תוכל לו אך תאמר לו שיסירם מעליו ותלחם עמו וכן עשה וכשהפשיטם נמרוד בא עשו וילבשם במרמה וקם והרג נמרוד ולפיכך היה עשו עיף כדכתיב עיפה נפשי להורגים:                                                                                           מסקנת הדברים                                                                                                                                                     

 למרות ש”בספר הישר” מתואר הקרב בין עשיו ונמרוד המלך כקרב של יחיד (עשיו) מול רבים (אנשיו של נמרוד), הרי שממדרש רבה וכן מפירוש בעל “הילקוט שמעוני” עולה שאל עשיו הצטרפה כת של פריצים, שהם גם היו שותפים אתו בלעג על הבכורה ובעידודו למכירתה.                                                                                                                                                במחזה האודיו                                                                                                                                                       

תיאור המפגש בין שתי החבורות מבוסס בעיקרו על מקורות כא- כה’. מהמקורות ברור שהעימות בין השניים היה על עניין שטחי צייד. ממקור כה’ משמע שהעימות היה בשני שלבים. בשלב הראשון המפגש עם נמרוד וההתוועדות לבגדים, בעזרתו של יעקוב. ובשלב השני, הקרב שבו, מפתיע עשיו את המלך וחבורתו ולוקח ממנו את הבגדים.

דיון שלישי: ביום שמת אברהם הרג עשיו את נמרוד.

מדרש כו’. מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה יד                                                                                                       

(יד) ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים מה עדשה זו עשויה כגלגל כך העולם עשוי כגלגל מה עדשה זו אין לה פה כך, אבל אסור לו לדבר מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה כך אבל שמת אבינו אברהם שמחה שנטל יעקב את הבכורה…                 

מקור כז’. מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה יב

ויבא עשו מן השדה רבי יודן בשם רבי אייבו ורבי פנחס בשם רבי לוי ורבנן בשם רבי סימון את מוצא אברהם חיה קע”ה שנה ויצחק ק”פ אלא אותן ה’ שנים שמנע הקב”ה מחייו מפני שעבר עשיו שתי עבירות שבא עשיו על נערה המאורסה שנא’ (דברים כב) כי בשדה מצאה והוא עיף שהרג את הנפש היך מה ד”א (ירמיה ד) כי עיפה נפשי להורגים ר’ אמר אף גנב היך מה דאת אמר (עובדיה א) אם גנבים באו לך אם שודדי לילה אמר הקב”ה כך הבטחתי את אברהם ואמרתי לו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום זו היא שיבה טובה והוא רואה לבן בנו עובד עבודת כוכבים ומגלה עריות ושופך דמים מוטב לו שיפטר בשלום זה הוא שכתוב (תהלים סג) כי טוב חסדך מחיים ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום.

מקור כח’. תרגום יונתן על בראשית פרק כה פסוק כט

ובההוא יומא דמית אברהם בשיל יעקב תבשילי דטלופחי ואזל לנחמא לאבוי ואתא עשו מן ברא והוא משלהי ארום חמש עברין עבר בההוא יומא פלח פולחנא נוכראה שפך אדמה זכיא ועל על עולימתא מארשא וכפר בחיי עלמא דאתי ובזא ית בכירותא:

מקור כט’. תנחומא ישן תולדות ג’

אמרו: ג’ עבירות עשה אותו רשע באותו היום גנב דכתיב אם שודדי לילה. ובעל נערה המאורשה שנאמר אם בשדה מצא האיש את הנערה. והרג את הנפש שנאמר והוא עייף ואין עייף אלא הורג…

מקור ל’. ילקוט שמעוני בראשית – פרק כה – רמז קי

ויזד יעקב נזיד תנא אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם יצחק אביו. ומאי שנא עדשים מה עדשים אלו גלגל אף אבלות גלגל ואיכא דאמרי מה עדשה אין לה פה אף אבל אין לו פה איכא בינייהו לנחומי בביעי. אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום בא על נערה המאורסה דכתיב ויבא עשו מן השדה וכתיב התם כי בשדה מצאה. הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם כי עיפה נפשי להורגים. כפר בתחית המתים דכתיב הנה אנכי הולך למות. כפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי בכורה וכתיב התם זה אלי ואנוהו. בזה את הבכורה דכתיב ויבז עשו את הבכורה:

מקור לא’. רש”י על בראשית פרק כה פסוק ל

 מן האדום האדום – עדשים אדומות ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב”ה לפיכך קצר הקב”ה ה’ שנים משנותיו שיצחק חי ק”פ שנה וזה קע”ה שנה ובישל יעקב עדשים להברות את האבל ולמה עדשים שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם.

מסקנת הדברים

ממקור כז’ וכן מרש”י במקור לא’ משמע שמותו של אברהם הוא פתאומי, בהתערבות אלוקית. קיצור שנותיו של אברהם בא בעקבות יציאתו של עשיו לתרבות רעה.

ובמחזה האודיו 

הפתאומיות שבמותו של אברהם אבינו מתוארת בשני אופנים:

  • אליעזר מודיע לרבקה על אברהם ששוכב במיטתו חסר הכרה.
  • יצחק חש באמצע “מסע הצייד” עם עשיו בחולשה שישנה כרגע בעולם. חולשת מותו של הצדיק.
  • הפלישתים, והגֵרים, אשר הושפעו מאישיותו הכבירה של אברהם, סותמים את הבאר כפעולה של עזיבת האמונה של אבררהם.*

* פעולה זאת תלך ותתעצם בהמשך התסכית ועיין במקורות בהמשך.

דיון רביעי: אברהם רואה ביעקב ממשיך דרכו.

מקור לב’.   ספר בראשית פרק כב

(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.  (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה:  

מקור לג’. זוהר חלק א דף קכ/א                                                                                                                                                                                                                                                                          ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק, ביום השלישי, הא אוקמוה, אלא כיון דאתמר ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהי”ם, מאי טעמא ביום השלישי וירא את המקום מרחוק, אלא בגין דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע, ודא הוא יעקב דנפק מניה, והאי הוא ביום השלישי וירא את המקום מרחוק כמה דאת אמר (ירמיה לא ג) מרחוק יהו”ה נראה ביום השלישי ויש’א אברה’ם א’ת עיניו וירא את המקום מרחוק, דא הוא יעקב, דכתיב (בראשית כח יא) ויקח מאבני המקום, אסתכל אברהם ביום השלישי דאיהו דרגא תליתאה, וחמא ליה ליעקב דזמין למיפק מניה, מרחוק כמה דאמרן, מרחוק ולא לזמן קריב. אמר ליה רבי אלעזר, מאי שבחא איהו לאברהם כד אסתכל וחמא דזמין למיפק מניה יעקב, דהא כד אזיל למיעקד ליה ליצחק, לאו שבחא כל כך איהו דיליה, א”ל ודאי (והא) חמא ליה ליעקב, דהא מקדמת דנא ידע אברהם חכמתא, ואסתכל השתא ביום השלישי דאיהו דרגא תליתאה, למעבד שלימו, וכדין חמא ליה ליעקב, דכתיב וירא את המקום, אבל השתא קיימא ליה מלה מרחוק בגין דאזיל למיעקד ליה ליצחק, ולא בעא להרהר אבתריה דקב”ה, מרחוק חמא ליה גו אספקלריאה דלא נהרא בלחודוי, ובגין כך חמא ליה ולא אתגלי כלא, דאלו אספקלריאה דנהרא הוה שכיח על האי אספקלריאה דלא נהרא, אתקיים עליה אברהם כדקא יאות, אבל מרחוק בלחודוי הוה, מרחוק, מאי טעמא אסתלק מהאי מלה אספקלריאה דנהרא, בגין דהאי דרגא דיעקב הוה, ובגין דיעקב עד לא אתייליד, לא אשתכח השתא על האי דרגא, ותו בגין דיהך ויקבל אגרא, וירא את המקום מרחוק, דא יעקב כמה דאתמר, מרחוק דלא זכה ביה (ראייה בעינוי בהאי עלמא, אלא מרחוק מגו האי דרגא, דהא כד אתא יעקב מית הוה אברהם ואסתלק מעלמא, וירא את המקום מרחוק, אבל לא בראייה אחרא):

מקור לד’. זהר חדש פרשת כי תשא מאמר שלש רגלים וראש השנה

וכד נחתו, כלהו אתקשרו ביום השלישי, ודא יעקב. בג”כ שביעאה לקבליה, דכלהו שבעה אתקשרן ביה. וכדין דאתי ארץ, בנהירו עם בנהא, דכלהו שבעה אתקשרן לאנהרא, וכדין ארבעה כוסות, ארבעה גאולות:

מקור לה’. ספר מגלה עמוקות על התורה – פרשת תולדות                                                                                                                                                                                                                               מ”מ קשה הלא כל הנשמות נקראת בת נדיב בתו של אברהם אבינו ולמה יתלה זכות של אברהם ביעקב. אבל הענין ע”פ הזהר בפ’ עקידה ביום השלישי וישא אברהם את עיניו מרחוק חמא ליעקב שהוא יום השלישי. 

מקור לו’. שם פרשת ויצא                                                                                                                                                                                                                                                                             יעקב הוא השלישי לכן נתנה התורה ביום השלישי שהוא יומא תליתאי ומסיטריה

מקור לז’. שם פרשת תולדות                                                                                                                                                                                                                                                                       …על סוד יעקב שראה גם כן אברהם ביום השלישי מרחוק כדאיתא בזוהר כי לא ניצל אברהם מכבשן האש אלא בזכות יעקב.

מקור לח’. שער מאמרי רשב”י – פרשת וירא

כד אתא יעקב מית הוה אברהם ואסתלק מעלמא וכו’ אין הדבר כפשוטו כי הרי בן ט”ו שנים היה יעקב כשמת אברהם כמ”ש ז”ל ע”פ ויזד יעקב נזיד תבשיל של עדשים היה לאבלותו של יצחק על פטירת אברהם אביו אבל הכונה כי כאשר נתגלה מציאות גדולת יעקב בעולם שהוא בצאתו מבאר שבע דכתיב ביה ויקח מאבני המקום כו’ ואז כבר הוה אברהם מית ועל לקיחת יעקב אלו אבני המקום הזה נתנבא אברהם וז”ש וירא את המקום מרחוק כלומר ראה את יעקב שנתקשר בשכינה כאשר לקח מאבני המקום כו’ בסוד וישב על המטה הנז’ ביעקב דאמרו בזוהר דיתיב על ערסא שלימא הנקרא מטתו שלשלמה ואמנם אברהם ראה ענין זה מרחוק פירוש שדבר זה היה רחוק עדין כי מעשה זה אחר מיתתו של אברהם:

מקור לט’. שער הגלגולים – הקדמה מ

בספר הזוהר, בפרשת וירא דף ק”כ ע”א, שורה י”ח, וז”ל, וירא את המקום מרחוק דא יעקב, כמה דאתמר מרחוק, דלא זכה ביה וכו’, ראיה בעינוי, דהא כד אתא יעקב, מית הוה אברהם, ואסתלק מעלמא וכו’. תימא, כשנדקדק בשנותיהם, תמצא יעקב בן י”ג שנים כשמת אברהם, וכן ארז”ל על פסוק ויזד יעקב נזיד, תבשיל עדשים היה לאבלו של אברהם שנסתלק ה’ שנים, כדי שלא יראה לעשו יוצא לתרבות רעה, בשנת הי”ג.

מקור מ’. רש”י על בראשית פרק כה פסוק יא

(יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו’ – נחמו תנחומי אבלים (סוטה יד) דבר אחר אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקדוש ברוך הוא וברכו:

מקור מא’.  כלי יקר על בראשית פרק כה פסוק יא

 ואברהם לא רצה לברך את יצחק כי היה ירא פן יהיה גם עשו בכלל הברכה.

מקור מב’. ספר הישר. פרשת תולדות. 

אברהם לימד את יעקוב דרכי מוסר.

מקור מג’. זוהר חלק א דף קלח/ב

ויגדלו הנערים, סטרא דאברהם גרים לון לאתגדלא, וזכותיה סייע לון, הוא הוה מחנך לון במצות, דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו’, לאסגאה יעקב ועשו, ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו’, אמר רבי אלעזר, כל חד וחד אתפרש לארחיה:

מקור מד‘. מדרש תנחומא וירא פרק כב

 קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן א”ל לאן אתה הולך א”ל להתפלל א”ל ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו א”ל שמא נשהא יום או יומים ונשחט ונאפה ונאכל א”ל זקן לא שם הייתי כשאמר לך הקב”ה קח את בנך וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה לא שמעת המשל מה שהיה בידו אבדו ומבקש מאחרים וא”ת יהיה לך בן אחר תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין א”ל לא משטין היה אלא הקב”ה יתברך היה לא אשמע ממך הלך מעליו

מסקנת הדברים

לפי מקור לג’ ישנה ראיה נבואית של אברהם את יעקוב עוד בזמן העקידה. הוא רואה את יעקוב שיולד מיצחק, למרות שהוא הולך בציווי אלוקי, לשחוט אותו – זה חלק מהניסיון של העקידה. ממקורות מב’-מג’ עולה שאברהם לימד את יעקוב ועשיו והעביר להם את להם את תורתו.  ואילו ממקורות ח’-ט’ נלמד שאברהם ידע בברור שיעקוב ולא עשיו הוא הראוי לקבל את הברכות.

ונשאלת השאלה: האם מסר אברהם ידיעה זאת ליעקוב? – שהוא הראוי לברכותיו ולא עשיו,  כפי שחשב יצחק.

במחזה האודיו  תיאור העקידה והפגישה עם השטן הבאתי את מדרש תנחומא (מקור מג 1) בלשון של אברהם המתאר את הפגישה ליעקוב. ונראה שהן במכירת הבכורה והן בגניבת הברכות  יעקוב פועל מכורח פנימי עמוק. מתוך הידיעה האמיתית, שעליו לעשות מעשה בניגוד למצפונו ולאישיותו התמימה. ההרגשה שרק הוא מסוגל להמשיך את דרך האמונה של סבו ואביו – שאחרת אין לה המשך  – היא שדוחפת אותו ולא טובת-הנאה צרה וקטנונית. ולכן, תיאור הקרב האכזרי בין עשיו לנמרוד מטרתו להבליט את הזעזוע של יעקוב ממעשה הרצח של עשיו. התחושה הנוראית, שעשיו בגד בתפקידו כבכור. היא שדוחפת אותו לבסוף למעשה המכירה של הבכורה בתמורה לנזיד העדשים.רק בדרך זו ניתן להסביר את המעשה התמוהה של אח הנותן לאחיו מן המאכלים ומציע לו בשעת מצוקה למכור לו את הבכורה.*

*עיין בהמשך פרוש השתלשלות המכירה כפי שהובאה בתסכית האודיו.

דיון חמישי: מכירת הבכורה על ידי עשיו.

א. הסיבות

1. התכחשות לעבודת הקורבנות

 מקור מה’. משנה מסכת זבחים פרק יד

(ד) עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים,

מקור מו’. מדרש רבה במדבר פרשה ד פסקה ח

אמר עשו מה אני מבקש מן הבכורה הזאת שנא’ (שם) הנה אנכי הולך למות וגו’ באותה שעה נתנבא עליו יחזקאל ואמר לו (יחזקאל לה) אם לא דם שנאת ודם ירדפך וכי שונא היה עשו את הדם הרי כמה צדיקים הרג הרי כמה חסידים הרג והוא אומר אם לא דם שנאת ודם ירדפך אלא אמר לו אם לא דם הקורבן שנאת שהיה בכור והבכורות מקריבין לפיכך ודם ירדפך באותה שעה כיון שלקח יעקב את הבכורה התחיל מקריב שנא’ (בראשית לה) ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וגו’ ועשה שם מזבח וגו’  

2. משבר האמונה.

מקור מז’. מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה יא

ויזד יעקב נזיד אמר לו מה טיבו של נזיד זה אמר לו שמת אותו זקן אמר באותו הזקן פגעה מדת הדין אמר לו הין אמר אם כן לא מתן שכר ולא תחיית המתים ורוח הקדש צווחת (שם כב) אל תבכו למת ואל תנודו לו זה אברהם בכו תבכה להולך זה עשו:

מקור מח’. ילקוט שמעוני בראשית – פרק כה – רמז קי

ויזד יעקב נזיד א”ל עשו מה טיבו של תבשיל זה א”ל שמת אותו זקן א”ל באותו זקן נגעה מדת הדין אמר אם כן לא יש מתן שכר ולא תחיית המתים ורוח הקודש אומר אל תבכו למת זה אברהם בכו בכו להולך זה עשו וכו’:

מקור מט’. תנחומא ישן תולדות ג’

ויזד יעקוב נזיד נכנס עשיו מן השדה וראה פניו של יעקוב מפוחמות אמר ליה מה את עושה אמר ליה אין אתה יודע שמת אברהם זקנינו ואני עושה תבשילין. וילך עליו להברות עליו אמר לו עשיו: אוהבי ושונאי מתו כאחד? אברהם מת ונמרוד מת ומה לי בכורה?

מקור נ’. ספר עץ הדעת טוב – פרשת תולדות

או יראה כמ”ש ז”ל כי אז כפר עשו בתחיית המתים והענין כי ראה בלבו כי בו ביום נהרג נמרוד הרשע שעשה עצמו אלוה והרגו הוא עצמו וזה יורה הוייתו ית’ ממית ומעניש את הרשעים ובבואו אל ביתו ראה כי בו ביום מת אברהם הצדיק שהושלך ע”י נמרוד בכבשן האש והיה הכהן הגדול שירש הכהונה מן מלכי צדק כנודע אז כפר בדעתו ואמר כצדיק כרשע כמות זה כן מות זה ולא עוד אלא ששניהם מתו ביום א’ אז אמר ח”ו לית דין ולית דיין ואין תחית המתים בעולם וא”כ הנה אנכי הולך למות ולא אחזור לחיות בתחיה א”כ למה זה לי בכורה לכהן לאל עליון והרי ח”ו לית דין ולית דיין, והנה כפי זה גם בשבועה לא היה מאמין כיון שהיה כופר בעיקר ח”ו וא”כ איך נשבע ולזה ביאר הכתוב כי אף בשבועה לא היה מאמין ולא נשבע אלא להפיס דעתו של יעקב שהיה מרוצה כשישבע ולזה לא די שיאמר וישבע אלא וישבע לו כלו’ כפי דעתו של יעקב המאמין בשבועה:

מקור נא’.  דרשות הר”ן הדרוש השני

ואחרי היות עשו מקלה אבותיו איך ירשם כבודם בו יותר מיעקב, ולזה אמר יעקב לעשו בראותו רוע מעשיו, אחרי אשר אני מעלה אבותי על ראש תפארתי, וכיום אני מתיחס אליהם יותר ממך, מכרה כיום את בכורתך לי, כלו’ שיהיה יחסנו אל אבינו בימים הבאים כיחסנו היום, כי אין מן הראוי שתריח כל היום ריח שדך, ואנכי הולך בעקבות אבינו וכאשר יעלה על רוחך תתנשא לאמר אשר עליך נקרא שם אבינו יותר ממני:  ועשו התבונן בעצמו ממעשהו אשר בחר בו, ואמר: הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, ענינו שהטובים ילכו לעולם בדרך אבותיהם הטובים, כמו שאמרו רבותינו ז”ל: לעולם אל יניח אדם אומנות אבותיו. וכל זה שיהיה נקרא שם אבותיו עליו, ומטבע ההולך שלא בדרך אבותיו [יהיה] ענינו בהפך שישכיח את שמם עד כמעט יאביד זכרם. ולזה אמר: הנה אנכי הולך למות, לא בחרתי לכת בדרך אבותי אשר תפארתם לשבת בית, אבל אהבתי להיות למוד מדבר הולך על נפשי על מעונות אריות לצוד ציד, ומה בצע כי יקרא שם אבותי עלי ולא דרכיהם דרכי:

3.  הרצון לפטור אותו ואת בניו משיעבוד מצרים

מקור נב’. בית הלוי על בראשית פרק כה פסוק ל

איתא במדרש (ב”ר סג-יא) על פסוק ויזד יעקב נזיד אמר לו עשו מה טיבו של אותו תבשיל, א”ל שמת אותו זקן, א”ל אף באותו זקן פגע מדת הדין לית דין ולית דיין. ויש להבין מדוע פקר עשו אז וכי היה סבור בדעתו שאברהם אבינו יחיה לעולם והרי בעת כריתת ברית בין הבתרים. א”ל הקב”ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה (פר’ לך לך) הרי דאמר לו שימות והרי נתקיים בו שהיה זקן ושבע ימים. רק י”ל הכוונה דבין הבתרים א”ל הקב”ה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, ואיתא במדרש רבה (בראשית מד כ) דאברהם שאל אף אני בשיעבוד א”ל לא אלא ואתה תבא אל אבותיך בשלום. הרי דכל זמן שהיה אברהם אבינו קיים היו בטוחים דודאי לא יתחיל השיעבוד ורק ביום שמת בו הגיע הזמן שלא היה להם הבטחה והיה יכול להתחיל השיעבוד תיכף. ומש”ה נתיירא עשו שלא ישתעבד מעתה. וכבר ידוע שלא על כל זרעו של אברהם היה הגזירה מהגלות רק על מקצת בניו וכמו שאמר הכתוב (פר’ וירא) כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשו חז”ל (נדרים לא) ביצחק ולא כל יצחק, ויצחק היו לו שני בנים ורק על אחד חל החיוב דרק אחד נקרא זרע אברהם והוא מי שילך בדרכיו של אברהם ודתו הוא הנקרא זרעו ועליו הוא דחל השיעבוד אבל מי שאינו הולך בדרכיו אינו נקרא זרעו כלל. ומש”ה כששמע שמת אברהם נתחכם עשו לסלק מעצמו החוב הלז לעזוב דרכו של אברהם. ומש”ה מיראתו מן השיעבוד פקר ואמר לית דין ולית דיין. הוציא את עצמו מן הכלל ולהיות בן חורין מחוב הלז. ועצתו זאת הוא ממש כעצת הפוקרים. ובזה יומתק היטב מה שראיתי בספר זרע ברך על הא דאמר לו יעקב מכרה כיום את בכורתך לי, דע”פ השכל חיוב הגלות חל על הבכור יותר מעל הפשוט דהוא יקום על שם אביו, ואמר לו יעקב דכיום הזה שיכול להתחיל השיעבוד מכור לי בכורתך ואהיה תחתיך בכל הדברים הן בבכורה והן בפרעון חוב השיעבוד, ולפי הנ”ל יומתקו מאד הדברים דאחרי שראה יעקב דעשיו נתפחד מהשיעבוד א”ל מכרה בכורתך לי ויהיה חל השיעבוד עלי ולא עליך ותהיה בן חורין גם אם לא תכפור…

4. העבירות שעשה באותו היום הרחיקו אותו מהכהונה.

מקור נג’. תנחומא ישן תולדות ג’

אמרו: ג’ עבירות עשה אותו רשע באותו היום גנב דכתיב אם שודדי לילה. ובעל נערה המאורשה שנאמר אם בשדה מצא האיש את הנערה. והרג את הנפש שנאמר והוא עייף ואין עייף אלא הורג.

מקור נד’. מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה יב

ויבא עשו מן השדה רבי יודן בשם רבי אייבו ורבי פנחס בשם רבי לוי ורבנן בשם רבי סימון את מוצא אברהם חיה קע”ה שנה ויצחק ק”פ אלא אותן ה’ שנים שמנע הקב”ה מחייו מפני שעבר עשו שתי עבירות שבא עשו על נערה המאורסה שנא’ (דברים כב) כי בשדה מצאה והוא עיף שהרג את הנפש היך מה ד”א (ירמיה ד) כי עיפה נפשי להורגים ר’ אמר אף גנב היך מה דאת אמר (עובדיה א) אם גנבים באו לך אם שודדי לילה…

מקור נה’. ילקוט שמעוני בראשית – פרק כה – רמז קי

אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום בא על נערה המאורסה דכתיב ויבא עשו מן השדה וכתיב התם כי בשדה מצאה. הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם כי עיפה נפשי להורגים. כפר בתחית המתים דכתיב הנה אנכי הולך למות. כפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי בכורה וכתיב התם זה אלי ואנוהו. בזה את הבכורה דכתיב ויבז עשו את הבכורה:

מקור נו’. מדרש רבה במדבר פרשה ד פסקה ח

אמר עשו מה אני מבקש מן הבכורה הזאת שנא’ (שם) הנה אנכי הולך למות וגו’ באותה שעה נתנבא עליו יחזקאל ואמר לו (יחזקאל לה) אם לא דם שנאת ודם ירדפך וכי שונא היה עשו את הדם הרי כמה צדיקים הרג הרי כמה חסידים הרג והוא אומר אם לא דם שנאת ודם ירדפך אלא אמר לו אם לא דם הקרבן שנאת שהיה בכור והבכורות מקריבין לפיכך ודם ירדפך באותה שעה כיון שלקח יעקב את הבכורה התחיל מקריב שנא’ (בראשית לה) ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וגו’ ועשה שם מזבח וגו’.

מקור נז’. ספר תורת משה על בראשית – פרק כה פסוק לא

הנה הבכורה היתה אז לשמש בכהונה לעבודה בזה יאמר הנה היום הרגת את הנפש ונפסלת מעבודה כנודע. מכוהן שהרג את הנפש עד יתקן בתשובה למאן דאמר (עי’ תוס’ סנהדרין לה ב ד”ה שנאמר, תוספות יום טוב סוף פרק ז דבכורות, ותוס’ רע”א שם), ואמר גמור בדעתך למכור כהיום הזה שאין הבכורה מועלת לך, ולא בבחינת אם תתקן בימים הבאים. ועל דרך הזה באומרו השבעה לי כיום:

מקור נח’.  חזקוני על בראשית פרק כה פסוק לא

מכרה כיום – פרש”י וכו’ כדאמר כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, וכל שכן שלא יעבוד עבודה ובאותו זמן העבודה היתה בבכורות.  ד”א אמר יעקב חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ממנו, ורשע זה אינו ראוי לכבוד.

מקור נ’. ספר גור אריה על בראשית פרק כה פסוק לא

לפי שהעבודה בבכורות. וקשה מאי שייך מכירה בבכורה, וכי אם כהן רוצה למכור כהונתו לישראל יכול לעשות, ותירץ הרא”ם שכוונת יעקב היתה למנוע את עשו מן הבכורה, רק שהוא לא יעבוד כדין הבכור, מפני שרשע היה אינו כדאי, כמו שכתב רש”י. אבל קשה על מה שפירש רש”י (להלן כז, לו) גבי “גם ברוך יהיה” (שם שם, לד) שאמר יצחק אם כן לבכור ברכתי, משמע שהיה מוכר הבכורה ליעקב, דאם לא כן מאי קאמר ‘לבכור ברכתי’, ונראה לי דווקא גבי כהונה שזכתה לו התורה, וישראל זר הוא נחשב (רש”י ויקרא כב, יב), אבל קודם מתן תורה שהיתה העבודה בבכורות (זבחים קיב ע”ב) מפני שהוא ראוי לכבוד, ולא מצאנו שזכתה לו מדין התורה, אלא שכך הוא מן הסברא והמשפט שיהיה הבכור הגדול והחשוב – עובד, ולפיכך יכול למכור, דהא שלו הוא הכבוד, ויכול למחול. ודמיא להא דאמרינן (קידושין לב.) חכם שמחל על כבודו [כבודו] מחול, וטעם הוי משום שהתורה שלו ויכול למחול על כבודו, ויכול ליתן רשות לאחר לברך לפניו, והוא הדין גבי בכורה נמי יוכל למכור, שהוא יעבוד במקומו. אך קשה דלא שייך מכירה בדבר שאין בו ממש (רמב”ם הל’ מכירה פכ”ב, הי”ג), ולא יפול עליו קנין, וצריך לומר שהיה מקנה עשו גופו ליעקב לענין הבכורה ולכל זכות הבכורה, והוי קנינו קנין:

מסקנת הדברים

תפקיד הבכור במשפחתו של אברהם מקביל לתפקיד הכוהן, כפי שבא לידי ביטוי בעם ישראל לאחר מתן תורה. הכוהן המרוחק מכול רדיפה ממונית. איש המעלה, שאיננו שותף במלחמות וכיבוש ארצות והעוסק אך ורק בחיי קדושה והשכנת שלום – בין אדם לחברו ובין אדם לבוראו (עבודת הקורבנות). האדם, שתפקידו לשמור על האיזון באנושות בין שטף החיים המעשיים לבין האידיאל האלוקי של חיי צדקה ומשפט – תפקיד זה ראוי לשאת הבכור, על פי האמונה, אותה הנחיל אברהם לנכדיו.

במחזה אודיו. 

מתוך חמשת העבירות  המנויות במקור נג’, אותן עשה עשיו באותו היום, הבאתי בלשונו של נמרוד, שלוש: הריגת הנפש (נמרוד), ההתכחשות לתחיית המתים (השכר של אברהם לאחר המיתה) והכפירה בעיקר (ההתכחשות לייעוד הבכור).

טענת עשיו: “למות באותו היום שבו מת האויב שלו”  – על פי מקורות מז’-מט’ “תפסיק עם השמים” לתשובתו של יעקוב שסבא מקבל את שכרו בעולם הבא. כמו כן הבאתי בפיו של עשיו את עניין מאיסת עבודת הקורבנות כפי שמובאת במקור נג'( 1) וכן את מקור נ’ (פירושו של בית הלוי)אי הזכרת יתר העבירות, נובעות משיקולים חינוכיים. עוד יש לציין שהבלטת העבירות (בעיקר תמונת ההריגה של נמרוד על-ידי עשיו) באה כדי להבליט את הזעזוע הרגשי העמוק, שעובר יעקוב בזמן הגילוי, שעשיו אחיו, המיועד להיות כוהן במשפחה – לא יוכל להמשיך בתפקיד זה. וכדרכה של השפה הדרמתית שיתפתי את המאזין באכזריות שברצח, כדי להבין את הזעזוע של יעקוב ורצונו לקנות את הבכורה מעשיו. ואם כל זה המעטתי באלימות התמונה.   

כל זאת מההבנה שיעקוב פעל במעמד קניית הבכורה, אך ורק מדאגה להמשך מפעל חייהם של אביו וסבו.

דיון שישי: תכונותיו של יעקוב אבינו.

א. יעקוב עולה על אבותיו.

מקור נה’. אלשיך. פרשת תולדות.

יעקוב נקרא ישראל. ומדרגתו עולה על של אברהם ויצחק והם אלו שמתעטרים בו.  שלא בלבד שהוא “אב המון גויים” כאברהם וכיצחק אלא גם “שרית עם אלוהים ואנשים” – שליטה במלאכים.

מקור נו’. זוהר חלק ג דף קסג/א

פתח ר’ אילאי ואמר תמים תהיה עם יי’ אלקיך. מה בין תם לתמים. באברהם כתיב התהלך לפני והיה תמים. יעקב דאשתלים יתיר כתיב ביה ויעקב איש תם. אמאי אקרי איש תם בגין דלא אשתאר ביה פסולת כלל דהא פריעה הוה ביה. כמה אתפרע (ס”א פריעה הוה ביה דאתפרע) ואתדכי מההוא פסולת.  

מקור נז’. מדרש רבה שמות פרשה ב פסקה ו

שעתידין ישראל לילך אצל אברהם ואומרים לו למדנו תורה והוא אומר להם לכו אצל יצחק שלמד יותר ממני ויצחק אומר לכו אצל יעקב ששימש יותר ממני ויעקב אומר להם לכו אצל משה שלמדה מפי הקב”ה.

 ב. יעקוב  – צדיק מטבעו

מקור נח’.  – גור אריה על בראשית – פרק כא פסוק יד

ואם תאמר ואמאי מקדים לכתוב “ואלה תולדות יצחק” קודם שנולדו, דלא תמצא זה בשאר דוכתיה, והוי למכתב תחלה לידתם ואחר כך לומר “ואלה תולדות יצחק”, ויש לומר דכתב כך כי מיד שהיו בבטן ראוי לקרות אותם “תולדות“, שהרי בבטן היה יעקב צדיק גמור – כאשר היתה עוברת על פתח שם ועבר היה מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתח עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת (רש”י פסוק כב), לכך הקדים לכתוב “אלה תולדות יצחק”…

מקור נט’.  ספר ישמח משה – פרשת תולדות דף סא/א

והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים*

*הערה:  מקור זה משמש לעניין הרמאות שנגלתה לרבקה. עיין בהמשך. 

מקור ס’  דרשות הר”ן – הדרוש השני

 כי עשו היה יודע ציד ואיש תחבולות כי הצייד בתחבולות יצוד כדברי רבי אברהם ואיש שדה אוהב לנוע. ויעקב היה בשתי התכונות בהפך, כי היה איש תם לא למד תחבולה וערמה, כמו שכתב רש”י ז”ל, ויושב אהלים כי לא אהב לנוע:

ג. יעקוב עובד את ה’ בהתלהבות.

מקור סא’. משך חכמה דברים ו’ ה’

…הראשונים היתה בעיניהם פרוטה אחת כמו שדרשו על יעקוב “ויותר יעקוב לבדו”- שנשאר בשביל פכין קטנים. כדי שירגיש הנפש בתת המעשר להד’ ויעשה זה ברגש תשואות וחפץ אלוקי הישועות…

מקור סב’.  ספרי פרשת ואתחנן פיסקא ז

ובכל מאדך הוי מודה לו כיעקב כענין שנאמר שם לב קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לב’ מחנות:

מקור סג’ (תוספת א’) ספר צדקת הצדיק אות [קצט]

 ובחולין (צא.) למדו מיעקב אע”ה דממונו חביב מגופו [וזה נגד אהבת ישראל שהוא בממונו ויעקב אע”ה אוהב ישראל].

ד. ליעקוב איזון נפשי בין חסד קיצוני לדין קיצוני.

מקור סד’. פירוש הגר”א לספרא דצניעותא – פרק ג

 וענין שמא שלים הוי”ה אלקים כי רחמים בלבד אינן שלים וכן דין בלבד ולכן יעקב נקרא איש תם שכולל חו”ג כמ”ש בפרשת תרומה דף קס”ט ע”ב דתנינן מאי איש תם כתרגומו שלים כו’ עד ואשלים להאי ולהאי ע”ש.

מקור סה’. משך חכמה. בראשית לה’ א’. 

מידתו של יעקוב אחוזה בתרין דרועין חסד ודין. והוא המתקת הדין הנקרא רחמים מידת החסד הבאה מאתערותא דלתתא נקרא אלף למד וכתיב הנראה אלי היינו  שהפועל הוא הרואה וזה יעקוב שמעורר חסד וכביכול הוא נראה. אבל מצד הדין שזה בא מצד אתערותא דלעילא כתיב כי נגלו אלי היינו שמצידו יעקוב לא פעל כלל רק השם הסיר מאתו המסך החוצץ ונגלה לו האלוקים, כאילו וילון פרוס על פניו והוא מסיר אותו.

מקור סו’. ספר צדקת הצדיק אות [ר]

וזה נדרש בברכות (נד.) מבכל מאודך שהוא נגד יעקב אע”ה שהוא הי’ כולל ב’ המדות בכל זמן כד”ש בתדב”א (סא”ר ר”פ ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. ולכן אומרים בערבית אהבת עולם נגד יעקב אע”ה שתיקן תפלת ערבית והוא מדתו להיות גם בערב ועת חשכות הצרות האהבה בלתי ניתקת.

מקור סז’  ספר ישראל קדושים – אות ז

וזהו מדת יעקב אבינו ע”ה קו האמצעי שמחבר שני הקצוות לאחוז בדרך הממוצע כי יצחק אחז בקצה האחרון שהוא תכלית הצמצום וההעלם וכן איתא בזוה”ק פרשת וישלח (קס”ח ריש ע”ב) יצחק וכו’ דאיהו חושך עיין שם. ועל כן הפסולת שלו הוא חושך גמור מסיטרא דאחשך אנפי בריין:

מקור סח’  ספר נתיבות עולם ב – נתיב התמימות – פרק א

כי הישר מצד שכלו וחכמת

במחזה האודיו:

יעקוב ו מתבונן לעשות הישר, והתמים הוא שהולך בדרך הישר מעצמו בלי שום התבוננות רק הולך בדרכו בתמימות, ויעקב היה לו שתי מדות שהרי נקרא יעקב איש תם והיה נקרא ישורון ג”כ. כי דברים של עצמו היה נוהג בתמימות דהיינו הדבר שהוא מגיע אל עצמו, ודברים המגיעים אל אחרים ובזה אינו ראוי התמימות, ובזה שייך שהיה מתבונן בשכלו לעשות הישר… והבוגד, שהוא הפך התמים, כמו שהתמים הולך בתמימות הבוגד הולך בתחבולות… כי מי שיש בו מדת התמימות שאינו יוצא חוץ מתמימותו ואינו מתחכם בתחבולה כלל…

מסקנת הדברים

יעקוב הוא האיש המתאים באופיו להמשיך את מפעל חייהם של אבותיו. הוא משלים אותם ומוציא אל הפועל את תכונותיהם בצורה היותר מאוזנת ומשוכללת.

במחזה האודיו 

יעקוב יודע שהוא הראוי להמשיך את דרך אבותיו ולא עשיו. למרות הידיעה הזאת הוא מכבד את רצון אביו ורק בזמן קבלת הברכות הוא פועל. רק מכוח אימו המצווה אותו להיכנס ולקבל את ברכות הארץ הוא פועל בניגוד לרצון אביו. גם הידיעה שברכת הארץ היא עניין יסודי לצורך המשך מפעל חייהם של אבותיו.  

דיון שביעי: תכונותיו של עשיו.

א. אברהם ראה את העתיד לצמוח מעשיו ברוח הקודש.

מקור סט’. רש”י על בראשית פרק כה פסוק יא

ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו’ – נחמו תנחומי אבלים (סוטה יד) דבר אחר אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקדוש ברוך הוא וברכו:

מקור ע’. כלי יקר על בראשית פרק כה פסוק יא

 ואברהם לא רצה לברך את יצחק כי היה ירא פן יהיה גם עשו בכלל הברכה.

ב. שמח בהנאות עולם הזה.

מקור עא’. ר’ צדוק מלובלין. דברי סופרים אות [לח]

 וזהו פסולת הגבורה שקלט עשו דעל חרבו יחי’ שנטל העולם הזה לחלקו לשמוח בשמחת שעה בעולם הזה דעז”א הנה משמני וגו’ דאז”ל שברכתו הוא דבר המזומן, כי לשמחה דעולם הזה אין צריך הכנה כי הוא מוכן ועומד לפני כל הרוצה לילך בשרירות לבו ולפרוק עומ”ש משא”כ השמחה של אמת לא בקל לזכות לה.

ג. אכזרי.

מקור עב’. פירוש רבי יונה מגירונדי. תולדות.

שהיה עשיו איש ציד והיא מלאכה צריכה הרבה אכזריות ובה נדמו הרמאים. איש שדה – לרעות בגנים וללקוט שושנים ולראות בבנות.

ג. חנפן וגרגרן.

מקור עג’. רבינו בחיי על בראשית פרק כה פסוק כח

 ואנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד אוהבי הלעטות, כמו שאמר עשו הלעיטני נא, ועליהם אמר דוד ע”ה (תהלים קח) מתרפס ברצי כסף, והם מושכים כח מן השר שלהם שהוא מקבל שוחד ביה”כ, וכן כל אומה ואומה מושכת כח מן השר שלה, וכבר ידעת כי ממנו קבל הנחש כח להחטיא ולשפוך דם, והיה הוא אב ושרש לכל בוחרי הדם והאוכלים אותו, והוא העוזר לזרע עשו האדמוני לשפוך דם, והוא המקטרג של ישראל הנימולים והמתרחקים מלאכול דם, ואליו כוון המקטרג הערום אשר בטל ברית מילה והתיר הדם מפני שעלה בחלקו וע”כ מחזיקים בו, וזהו שאמר הנביא לזרע עשו (יחזקאל לה) אם לא דם שנאת ודם יהדפך, יתנבא עליו אבדן מפני שנאתו דם מילה, וזהו שאמר הכתוב (ירמיה מח) וארור מונע חרבו מדם, זה דם המילה:

ד. יחסיו עם אביו, יצחק אבינו.

מקור עד’. מדרש רבה בראשית פרשה סה פסקה טז

אר”ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות.

מקור עד’ (1). מדרש רבה דברים פרשה א פסקה טו

באותה שעה התחיל עשו צווח ואומר בא וראה מה עשה לי התם הזה שכתוב בו (שם כה) ויעקב איש תם יושב אהלים לא די שצחק לי על שמכרתי לו את בכורתי והנה עתה לקח ברכתי הא למדת שעשו היה זהיר בכבוד אבותיו א”ר יודן כיון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה הראהו הקב”ה למשה אותו הר שהאבות קבורים בו א”ל משה אמור להם לישראל אין אתם יכולין להזדווג לו עד עכשיו מתבקש לו שכר הכיבוד שכבד את אלו שקבורין בהר הזה מנין ממה שקרינו בענין רב לכם סב את ההר הזה:

מקור עה’. מדרש זוטא שיר השירים פרשה א

אני נותן לעשו שהיה בוכה ומבקש מאביו הברכה שהאמין באביו מעט היא צדקה וכי עשה [עשיו] צדקה מימיו אלא מה שנאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (שם כ”ה כ”ח)

מקור עו’. בתי מדרשות חלק א – מדרש ילמדנו פרשת תולדות אות ס

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו כשהיה בא עשו מן החוץ היה אביו שאלו היכן היית היום ואומר לו בבית המדרש לא כך וכך היא הלכה מכך וכך לא כך איסורו לא כך התירו ואומר לאביו (ולאמו) אבי המלח מהו שתתעשר והיה תמה יצחק ואומר ראה כמה בני מדקדק במצוות ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו ואוהבו.

מקור עו’ (1). הכתב והקבלה על בראשית פרק כה פסוק כח

ויהיה לפי”ז ציד הנאמר פה חוזר על יצחק ר”ל שהיה יצחק נצוד ע”י דבורי עשו, ובי”ת בפיו כמו בי”ת הכלי והסבוב (ער וואר געטיישט דורך דעססען רעדען), ויבע”ת ארום מלו רמיותא בפומיה והוא יותר נכון, וכן הראב”ע פי’ יודע ציד, לעולם מלא מרמות כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו, ויעקב הפך עשו כי היה איש תם שאינו יודע לרמות וכמ”ש רש”י, ולדבריהם אלה תתיישב דעתנו ממה שיקשה להמפרשים סבת אהבת יצחק לעשו, ויאמרו שהיתה אהבת התועלת שהיה אוכל מצידו, ואין זה נכון, אבל סבת נטייתו אליו היתה מחלקת אמרי פי עשו, וזהו שגילתה התורה ויאהב יצחק כי ציד, שהאהבה היתה מסבת מרמה, ודע כי ציד הוא שם דבר לא תאר לאיש, כי התאר ציד בדגשות היו”ד וקמוץ ומלרע:

*מקורות נוספים למורכבות היחסים בין עשיו לאביו יצחק.

“מן הבאר” של הרב אלימלך בר שאול

“מדבר שור” של הריא”ה קוק

“מי מרום” של הרב חרל”פ

 ה.  תכונת הציד.

מקור עז’ גור אריה על בראשית – פרק י פסוק ח

ולפיכך נקרא “גבור ציד”, שהגבור ציד הוא בעל תחבולה וערמה, ואינו הולך דרך תם וישר, וזה היה גם כן אומנתו, ומדכתיב “לפני ה'” בא לומר שלא היה בלבד גבור ציד כמו שאר אנשי ציד, רק גם כן היה בעל תחבולה וערמה בדברים אלקיים עד שהיה ממריד הבריות בו יתברך. וכן בעשיו כתיב (ר’ להלן כה, כז) “איש ציד” נגד יעקב שהיה “תם” (שם), מזה תדע כי הציד הוא בעל תחבולות וערמה, יוצא מן היושר. והוא היה מלך הראשון, וסתם מלכות הארץ מתנגד למלכות שמים, ולכך לא היה חפץ הוא יתברך שימליכו ישראל עליהם מלך, וזה היה מלך הראשון אין ספק שהיה ממריד העולם עליו, ונאמנו דברי חכמים:

ו. בחינה כללית – לדורות.

מקור עח’. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף יח/א

אמר רבי יוחנן עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודלמא ישראל מומר שאני?…

מקור עט’.  הגרי”ז הלוי על בראשית פרק טז פסוק ה

 והנה נחזי אנן אם לאבות היה עליהן שם ישראל, ודבר זה מבואר מכמה מקומות שהיה להם שם ישראל מהא דאי’ בקידושין י”ז ע”ב דעשיו הוה לו דין ישראל מומר.

מקור פ’.  ספר קנאת ה’ צבאות – חלק שני (המשך)

נמצא לפי זה, ששני מקומות נמצאו לעשיו להתחזק בו, אחד – בסוד מדריגתו הפרטית בסוד השמאל שיונק מיצחק, אך מקום היותר תקיף הוא בבחינת הזוהמא, והוא סוד עמלק.

דיון שמיני: יחסי עשיו ויעקוב.

מקור סא’.  בראשית פרק כה’ פסוק כג’

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹייִם {גוֹיִם} בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:

א. ביסוד יחסיהם יש אהבה והערכה זה לזה.

מקור סב’. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף י/ב – יא\א

תניא נמי הכי לא יהיה שריד לבית עשו יכול לכל תלמוד לומר לבית עשו בעושה מעשה עשו אמר ליה והכתיב שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה אמר ליה מלכיה ולא כל מלכיה כל נשיאיה ולא כל שריה תניא נמי הכי מלכיה ולא כל מלכיה כל נשיאיה ולא כל שריה מלכיה ולא כל מלכיה פרט לאנטונינוס בן אסוירוס… כי שכיב אדרכן אמר רב נתפרדה חבילה.

מקור סג’. דרשות הרב יונה מגירונדי. פרשת תולדות

שני גויים – שניהם חכמים וחסידים. שניהם שווים בחסידות ובעשיית טוב לישראל ובמות אנטוניניוס אמר רבי: נתפרדה החבילה. וכן נאמר בחז”ל, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נז/ב: “והכתיב ויאמר ה’ לה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים, אלא גיים ואמר רב יהודה אמר רב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים” …אבל אחרי כן אמר הכתוב: וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. כלומר בימי קטנותם וכמו שאמר הכתוב ויגדלו הנערים… ולבסוף:  וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ – כמו שאמרו חז”ל – לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים… (מגילה ו\א)

ספר קנאת ה’ צבאו-ת – חלק שני

דע, כי שרש לעשו היה בראשונה בקדושה, והוא בגבורת ת”ת ז”א, פירוש, כי הת”ת הנה הוא מכריע לחסד ולגבורה, ומבחינת הימין שבו יצא יעקב, ומבחינת השמאל שבו יצא עשו, ולכן היו תאומים, והוא סוד (מלאכי א, ב) “הלא אח עשו ליעקב”, כי באמת במדריגה אחת היו בתחלה, מה שאין יצחק וישמעאל. ותבין, שגם עשו היה יכול להיות קדוש, ויהיו שניהם בנים טובים לה’. ואומר לך פעולת כל אחד מהם מה היה. דע, כי שני דברים צריכים להעשות, אחד – תיקון הקדושה בסוד התפשטות מדרגותיה; ואחד – כפית הס”א תחת הקדושה. והתפשטות הקדושה היה נוגע ליעקב, וכפית הס”א בכל מדריגותיה היה נוגע לעשו. ובאמת שלא היה יכול זה, אלא מי שהיה יוצא משרשה]. כך שיהיה לפי התחבר המאורות לזה הענין, על ידי שתצא נשמתו מן המקום הזה שבו באה כל הס”א בכל מדריגותיה ליכנע תחת הקדושה.

מסקנת הדברים

מרוב המקורות עולים התכונות ההפכיות שבין שני האחים התאומים. התום והרחמנות של יעקוב, לעומת האכזריות והערמומיות של עשיו. יחד עם זה יש גם דברים משותפים ביניהם, כפי שבאה לידי ביטוי במקורות סב’-סג’. ממקורות אלו נלמדת גם ההדרגתיות שביחסי שני האחים – מאהדה והערכה עד לשנאה. גם תכונותיו השליליות של עשיו אינן מוחלטות ויש בו צדדים חיוביים כמובא במקורות עד’ ועה’. ואומנם יש להיזהר בזאת מפני שאינו בוחל באמצעים כדי שיראה “צדיק” בעיני אביו וכמובא במקור עו’.  

במחזה האודיו.

מודגשים תכונותיו של יעקוב אבינו: תמימותו, צדקותו, אהבת הבורא ית’ – אפילו בדאגה לפרטים הקטנים, היום יומיים. שקידת התורה. האיזון הנפשי בין חסד וגבורה ,פזורים לכל אורך התסכית.

  • שקידתו – אמו מוצאת אותו לומד אפילו כשהוא קודח מחום.
  • הדאגה לפרטים – הוא שמטפל בענייני המאהל ועדרי הצאן.
  • האיזון הנפשי – מצד אחד הרגשת הכאב שבאובדן חיי הצבי, אך מצד שני שחיטתו על פי הכללים שלמד אצל שם ועבר.
  • יעקוב פועל בתמימות. הוא נדחף אל המאורע של מכירת הבכורה ולא יוזם אותו. הוא אינו פועל מיד בתחבולות. רק לאחר שהוכרח להגיע למצב, שבו עתיד המשפחה והמשך דרך האמונה של סבו עומדים בסכנה – הוא נוקט בתחבולות: מכריח את עשיו להישבע ועושה קניין חליפין.

לעומתו עשיו:

א.     ערמומי – מציג עצמו כאיש עקרונות, הנלחם למען החבורה: “נראה להם מי היא חבורת אדום”. אך, משנקרת לפניו ההזדמנות לברוח ולהציל את עורו, הוא עושה שיקול מעשי שוכח את “הכלל כולם בשביל אחד” ומפקיר את חברו, איילון.

  • אכזרי – הנאת הלחימה שבקרב שלו ושל חבורתו. ההנאה מן הצייד כל זאת ללא רגישות לאובדן חיים.
  • צביעות  – בליבו בז לאביו על שאיננו מגיב למעשי הפלשתים ואילו כלפי חוץ מכבדו.

בתחילת התסכית עשיו מכיר ביתרונו של אחיו. הוא מכיר בחכמתו ומרגיש קרבה אליו יותר מכל החכמים במאהל. אך בהמשך, עם דחייתו את הבכורה והקושי לקבל את דרכו של אביו עם הפלשתים, היחסים  ביניהם מצטננים. עד שלבסוף בסיום התסכית, לאחר שנכנס יעקב במקומו לקבל את הברכות, הוא מגיע לשנאה. אמנם יוצא שעשיו הוא שמניע את העלילה. הוא שגורם לשינוי סדרי המאהל, כפי שקבע אותם יצחק אביו. שלבי היפרדותו מבית סבו אברהם ומדרכו הרוחנית, הם שמבררים ליעקוב את תפקידו כבכור. התערות עשיו עם עמי הארץ הכנעניים היא שמכריחה את יעקוב לתפוס את מקומו ולשאת בעצמו את הייעוד של הבכור הכוהן, אפילו בניגוד לדעת אביו.

דיון תשיעי: מכירת הבכורה.

א. בתמורה לנזיד העדשים

מקור סד’. זוהר חלק א דף קלט/א

תא חזי זמנא חדא הוה יתיב רבי שמעון ושאר חברייא, עאל קמיה רבי אלעזר בריה, אמרו ליה לרבי שמעון, מלתא רבתא בעינן למבעי קמך בעניינא דיעקב ועשו, איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין ליה בכירותא דיליה, ועוד דאמר עשו ליצחק אבוהי ויעקבני זה פעמים, אמר לון בהדין שעתא אתון חייבים לקבלא מלקות, דהאמנתון לפתגמי דעשו, ושקרתון לפתגמי דיעקב, דהא קרא אסהד עליה ויעקב איש תם, ותו כתיב תתן אמת ליעקב, אלא כך הוא ענייניה דיעקב עם עשו, בגין דעשו הוה סני לבכירותא בקדמיתא, והוה בעי מניה דיעקב דלסבה ליה אפילו בלא כסף, הדא הוא דכתיב ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה):

מקור סה’. זוהר. מדרש הנעלם ח”א דף קלח’

ויזד יעקב נזיד, רבי בא בשם רבי אחא אמר, לעולם טבעו של עולם אינו משתנה, בא וראה מה כתיב, ויזד יעקב נזיד, כמה דאת אמר (שמות יח יב) אשר זדו עליהם, ותרגומו דחשיבו, כלומר הלב חושב ומהרהר בתורה בידיעת בוראו, מה כתיב ויבא עשו מן השדה והוא עיף, הכבד שדרך טבעו לצאת ולצוד ציד בפיו לבלוע, ואינו מוצא, נקרא עיף, והוא אומר ללב, עד שאתה מהרהר בדברים אלו בדברי תורה, הרהר באכילה ובשתיה לקיים גופך, הדא הוא דכתיב ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי כן דרכי לבלוע הדם, ולשגר לשאר האברים, כי עיף אנכי בלא אכילה ושתיה, והלב אומר תן לי הראשון והמובחר מכל מה שתבלע, תן לי בכורתך, הדא הוא דכתיב מכרה כיום את בכורתך לי, קונמיתא דתאיבא, עד שהלב מהרהר וחושב במאכל, בולע הכבד, דאלמלי ההוא כסופא והרהורא דלבא במאכל, לא יוכלו הכבד והאברים לבלוע.

מקור סו’. רמב”ן על בראשית פרק כה פסוק לא

 ויש אומרים (הרד”ק בשם אביו) כי אין מחיר הבכורה הנזיד רק הכתוב יספר כי בבקשו לאכול והוא עיף אמר לו יעקב מכור לי בכורתך בכסף, ואחר כך אכול, וענה לו בפחזותו על האכילה למה זה לי בכורה, הרי היא מכורה לך, ונשבע עליה וישבו לאכול ולשתות, והכתוב לא פירש המחיר ואין זו דעתי:

מקור סז’. תורת משה לרב אלשיך – פרשת תולדות

אך יהיה כי שני תבשילין היו אחד של עדשים ואחד של דבר אחר ועל שניהם אמר שני פעמים נזיד באומרו ויזד יעקב נזיד, ולהיות עשו עיף רצה בדבר היותר אדום משניהם שמוסיף אומץ כי יותר נעשה דם, וזהו אומרו (ל) הלעיטני נא מן האדום האדום, שהוא האדום יותר שהוא הזה והראה על של עדשים כי עיף אנכי, ושמא תאמר למה קראו אדום ולא אמר מן העדשים, לזה אמר על כן קרא וכו’, לומר על כן שהיה עיף ונבהל להוט לאכול קרא שמו של נזיד אדום ולא קראו בשמו:

מקור סח’. הרש”ר הירש, פירוש ספר בראשית. עיקרי דבריו.

כל אותה מכירה לא זיכתה את יעקוב ביתרון, או יתרון נהפוך הוא עשיו נשאר שר גדול בעוד שהוא המשיך לטפל בצאן. הדיון ביניהם היה על ההנהגה הרוחנית של הבית.

לפי בבא בתרא (דף טז ב) הם היו נערים בני חמש עשרה וכול המכירה הייתה בדרך של שחוק בלבד.

יעקוב נותן לו לאכול ורק מוסיף: כשם שאתה נכסף לאדום הזה כן אני נכסף לבכורה. יעקוב דאג להמשך הרוחני של אברהם סבו – כיצד יוכל עשיו המשוטט בשדות ועסוק בצייד להמשיך את דרכו הרוחנית-מוסרית.  

מקור סט’. הכתב והקבלה על בראשית פרק כה פסוק כט

ויזד יעקב נזיד. והא דלא אמר לשון בשול, כמו (מ”ב ד’) ובשל נזיד, נראה כי יש הבדל בין לשון זוד ללשון בשול, בשול הוא בבחינת התיקון שיגיע התבשיל לגמר בשולו להיותו ראוי לאכילה וזוד הוא בבחינת הכנה אל הבשול, והוא בזמן שהמים והרוטב שבקדרה נעשים רותחים, שהתגבר בו ע”י חום האש כח הרתיחה לעלות בכח למעלה מן התבשיל ויעלו בו אבעבועות בשפת הקדרה… וזהו ויזד יעקב נזיד שהיה מתעסק לעשות ההכנה אל הבשול, ולא הגיע עדין לגמר בשולו, כי לפעמים אם לעת הצהרים יהיה השעה דחוקה ולא יהיה פנאי ושעה מרווחת לבשל אז התבשיל כראוי, יקדים איזו שעות להרתיח את התבשיל. ובהגיע עת הצהרים יחזיר הקדרה המצונן אל האש ובשעה מועטת יוגמר להתבשל היטב. ויודיענו הכתוב בזה מדת רעבתנותו של עשו שלא המתין עד גמר בשולו כדרך כל אדם, אבל בהיותו עוד במעמד שאינו ראוי לאכילה תאות נפשו השתוקקה למלא בטנו. ומאכל זה שמצד עצמו אינו ראוי לאכילה עדיין היה אוכל בהלעטה, לפתוח פיו ויפול המאכל לתוך גרונו.

מקור פ’. העמק דבר על בראשית פרק כה פסוק כט

ויזד יעקב נזיד. לא כתיב ויזד יעקב עדשים. ללמדנו שלא ידע עשו שהוא עדשים.שאלו ידע היה אומר הלעיטני נא מן העדשים. אלא שלא ידע כי אם ראה תבשיל אדום ע”כ אמר סתם מן האדום.

מקור פא’ ספר עץ הדעת טוב  – פרשת תולדות

ויבא עשו תכף אחר הבישול והוא עייף צמא ורעב למאכל וגם כי אין בו כח להושיע ידו אל הקערה לאכול, לכן אמר הלעיטני כענין הגמל הנלעט ע”י האדם וז”ש הלעיטני נא כלומר עתה שאני עייף ואל תתמה ממה שאני שואל ממך שאתה תלעיטני כי הרי עייף אנכי, ואמנם אומרו פעמיים מן האדום האדום יובן כמ”ש אח”כ ויעקב נתן לעשו וכו’ ויאכל וישת וכנודע כי כל שתיה אינה מים רק יין כי שתיית המים אין צורך להזכירה וכמ”ש ויעש להם משתה וא”כ יש להקשות כי אח עשו לא שאל רק אכילה למה נתן לו גם שתיית היין. אמנם האמת כי עשו שאל שניהם אכילת העדשים תבשיל אדום ושתיית היין האדום וז”ש מן האדום האדום… ובפרט במה שארז”ל כי סיבת בישולו עדשים אז לפי שבו ביום מת אברהם ותבשיל הראוי להברות את האבלים הם תבשיל העדשים וא”כ גם ארז”ל לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים ובבוא עשו מן השדה ראה תבשיל העדשים ומשקה היין שהכין יעקב להברות בהם את האבלים ואז אמר מן האדום האדום וכו’ כנז’ ואילו אמר הלעיטני מן הנזיד הזה לא נשתנה שמו גם הוא אבל כיון ששינה שם הנזיד וקראו אדום ולא עוד אלא שגם שאל שתיית היין בלשון אדום וראה יין כי יתאדם ונתן בכוס האדום עיניו ע”כ קרא שמו אדום ושינהו מן עשו אל אדום להורות לכל העולם ולפרסם ענין מכירת הברכות ע”י תבשיל אדום ויין אדום ולא יקטרגו על יעקב למה לקח את הבכורה והברכ’ מן אחיו הבכור כי הוא מדעתו איבדם בידו על היותו גרגרן כנז’:

ויעקב נתן וכו’ עוד אחרת הערים יעקב במה שלא נתן לו נזיד עדשים לבד אשר שאל בפיו אמנם הקדים לתת לו בתחילה לחם כי הוא עיקר המזון בו כתיב ולחם לבב אנוש יסעד ובזה ניצול מן הסכנה אל הרעב וכאשר אח”כ אכל גם נזיד העדשים ויאכל אותה וגם חזר וישת את היין אשר בשתי אלו מכר הבכורה כבר אינו אז באכילתם אנוס ומכירתו שרירה וקיימת ונמצא, כי גם כי תחילתו באונס, כל שאר הענינים היו ברצון אם ויאכל נזיד העדשים אם שתית היין, ועוד אחרת כי אחר כ”ז לא טען אנוס הייתי אמנם ויקם מעל השלחן ולא דבר מאומה וגם וילך לחוץ שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו ולא חזר בו אמנם אדרבה היה מן הקצה אל הקצה האחרון תחילה באונס גמור ואמצעיתו ברצון טוב בהיותו אוכל ושותה כנז’ ואחריתו כנחש ישוך ויבז עשו בזייון גמור את הבכורה והרי זה שער מכירה גמורה נכתבה בתורה להורות לכל העולה כי בדין גמור היתה מכירה זו ואין בה שום עענה לא טענת אונס ולא טענת אונאה ולא טענת רמאות לרמות את אחיו כי הרי בזויה היתה בלב עשו ומאוסה לגמרי כנז’:

מקור פב’. בית הלוי על בראשית פרק כה פסוק ל                                                        

הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. לפי פשוטו הוא דהתבשיל היה של עדשים, ואז היה זה מאכל מיוחד לאבילות וכמו שכתב רש”י דמש”ה בשל עדשים דבאותו יום מת אברהם, ונתבייש עשו בעצמו אחר שרואה בבית אבילות והוא להוט אחר אכילה ושתיה כדרך הזוללים ושכורים ועשה עצמו כאינו מכיר כלל בהתבשיל מהו וכי הוא עדשים וע”כ קראו בשם התואר האדום האדום הזה כאילו אינו יודע כלל מה הוא רק שרואה שהוא תבשיל אדום, וע”כ גם כן לא רצה לאוכלו כדרך האנשים אוכלים דמיד שיפשוט ידו בקערה ליקח ממנו כף אחת הרי יראה בעיניו שהוא עדשים, ונתייעץ שהוא יפתח פיו ויעקב ישפכם מן הקדירה לפיו בלא ראות. וע”כ אמר הלעיטני נא ונתן טעם כי עיף אנכי ואין בי כח לפשוט ידי לפי, וכל דבריו היו במרמה:

מקור פג’. ספר ישמח משה – פרשת תולדות דף סב/א

על כן ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים נוסף על מה שהבטיח לו מעיקרא, וגם משקה נתן לו כאמור ויאכל וישת כנ”ל.

מקור פד’.ספר באר מים חיים פרשת תולדות – פרק כה (המשך)

 ויבז עשו את הבכורה לומר על מה זה נותן לי כל זה ומה זה שוה וכן אמרו חז”ל (בראשית רבה ס”ג, י”ד) הכניס עמו כת של פריצים ואמר נאכל מדידיה ונחייך ביה וכו’ כי לחוכא ואיטלולא היה בעיניו שאדם יתן ממון בעד זה וכבר ביקש הוא ממנו שיטלנו ממנו בחנם:

ב. מכירת המכירה תמורת חרב פלאית.

מקור פה’. תורה שלמה כה’ לג’ [ריד’] בשם בעל ה”אמרי נועם”.

שהיה לאברהם חרב שחקוק עליה שם המפורש ונתן יצחק החרב ליעקוב. והוצרך עשיו להלחם בנמרוד ומכר בכורתו ליעקוב תמורת החרב שהייתה שווה הרבה כסף. וקיים המכירה באכילה ושתיה כדרך הסוחרים.

מקור פו’ ספר הליקוטים – פרשת תולדות

ויעקב קיים הפסוק שאמר (משלי כ”ה כ”א) אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמ”א העולה סמא”ל, כי עיפה נפשו להורגים, לכן השקהו מים, רמז לח”ץ, שהם מכיתם ושבעים פרים בחג, ולמה כי גחלים אתה חותה על ראשו, ליבש מקורו ומעיינו מניצוצות הקדושה שבראשו, וישאר עץ יבש, ובזה ישלימנו לך, כל מה שהיית חסר והוא היה בקדושה, תקחנו מידו, ותהיה אתה שלם בכל:

ג. מכירת הבכורה כחלק מירושת ארץ ישראל.

מקור פז’. פרקי דרבי אליעזר פרק לז.

 ר’ לוי אומר בשעת אסיפתו של יצחק הניח את מקנהו ואת כל קניינו ואת כל אשר לו לשני בניו לפיכך גמלו חסד לו שניהם שנ’ ויקברו אותו עשו ויעקב בניו אמ’ עשו ליעקב נחלוק כל מה שהניח לנו אבא לשנים ואני בורר שאני בכור אמ’ יעקב הרשע הזה לא מלא עינו מן העושר שנ’ וגם עינו לא תשבע עושר מה עשה יעקב אבינו חלק לשני חלקים כל מה שהניח אביו חלק אחד ואת ארץ ישראל חלק אחר מה עשה עשו הלך אצל בנו של ישמעאל אמ’ לו ישמעאל לעשו האמורי והכנעני אז בארץ ויעקב בוטח לרשת את הארץ ולכן טול אתה מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה ולקח עשו כל מה שהניח אביו וארץ ישראל ומערת המכפלה לקח יעקב וכתבו כתב עולם ביניהם.

מקור פח’. תורה שלמה כו’ לד’ [רכא] בשם אור האפלה

יצחק חלק את הארץ ביניהם ואת המטלטלין ועשה את המערה שליש והוא חלק הבכורה ולקח עשיו את המטלטלין והמערה שהיא חלק הבכורה קנה ממנו יעקוב בדבר פחות שהוא סעודת עדשים ותקל המערה בעיני עשיו ואמר כל המקומות שווים.   כתבי יד.

ג. דרך המכירה.   

מקור פט’. בעל ספר “בכור שור” כה’ ל’

אך מצא יעקב אחרי הצאן המרעה, רחוק מן העיר, אם היה האוכל מתמהמה לו היה מיד מת ולכך אמר לו יעקב אם אתה מת מיתת  עצמך  הרי כל  אשר לאבי בידי. וכל בני קטורה וישמעאל ולוט שמילט זקיני מן השבי ומן המוות יהיו משועבדים לי ואם אאכילך ותחיה הריני מפסיד שרות גדול וממשלה גדולה שאתה הבכור ותיקח הכל אבל מכור לי בכורתך אז אאכילך ותחיה ולא תמות ואני לא אפסיד במה שאאכילך ואם לא תחמול על עצמך בשביל שתרצה שלא תבוא לי הממשלה, גם אני לא אחמול על עצמך כי כמו שאתה רוצה לעצמך אני אוהב לעצמי ואיני אוהבך יותר ממני ומחמת טענה אמר לו יעקב…

ויאכל וישת… כי כל ממון שבעולם אין אדם מחשיב כלום ובזוי בעיניו כנגד גופו ועוד היה בוטח באהבת יצחק שלא יפסיד בזה כלום.

מקור צ’. כלי יקר על בראשית פרק כה פסוק לא

כך אמר יעקב מכרה כיום שלא תחזור בך כיום הזה שהולך ואינו חוזר, כך אתה לא תחזור בך וכן השבע לי כיום. וי”א שאמר מכרה כיום כפי מעלת הבכורה באותו יום כי בזמן ההוא עיקר מעלת הבכורה מה שהעבודה בבכורות, והעבודה היתה קלה בעיני עשיו להוציאה מתחת ידו, ע”כ אמר כיום כקונה דבר השייך גם ביום ההוא וזהו העבודה לאפוקי הירושה עדיין לא באה לעולם כי מה שיהיה מי יגיד לו:

מקור צא’. ספר עץ הדעת טוב – פרשת תולדות

ויאמר יעקב וכו’ עתה מצא מקום כחפצו לקנות הבכורה אמנם נתיירא פן אחר אשר יאכילהו יטעון כי ניחם כי אנוס היה במעשיו כי היה מת ברעב לז”א מכרה כיום תהיה מכירתך קיימת לעולם כמו ביום הזה שמפני עייפותך גרמה בלבך למכור וגם בימים הבאים תהיה מכירתך קיימת: ויאמר עשו וכו’ רצה לרמותו וכאלו מוסר מודעה ומתנה תנאי ומודעה כי מפני האונס מוכר וכנודע כי המוכר ומגלה בפיו הסיבה לשהוא מוכר יכול אח”כ לחזור בו בהתבטל הסיבה ההיא מש”כ אילו שתק שהדברים שבלב אינם דברים וא”כ אם אנוס הוא אם לא פירש בשפתיו זביניה זבין א”כ אף אם תליוה וזבין ולז”א הנה אנכי הולך למות ולכן למה זה לי בכורה ר”ל ביום כזה שאני מת ברעב אבל כאשר אוכל אחזור בי וחשב כי יעקב איש תם ולא יבין רמאותו רק שאדרבה בכל לבו הוא מוכר כיון שהולך למות:ויאמר וכו’ אלו המכירה תהיה בדברים לבדם או אפילו ע”י קנין ידעתי כי תחזור בך כפי הדין ולכן השבעה לי כיום ר”ל כי כמו שביום הזה אתה מסכים בכל לבך למכור מפני ההכרח כך תהיה מכירה קיימת כל הימים ואע”פ שמכח קנין איני זוכה כדין הנז’ מכח השבועה אינך יכול ליפטר וא”ת ג”כ דין הוא שנשבעין לאונסים והוא כשהאנס מכריחו אבל אני איני אונסך שתמכור לי

מקור צב’. ספר עץ הדעת טוב – פרשת תולדות

על כורחך ואילו אתה עייף ומוכרח לקנות ממני הנזיד הרי זה דומה למחליף מחט בשניים שאין בזה אונס והונאה כי אתה אונס את עצמך ולא אני והרי בזה נסתלקו שתי הטענות, טענת אונס וטענת אונאה וזה ע”י השבועה כנז’, אז מפני ההכרח וישבע לו וכיון שנשבע לו ראה ונתייאש וימכור את בכורתו ליעקב מכירה גמורה הנק’ מכירה: ויעקב נתן וכו’ עוד אחרת הערים יעקב במה שלא נתן לו נזיד עדשים לבד, אשר שאל בפיו אמנם הקדים לתת לו בתחילה לחם כי הוא עיקר המזון בו כתיב ולחם לבב אנוש יסעד ובזה ניצול מן הסכנה אל הרעב וכאשר אח”כ אכל גם נזיד העדשים ויאכל אותה וגם חזר וישת את היין אשר בשתי אלו מכר הבכורה כבר אינו אז באכילתם אנוס ומכירתו שרירה וקיימת ונמצא כי גם כי תחילתו באונס כל שאר הענינים היו ברצון אם ויאכל נזיד העדשיה אם שתית היין, ועוד אחרת כי אחר כ”ז לא טען אנוס הייתי אמנם ויקם מעל השלחן ולא דבר מאומה וגם וילך לחוץ שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו ולא חזר בו אמנם אדרבה היה מן הקצה אל הקצה האחרון תחילה באונס גמור ואמצעיתו ברצון טוב בהיותו אוכל ושותה כנז’ ואחריתו כנחש ישוך ויבז עשו בזיון גמור את הבכורה והרי זה שער מכירה גמורה נכתבה בתורה להורות לכל העולה כי בדין גמור היתה מכירה זו ואין בה שום טענה לא טענת אונס ולא טענת אונאה ולא טענת רמאות לרמות את אחיו כי הרי בזויה היתה בלב עשו ומאוסה לגמרי כנז’:

בפרקי דר”א פרק ל”ח אמר עשו ליעקב נחלק כל אשר הניח אבא לשני חלקים ואני בורר שאני בכור. הנה לפי הנראה שעשו ערער אז על עיקר מכירת הבכורה וא”כ יש להבין למה אמר שיחלקו לשני חלקים הרי צריכין לחלוק הנכסים לשלשה חלקים ויעקב לא יטול רק שליש. רק כשנדקדק בלשון הפסוק דיעקב אמר לו מכרה כיום בכורתך לי ועשו השיב לו כי הולך למות ולמה זה לי בכורה. דיעקב אמר לו דבר ברור ולשון ברור מפורש, רצונו שימכור לו את הבכורה ויעקב יהיה הבכור, דהרי כל עיקר כוונת יעקב כדי שיזכה בברכות אברהם ויצחק דהיינו הקרבת הקרבנות וירושת ארץ ישראל וע”כ ביקש ממנו שימכור לו הבכורה והוא יהיה הבכור במקומו, ועשו הסכים ליעקב רק אמר לו תשובתו ברמאות ואמר בלשון אשר יעקב יסבור עתה שמסכים הוא לדבריו לגמרי, ואחר זמן כשירצה יערער עליו, כי עשו כן היה דרכו לרמות באמרי פיו וכמו שהעיד עליו הכתוב כי ציד בפיו והיה כחו בפה לרמות בדבריו אנשים ההולכים בתמימות, ולכן השיב לו ולמה זה לי בכורה, דבלשון זה יוכל לערער אח”כ ולטעון דכוונתו היה רק שמכר לו שהוא לא יהיה בכור ולא יהיה לו מעלה על יעקב אבל יעקב ג”כ לא יהיה בכור ויהיו שניהם שוים כשני פשוטים. וכן איתא להדיא בסוטה (דף י”ג) דעשו עירער אח”כ נהי דזבני בכירותא פשיטותא מי זבני אמרו לו אין א”ל הבו איגרתא כו’, וכתב רש”י וז”ל נהי דזבני בכירותא שלא אטול פי שנים אלא אהיה כמוהו. ומש”ה כשבאו לחלוק הנכסים לא עירער לגמרי על המכירה רק טען טענתו השקרנית ומש”ה אמר נחלוק לשני חלקים שוים כשני אחים פשוטים החולקים, וכיון דשניהם שוים הרי ממילא יש לו קצת מעלה על יעקב שהוא נולד מקודם והיה לכל הפחות בכור איזו זמן ויעקב מעולם לא היה בכור, וע”כ אמר שמהראוי שהוא יברור ראשון יען שהוא בכור, והגם דמחל זכותו מ”מ כיון דשניהם שוים ממילא יש לו מעלה עליו בזה, וזה היה הרמאות שלו דיעקב יסבור שנעשה בכור ויזכה בקרבנות וארץ ישראל והוא יאמר ששניהם אינם בכורים. וזה זמן כמה אשר ראיתי בספר זרע ברך כתב לפרש הא דאיתא במדרש (ב”ר סג-יד) על פסוק ויאכל וישת הכניס עמו כת של פריצים אמרו ניכול מדידיה וניחוך עליה ורוח הקודש אומרת (ישעי’ כא) ערוך השולחן סדר פתורתא צפה הצפית סדר מנרתא קומו שרים זה מיכאל וגבריאל משחו מגן כתבו שהבכורה ליעקב. וכתב בספר הנ”ל לפרש דברי המדרש כמ”ש דהפריצים סברו שיערערו על יעקב שאינו בכור רק שניהם פשוטים וכמבואר בגמרא דסוטה הנ”ל, ועל זה אמרה רוה”ק קומו שרים משחו מגן כתבו שהבכורה ליעקב, כלומר שיכתבו מפורש כמו כוונת יעקב בהמשא ומתן הלז שיהיה מפורש בהשטר דברים מפורשים שיעקב הוא הבכור ולא לכתוב בשטר דברים כדבריו של עשו דבאו סתומים ולא אהני ליה לעשו ברמיותיה:

מקור צג’. חזקוני על בראשית פרק כה פסוק לא

כיום – של עכשיו שעדיין אין העבודה נוהגת אבל לעתיד שהעבודה בבכורות אין אדם רשאי לקנות בכורה. ד”א מכרה כיום לאלתר כמו שהיום הזה לאלתר הוא. פירוש מיד מכור לי בדמים שאתן לך חלק בכורתך הראוי לך מממון אבי.

 ד”א כיום לפי מה שהיא שוה היום והוא דבר מועט שהרי כמה נולדות יש לבא בדבר.

מקור צג’ ספר מגלה עמוקות על התורה – פרשת תולדות

הם שני ענינים שעשה יעקב לעשו האחד בענין מכירת הבכורה שלמד מעבר רבו בשעה שלימד לפניו שא”א לו להתחזק על עשו רק באכילה אם רעב שונאך האכילהו לחם לכן כשבקש עשו מן יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה לא בקש רק עדשים ויעקב נתן לו לחם עם עדשים לקיים (משלי כה) אם רעב שונאך האכילהו לחם כי בזה גחלים אתה חותה על ראשו ז”ש למלפני כשאני מעיין ואתבונן הענין הבכורה שלמדו אותי שם ועבר

מקור צד’. ספר מגלה עמוקות על התורה – פרשת תולדות

ולדידי ניחא הן הן בגדי החמודות של אדם הראשון מתחילה בגדי כה”ג שהיו ביד עשו הרשע שזכה לקבל שפע וברכה כדין כה”ג ויעקב נטל שלו ממנו והפשיט בגדו ממנו בעת שלקח ממנו הבכורה בעדשים להיות מלעיטין אותו כגמל מן האדום האדום אז בא הבכורה אליו וזכה שיהי’ כה”ג של מעלה:

מסקנת הדברים

במקור סד’ מעמיד רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו בצורה ברורה, שלא יעלה על הדעת, שמכירת הבכורה באה מצד יעקוב, בתמורה לרעבונו של עשיו. הדבר נוגד את אופיו התמים והדבק בַאמת של יעקוב וכפי שמעידה עליו התורה בפירוש. דברים אלו זוכים להשלמה במקור פא’. מדבריו משמע, שהפסוק שבא בסוף המכירה:  וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: הינו משפט המסכם את כל מה שאירע ביניהם: שקודם נתן יעקוב את הלחם ורק אחר-כך משבז עשיו לבכורה החל המשא ומתן סביב נזיד העדשים. עוד עולה ממקור פא’ שהן המכירה והן השבועה באו כתגובה לניסיונות הרמאות של עשיו ועוד שחבורת הפוחזים היו שותפים בניסיון הרמאות.

ואמנם מדברי הרמב”ן במקור סו’ נראה שאין זו דעתו, אך לאור דברי הזוהר במקור סד’ וחריפות תגובתו של רשב”י לשאלת תלמידיו  – בחרתי בדרכו של בעל “עץ הדעת טוב”.

עוד עולה מדברי הרש”ר הירש במקור סח’ שקניית הבכורה על ידי יעקוב באה מתוך דאגה להמשך דרכו הרוחנית של סבו, אברהם.

במחזה האודיו.

עשיו ובני חבורתו מגיעים לאחר הקרב עם נמרוד וחבורתו אל המאהל. במאהל הם מוצאים את יעקוב אשר חזר כדי להכין לאביו את סעודת ההבראה. יעקוב נותן להם לחם ויין. בעצת חבריו מתכחש עשיו לתפקידו כבכור. כשיעקוב רואה את הזלזול של עשיו וחבריו בבכורה הוא הופך את המכירה ל”דבר רציני” – בתמורה לשבועה ולנזיד העדשים.

דיון תשיעי: חלום יעקוב.

מקור צג’: מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה ו

ויתרוצצו הבנים בקרבה ר’ יוחנן ור”ל ר“י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה ר”ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה הה”ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם ויתרוצצו הבנים בקרבה בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה”ד (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה”ד זורו רשעים מרחם…

מקור צד’ מדרש תהילים מזמור נח.

שכן הוא אומר, (בראשית כה, כב) ויתרוצצו הבנים בקרבה. שהיה מרצץ עם אחיו במעי אמו.

 מקור צה’ ילקוט שמעוני בראשית – פרק כה – רמז קי

ויתרוצצו הבנים בקרבה שהיו חולקין בשביל העולם הזה והעולם הבא…

מקור צו’ זוהר חלק א דף קלז/ב

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את יהו”ה, לאן אתר אזלת, לבי מדרשא דשם ועבר, ויתרוצצו הבנים בקרבה, דתמן הוה ההוא רשע דעשו, אגח קרבא ביה ביעקב, ויתרוצצו, אתברו, כמה דאמרינן רצץ את מוחו, אתברו דא עם דא ואתפלגו, תא חזי, דא סטרא דרוכב נחש, ודא סטרא דרוכב על כרסיא שלימתא קדישא, בסטרא:

מקור צז’  – גור אריה על בראשית – פרק כה פסוק כב

[כה] ועשיו מפרכס לצאת. שלשון “ויתרוצצו” לשון ריצה, שזה רץ לכאן וזה רץ לכאן, ומפני שכתוב בב’ צד”י דריש ב’ ריצות. ואם תאמר לפירוש זה שהיה עשו מפרכס לצאת, והלא אין היצר הרע באדם אלא מעת שנולד, שנאמר (לעיל ד, ז) “לפתח חטאת רובץ”, ולקמן פירש רש”י (פסוק כג) ‘מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו’, ולא בעודם בבטן, ונראה דהיינו דווקא שאין האדם חוטא ביצר הרע להיות מתאווה לחטוא קודם שנולד, שאין יצר הרע בא אלא אחר הלידה, והטעם ידוע למשכיל, אבל כאן מה שעשה עשו לא בשביל יצרו, אלא מפני שהיה עשו רוצה לצאת לשוב אל מינו וטבעו, שכל דבר ודבר מתעורר אל טבעו, לפיכך כשבא יעקב לבתי מדרשות היה מתעורר אל רוח הקודש, ומתעורר לצאת בטבעו, וכן עשו כאשר היתה באה לפני בתי עבודה זרה, ולא משום יצרו הרע. עיין בפרשת נח נתבאר זה היטב אצל “כי יצר לב האדם וכו'” (לעיל ח, כא, אות כד):

 [כו] מריבים בנחלת שני עולמות. יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני – וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא – אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ”י במדבר טו, ה), ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים – אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו. …

ולפיכך אמרו (ילקו”ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה – מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא. וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השיתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו – לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם (שיש) מציאות מה – מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלמות, רק במה שיש לו מציאות מה – מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים. ודבר זה – מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה – (ו)הוא המריבה בשתי עולמות. שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות – אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו. הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים. ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה – עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב. ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה:

מקור צח’  תנא דבי אליהו זוטא פרק יט

אמרו רבותינו בעוד כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר יעקב לעשו עשו אחי שני אחים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא העולם הזה יש בו אכילה ושתיה ומשא מתן ולשאת אשה ולהוליד בנים ובנות אבל העולם הבא אינו כן בכל המדות הללו ואם הוא רצונך טול אתה העוה”ז ואני אטול העוה”ב ומנין שכך הוא שנאמר (בראשית בה) ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי כשם שהיינו אומרים בבטן. באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה”ז ויעקב נטל בחלקו העוה”ב וכשבא יעקב מבית לבן וראה עשו שיש ליעקב נשים ובנים ועבדים ושפחות ובהמות וכסף וזהב מיד אמר עשו ליעקב יעקב אחי לא כך אמרת לי שתטול אתה העוה”ב ואני אטול העוה”ז ומנין לך כל העוה”ז נשים ובנים וממון עבדים ושפחות למה אתה משתמש ונהנה מן הדברים שבעוה”ז כמותי ואמר לו יעקב לעשו זה מעט הרכוש שנתן לי הקב”ה להשתמש בו לפי הצורך שלי בעוה”ז שנאמר (שם לג) וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך באותה שעה האמיד עשו בדעתו ואמר ומה העוה”ז שאין ליעקב חלק בו כך נתן לו הקב”ה, העוה”ב שהוא חלקו של יעקב עאכ”ו. באותה שעה אמר לו עשו ליעקב יעקב אחי בוא ונעשה שותפות אני ואתה טול אתה העוה”ז והעוה”ב חצי ואני אטול גם כן העולם הזה והעולם הבא הצי שנאמר (שם) ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ואמר לו יעקב לעשו אדוני יודע כי הילדים רכים ואינם יכולין לעמוד ביסורין של בניך שנאמר (שם) ויאמר אליו אדני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדני שעירה. אבל כשהיה בא יעקב לארץ ישראל אמרו רבותינו שהיה יעקב פותח לו לעשו פתח ממקום אחר זה שאמר הכתוב (קהלת ט) גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וכנגד מי אמר שלמה המקרא הזה לא אמרו אלא כנגד יעקב ועמלק שבא מעשו:

מקור צט’. רבינו בחיי על בראשית פרק כה פסוק כב

(כב) ויתרוצצו הבנים בקרבה – ההריון הזה היה מחודש ומשונה משאר הריון הנשים, שאין דרך הנשים להיות התאומים מתרוצצין ומתקוטטין בבטן ואלו היו מתרוצצין בקרבה ומצטערת הרבה, וממה שהיו מתרוצצין ומתגרין בבטן בתחלת היצירה היה זה רמז וסימן למה שעתידין להיות זה כנגד זה שונאים נלחמים, זהו שאמר לה הקב”ה על ידי שם שני גוים בבטנך, פירוש אל תפחדי מזה כי הרצוץ הזה הוא בסבת שני בנים שיש בבטנך שעתידין לצאת מהם שתי אומות זו כנגד זו:

מקור ק’. ספר מסילת ישרים פרק א

יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד):

העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א): היום לעשותם ומחר לקבל שכרם:

מסקנת הדברים

לפי מקור צג’ נטיית הרשעות של עשיו טבועה בו עוד מרחם אמו. כמו כן נטיית הצדקות של יעקב. לדברי המהר”ל במקור צז’ עוד מרגע יצירתם שוררת בין השניים יריבות – דווקא ברחם אימם, במקום שבו הם שותפים – שם מתגלה טיבעם. רק לאחר הלידה, כאשר כל אחד “מוצא” את מקומו הראוי לו בעולם יכולה לשרור בין השניים רגיעה כל שהיא.  ממקורות צד’- צז’ עולה שמלחמה זאת, על הדבר המשותף לשניהם, היא עד מוות. כל אחד מנסה להרוג את השני כטבע ההפכים בבריאה.ממקורות צד’, צח’ נלמד שהמלחמה היא על ירושת העולם הזה והעולם הבא. שבשורש יצירתם יש לכל אחד מהם שייכות. יעקוב, למרות שעיקר יצירתו מכוונת לירושת עולם הבא, בכל זאת יש לו שייכות לשלטון ולהקמת ממלכה בעולם הזה וכן עשיו – להיפך.תיאור עולם הזה ועולם הבא כארמון ומעבר אל תוך הארמון נמצא בדברי הרמח”ל במקור ק’.  

במחזה האודיו. 

דרך הכתיבה הדרמתית היא להתחיל את העלילה בנקודת זמן הקרובה לרגע המשבר (השיא). לכן, מופיעה ההתרחשות הדרמתית בזמן ההיריון המשונה של רבקה על דרך של חלום. יעקוב נמצא בארמון (עולם הבא) והוא יוצא להילחם בעשיו, רק לאחר שהוא מבין שהמלחמה על הפרוזדור (עולם הזה)  – רק היא שתשאיר את הארמון בידיו. למרות שהמלחמה היא בניגוד לאופיו, הוא נאלץ להילחם, זהו ה”אירוע המחולל” את העלילה. על ציר זה של המלחמה בין השניים על ירושת העולמות – מתחוללת ציר העלילה. אך כדרכה של הדרמה הולך הדבר ונחשף רק לקראת סוף מערכה ג’ – שם ב”רגע השיא” של התסכית מגלה רבקה ליעקב את האמת. לפני כניסתו של יעקב אל אביו, כדי לקבל את ברכת הארץ – ברכות “העולם הזה”, היא אומרת לו את שידעה כל הזמן: “אחיך התאום הוא שמנסה להורגך”.  

 מערכה ב’

בראשית פרק כו

(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:(ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר…(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵוּ יְהֹוָה:(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד:(יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים:(טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד:(יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:(יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו:(יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ:(כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה:(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְדֹוָד לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:(כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְדֹוָד וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:(כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ:(כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:(כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְדֹוָד עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:(כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְדֹוָד:(ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:(לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:

דיון ראשון:  קנאת הפלשתים ביצחק

מקור א’  ספורנו עה”ת ספר בראשית פרק כו פסוק יד

ועבדה רבה. קרקע מוכן להיות נעבד: ויקנאו אתו פלשתים. שבשדותיהם קרה אז הפך זה שזרעו הרבה והביאו מעט:

מקור ב’  העמק דבר על בראשית פרק כו פסוק יג

 ויקנאו אותו פלשתים. שדרים בגרר עיר המלוכה ומסתמא היו גם בהם עשירים ובעלי עסקים כדרך בני עיר המלוכה. אבל לא הגיעו לעשירות של יצחק. ועשיר מתקנא בעשיר גדול ממנו. וביותר אם הוא יהודי:

מקור ג’. חזקוני על בראשית פרק כו פסוק טז

לך מעמנו – אמרו, ארצותינו אינן מתברכות מפני גזירת הרעב וארצו של זה שבאה לו מנחלת אבותיו מתברכת מאה שערים ונתכוונו שילך לו יצחק וארצו תישאר בידם.

מקור ד’. ספורנו עה”ת ספר בראשית פרק כו פסוק טז

כי עצמת ממנו. ותוכל בעשרך להתקומם עלינו:

מקור ה’. אור החיים על בראשית פרק כו פסוק טז

 כי עצמת ממנו וגו’ פירוש ואין גדולת המלכות ניכרת לפני גדולתו ואין לך בזיון המלך כזה:

מקור ו’. הכתב והקבלה על בראשית פרק כו פסוק טז

 כי עצמת ממנו מאד. כלומר יותר ממנו, כ”כ המפרשים, וא”כ היה מלת ממנו ראוי באחרונה, כי עצמת מאד ממנו, אבל טעמו עצם וגודל עשרך בא לך מסיבותינו… בשנות הרעבון בא לך העושר הזה. כדרך ההמוניים ממאמני ההשגחה שתולים הכול במקרים טבעיים, וכ”ד רבותינו באמרם כל אותן עצמות שעצמת ממנו היה לך.

 מקור ז’  עקידת יצחק שער כג

ויזרע יצחק כו’. יאמר שכבר נשתדל יצחק בעבודת האדמה והצליח מאד ויקנאו בו פלשתים כסבורין שהיתה הצלחתו ע”י משא ומתן עם אנשי הארץ ושזה נהנה ואלו חסרים עד שאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ירצה שעצמת במה שאתה נהנה ומשתעבד מאנשי הארץ יותר ממנו עם היותנו אדון הארץ:

מקור ח’  ספר באר מים חיים פרשת תולדות – פרק כו

אשר קנאת הפלשתים ביצחק היה בשני דברים. אחד, כי ראו שיצחק מקבל ברכת הארץ בהצלחה נפלאה בברכה שלא כטבע וחרה אפם כי ראו גנותם אשר כל ימיהם שהם יושבים על האדמה הזו לא ראו מעולם ברכה כזו ודבר זה תגדיל הקנאה והשנאה בלב האדם, והב’ כי דימו בנפשם אשר כל הברכה שמקבל יצחק, מאתם הוא. והוא מחסרם בזה, כי אם לא היה הוא בארץ עם כל זה הייתה מוכרחת הארץ שתוציא צמחה ותשפיע ברכתה להם על כל פנים כדוגמת האישה המינקת כאשר יחלה בנה תיתן החלב על אותו העת לכלב להניק בכדי שלא תייבש חלבה מכל וכל, כן ברכת הארץ הלזו המוכנת לישראל אם ירצה ה’ בסוף הימים. ואך כשהיה שם יצחק קיבל הוא בעת הזאת ברכתה מה שאין כן אם לא היה יושב שם הייתה מוכרחת הארץ להניקם באותו העת כמו הנקת הכלב, וזה שאמר להם מדוע באתם אלי עתה ואתם בשנים נגעתם בי. אחת, ואתם שנאתם אותי שנאה עצמיות בלב הבא מן הקנאה. והב’, ותשלחוני מאתכם כלומר מחמתכם שלא אקבל ברכותיכם והשפעתכם ועל כן למה באתם והלא גם כאן בעזרת שמו תראו בטובתו ויחזור הקנאה והשנאה כמו שהיה קודם:

מסקנת הדברים

לפי רוב המקורות (מקורות א’- ח’) הסיבות לקנאת הפלשתים היו כלכליות. מקורות ד’ וה’ מציינים סיבה נוספת – הפגיעה במעמדו של אבימלך.

במחזה האודיו 

לשאלת עשיו: מדוע אתם עוזבים את גרר? עונה אליעזר: כדי לא לעורר  מהומות. יש בזה רמז לקנאה בהצלחתו של יצחק. אך לא בזה מתרכזת התסכית, אלא בסתימת הבארות בזמן בצורת – פעולה הנוגדת כל הגיון.     

דיון שני: הסיבות לסתימת הבארות שחפר אברהם

א. התנגדות להחזקת יצחק בארץ.

מקור ט’  תוספתא מסכת סוטה פרק י

(ב) כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע שנאמר (שם כד) וה’ ברך את אברהם בכל משמת אברהם (שם) ויהי רעב בארץ בא יצחק היה שובע שנאמר (שם כו) ויזרע יצחק וגו’ כל זמן [שהיה אברהם] קיים היה [בארות] נובעות מים משמת אברהם מה הוא אומר (שם) וכל הבארות אשר חפרו וגו’ אמרו הואיל ואין נובעות מים אינם אלא תקלה לנו מפני [גייסות] עמדו וסתמו בא יצחק [והיו בארות] נובעות מים שנאמר (שם) וישב יצחק ויחפור את בארות המים [וגו’] ויחפרו עבדי וגו’:

מקור י’  רש”י על בראשית פרק כו פסוק טו

סתמום פלשתים – מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו.

מקור יא’  רשב”ם על בראשית פרק כו פסוק טו

סתמום פלשתים – שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו…

מקור יב’  חזקוני על בראשית פרק כו פסוק טו

סתמום פלשתים – שלא יחזיק יצחק בהם להיות לו חזקה בארץ.

מקור יג’  ספורנו עה”ת ספר בראשית פרק כו פסוק טו

סתמום פלשתים. כאשר יראו מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק סתמו הבארות בשנאת קנאתם:

מקור יד’  ספר גור אריה על בראשית פרק כו פסוק טו

מפני שאמרו וכו’. דאין לומר מפני שהיו מקנאין בו כמו הבארות האחרות שחפר, דאם כן היה להם ליקח  הבארות, ולא לסתום…

מקור טו’  רבינו בחיי על בראשית פרק כו פסוק טו

וכל הבארות אשר חפרו – יגיד הכתוב כי מתוך הקנאה שנתקנאו בו פלשתים סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו, ואח”כ נתגבר יצחק וחפר אותן וקרא להן כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות ויש בזה התעוררות וק”ו שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן וזה ק”ו לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם, ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מדה, כנגד מדה, כן פירש הגאון ז”ל

מקור טז’  אור החיים על בראשית פרק כו פסוק טו

כל הבארות וגו’ סמך הודעה זו לויקנאו וגו’, לומר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכה ג) ג והודיע שקינאו ממנו, והוסיף להודיע שגם עם אברהם היה להם קנאה ושנאה וכל הבארות אשר וגו’…  ואומרו סתמום וימלאום עפר – ולא הספיק לומר מלאום עפר, אולי כי אחר מות אברהם סתמום דווקא עשו אבנים לפיהם, ולא בטלום בהחלט, ואחר הקנאה שקינאו ביצחק ויוסיפו להרשיע בקנאתם וימלאום עפר והיו כלא היו, ולזה הוצרך יצחק לחפור אותם מחדש כאמור בסמוך (בפסוק יח) ויחפור את בארות וגו’:

מקור יז’  ספר באר מים חיים פרשת תולדות – פרק כו

 ועל כן “סתמום פלשתים וימלאום עפר” שלא יהיה שום זכרון לבארות ההם ואולי על ידי זה לא יוכל יצחק לקבל הברכות ויגיע להם מעט על כל פנים דוגמת הנקת הכלב ואבימלך כשראה שגם זה לא הועיל ויצחק הולך וגדל אמר מוטב אחלל בריתי שכרתי עם אביו ואגרשנו מארצי בכדי שיקבלו הם הברכה ועל כן אמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, כלומר זה אשר עצמת בגדולה ועושר, ממנו הוא. כי השפעה זו היינו מקבלים אם לא אתה, ושלנו הוא. וגם בלא זה הנה כל חלק הרע ישנא החלק הטוב, ואפילו בלתי טענת אשר חסר ברכתם והשפעתם לא יכלו לסבול גדולת יצחק וברכתו. ויותר היה לקוץ בעיניהם מה שראו חשיבתו שהוא מקבל ברכת הארץ על מכונה ברוב ברכה והצלחה ולא הם שאינם מקבלים כי אם ככלב המלקק מן הים ועל כן אמרו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד שנתגדלת שלא בטבע ונעשינו מבוזים בעינינו שאין אנו יכולים לקבל הברכה כמו אתה והוא על דרך מאמר הכתוב (שמות א’, י”ב) ויקוצו מפני בני ישראל או (במדבר כ”ב, י”ג) ויקץ מואב מפני בני ישראל שנעשו כקוצים בעיני עצמם בראותם ברכת ישראל שפרים ורבים שלא בטבע או שמצליחים שלא בטבע:

מסקנת הדברים

אמנם לפי התוספתא (מקורות ט’,י’ ) הסיבה לסתימת הבארות היא צבאית, אך לפי שאר המקורות (יא’- יז’) הקנאה בהצלחתו הכלכלית של יצחק התגברה בעקבות גירושו מגרר והפכה להיות עקרונית.לפי בעל “אור החיים” סתימת הבארות נבעה מרצונם להשכיח את שמו של אברהם. ומוסיף בעל “באר מים חיים” שקנאתם הייתה גדולה כל כך עד לבקשו להפסיק תופעה מפליאה זאת של ברכת הארץ.

במחזה האודיו 

בויכוח של יעקוב עם אנשי פלשת, הסותמים את הבאר שמתי בפיהם טענות על פי חלק מהמקורות המובאים לעיל. ברם העלילה סביב הבארות מתפתחת דווקא על צד המאבק הרעיוני של הרצון להשכיח את האמונה של אברהם.   

ב. סתימת הבארות קשורה לעזיבת דרכו הרוחנית של אברהם

מקור יח’ ילקוט שמעוני בראשית – פרק כה – רמז קי

אמר ר’ יודן אלולי שהעמיד הקב”ה אחרים תחתיהם כבר חזר העולם לאחוריו דכתיב ויהי אחרי מות אברהם וישב יצחק ויחפור את בארות.

מקור יט’ תוספות זוהר דף שב/ב

 וכיון דמית אברהם מה כתיב וכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם אביו וגו’ בארת כתיב וחד הוה דכתיב באר שבע וקרינן בארות משמע דסגיאין הוו בגין דהאי בירא מתחזי לון לאבהן בכל דוכתא דהוו אזלין הוה מתחזי לון סגיאין וכבירין כיון דמלוה פלשתים עפרא רזא דאהדרו בני עלמא לע”ז והוה עלמא שמם דלית דידע ליה לקב”ה כיון דאתא יצחק מה כתיב (שם) וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו מאי וישב אלא דאתיב עלמא לתיקוניה ואוליף לון לבני עלמא דידעין ליה לקב”ה הה”ד ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו האי בירא ממאן הוי ממאן דכל חיין דעלאין ותתאין תליין ביה וחזי כלא הה”ד ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא.

מקור כ’ סתרי תורה פרשת תולדות מאמר שבעה יומין עלאין

 אברהם כרי לה להאי בירא, בגין דאיהו אוליף לכל בני עלמא, דיפלחון לקב”ה. וכיון דכרי לה, אפיק מיין נבעין דלא פסקין לעלמין:  וכיון דמת אברהם, מה כתיב. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם. בארת כתיב, וחד הוה, דכתיב באר שבע, וקרו ליה בארות, דמשמע דסגיאין הוו. בגין דהאי בירא, מתחזי לון לאבהן בכל דוכתא דהוו אזלין, והוה מתחזי לון כבירין סגיאין:  כיון דמילאו פלשתים עפרא, רזא דאהדרו בני עלמא לע”ז, הוה עלמא שמם, דלית דידע לקב”ה. כיון דאתא יצחק, מה כתיב. וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו. מאי וישב. אלא דאתיב עלמא לתיקוניה, ואוליף לון לבני עלמא דידעון לקב”ה. הה”ד ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו:

 מקור כא’ רבינו בחיי על בראשית פרק כו פסוק טו

ויש שפי’ כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם כי הם קלים לקבלת האמונה כמו בימי אברהם כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה סתמום פלשתים כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו וימלאום עפר, כי תחת שמלאם אברהם חכמה ודעת את ה’ באמונת היחוד מלאום פלשתים אמונתם הרעה, כי יכנה הכתוב האמונה הרעה או העצה הרעה לעפר, וזהו שאמרו עפרא לפומיה, ואח”כ נתגבר עליהם יצחק והחזירן למוטב, הוא שכתוב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות וגו’, כי כן דרך המתגיירים, וכענין שכתוב (ישעיה סה) ולעבדיו יקרא שם אחר:

מקור כב’ הכתב והקבלה על בראשית פרק כו פסוק יח

(יח) ויקרא להן שמות. אם יהיו שמות הבארות האלה שמות פשוטות בעלמא בלתי מורות על עניין מה, מה אהדר קרא לאשמעינן בהם, מה לנו בשמות שהיה להן תחלה, ומה היה ההפסד בבטולן, ומה התועלת שהתאמץ יצחק להחזיר שמם הראשון עליהן. ויתכן דקריאת שמות לבארות היו דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזיכרון חסדי ה’ ופעולותיו, כעניין ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יראה, ויקרא שם המקום ההוא בית אל, ויקרא שמו ה’ נסי, על כן קרא לבאר באר לחי רואי, ככה עשה אברהם בבארות אשר חפר, שקרא את שמם בשם ה’, ולפי שהייתה מדתו של אברהם להשתדל בכל מאמצי כוחו להשיב רבים מעון ללמדם דעת את ה’ ולהורות להם שאין ממשות באלילם שהיו מוטעים לעבדם, וכדי להמציא מציאות רוחני למכחישי אל, המציא תחבולה נפלאה להכניס ע”י את המוטעים אל תחת כנפי השכינה, כל באר אשר קרא אותה בשם אשר יורה על אמיתת מציאת ה’, עד”מ לפי שהיו הטועים לומר שהנהגת העולם תלוי רק במערכת השמים, וכל הצלחת אדם איננה רק מהשפעת הכוכבים והמזלות, לכן חשבו אלו לאלוהים ועבדו אותם, לבטל מהם הדעה המוטעת, קרא שם דבאר, ה’ אל עולם, או ה’ אלוהי צבאות, בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארו, באמרם נלכה נא לשאוב מים מבאר הנקרא כך, שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמתית, ההוי’ ב”ה לבדו הוא אלוהי עולם ותחת ממשלתו לבד יתנהג העולם. וילמדו דעת כי כל צבא השמים הכוכבים והמזלות אין השפעתם מעצמם רק מה שהוי’ ב”ה משפיע לכל כוכב כפי הכשר קבלתו, ולזה אין ראוי לעבוד עבודה רק למי שהוא אדון על כל, לא למי שממשלת יד אחר עליו. ככה עשה אברהם בכל באר ובאר אשר חפר, לפי שבארות מים הם צרכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמתיות ולהכיר את אל העליון ית’, ודבר גדול עשה אברהם אהוב ה’, שהיה כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו, והוא ידבר אל לבם ויודיעם מטוב הנהגת המלך ויטה את לבבם עד שיתנו שכמם תחת עול המלכות, ככה עשה אברהם להטות את לבב מכחישי אל לקבל עליהם עול מלכות שמים. והודיע הכתוב שבעודנו חי והיה נשיא אלהים בתוכם היה מוראו על אנשי הארץ הניחו את הבארות והיה שמותן עליהן. אמנם אחרי מותו חזרו לגלוליהם, וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כלם מורים הפך דעתם המשובשת, לכן סתמו הבארות, ובהתבטל הבאר נתבטל שמותן. ובא הכתוב להודיע כי יצחק אחז במעשי אברהם אביו והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן עליהן כדי להחזיר עטרת אמונה אמתית למקומה ומצאתי במכדרשב”י בתוספות ח”ג דש”ב ב’ שכתב, כיון דמליוה פלשתים עפרא, דאהדרו בני עלמא לע”ז והוה עלמא שמם דלית דידע לקב”ה כיון דאתא יצחק מה כתיב וישב יצחק ויחפור וגו’ מאי וישב אלא דאתיב עלמא לתיקוני’ ואוליף לון לבני עלמא דידעין ליה לקב”ה וגומר.

מקור כג ספר הליקוטים – פרשת וירא – פרק כא

וזאת היתה קטטת רועי גרר עם רועי יצחק, על אלו הנשמות, ונשארו ביד יצחק, שנא’ (בראשית כ”ו ל”ג) על כן שם העיר באר שבע. ונפשות הגרים החשובות מאד, כגון שמעיא ואבטליון, הם מנשמות שנשרו מאדם הראשון, ולכן הם חשובים מאד. ע”כ בשם הרב זלה”ה:

מסקנת הדברים

מקורות יח’-כב’ נותנים לסתימת הבארות משמעות יותר רחבה. לא רק קנאה בהצלחתו של יצחק עמדה מאחורי פעולה בלתי הגיונית זאת, כי אם התכחשות למעט ההשפעה שהייתה לאמונתו של אברהם עליהם.

לפי רבינו בחיי (מקור כא’) לגרים היה חלק בעזיבה זאת של אמונת אברהם. ואילו לפי פירוש בעל “הכתב והקבלה” (מקור כב’) אברהם אבינו חפר את הבארות כדי להרגיל את הבריות בקריאה בשם ה’ אלוקי עולם. לכן סתימת הבארות על ידי הגרים והפלשתים באה לבטא את מרידתם בדרכו של אברהם.האם תגובתו של יצחק לסתימת הבארות נבעה ממרידה זאת? האם הדרך בה נקט, שלא להתעמת באלימות עם אנשי פלשת, אלא לחזור ולחפור בארות חדשות, נבעה מהרצון להחזיר את הגרים לדרך אמונתו של אביו?ממקורות אלו שהזכרתי לעיל, נראה שהתשובה היא חיובית. יצחק ידע מכוח הבטחת בורא העולם – שברכת הארץ נמצאת בקרב המשפחה, משפחתו של אברהם. הוא ידע היטב שזהו סוד ברכת הארץ ובזה היא שונה מכול הארצות – שרק מכוחה של השכינה, שכינתו של בורא העולם, השורה בקרבה, ניתן להוציא את סגולותיה.כל פעולותיו נבעו מהכרה זאת. ההכרה שברכת הארץ נמצאת בקרב משפחתו, משפחת אברהם אביו – שבקרבה מתגלית שכינתו של בורא העולם. אל הכרה זאת שאף להביא את יושבי פלשת ולהחזיר את הגרים אל חיק אמונתם.

במחזה האודיו.

בדיאלוג של עשיו עם אמו, רבקה ובדיאלוג עם אחיו, יעקוב, מנסים השניים לשכנע את עשיו בצדקת דרכו של אביו. ולמרות שהן רבקה והן יעקוב,  עדיין אינם רואים את התוצאות של דרך זו בה נקט יצחק  – הם נשארים נאמנים לה ומתאמצים להזדהות עימה. יעקוב טוען לעשיו שאבא “רואה את הנולד” ורבקה טוענת ש”אין זה ויתור, אלא סבלנות”. לעומתם עשיו רואה בזאת חולשה ובוחר לבוז לאביו בליבו ורק כלפי חוץ מראה לו פנים נחמדות. עד שלבסוף בוחר לעזוב את המשפחה.

דיון שלישי: חפירת הבארות על ידי יצחק.

א. המשמעות הרוחנית בחפירת הבארות. 

מקור יח’ זוהר חלק ג דף לב/א

ובהאי יומא מתערי ומסיימי. בהאי יומא כתיב, (בראשית כז יח) וישב יצחק ויחפור את בארת המים, בארת כתיב חסר, וישב, מהו וישב, אלא יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוה בכל עלמא, ויצחק קיימא לכורסייא למידן עלמא, בהאי יומא, וישב יצחק, לאתערא דינין ולסיימא דינין, ויחפור את בארת המים, לארקא גבורן לכנסת ישראל, לאתערא למיא, דהא מיא בגבורן נחתין לעלמא.

מקור כג’ רמב”ן על בראשית פרק כו פסוק כ

(כ) ויקרא שם הבאר עשק יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד כי “באר מים חיים” ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה יז יג) מקור מים חיים את ה’ וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח) ואם ירחיב ה’ אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו’ שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:

מקור כד’ חזקוני על בראשית פרק כו פסוק כא

ויקרא שמה שטנה – אינו מפרש על מה קרא שמה שטנה, כמו שמפרש עשק כי התעשקו עמו, אלא מן הראשון אמר שמא כדין עירערו וכשראה שהיו מערערין בשני אמר ודאי שטנה ושנאה היא ומשום כך אינו מפרש.

מקור כה’ ספורנו עה”ת ספר בראשית פרק כו פסוק לג

(לג) ויקרא אות’ שבעה. קרא את הבאר שבעה מפני שהיה מקום שביעי שבו חפרו באר. ג’ של אברהם שסתמו פלשתים כאמרו וכל הבארות סתמו’ פלשתים ולא יאמר כל בפחות מג’ וג’ של יצחק שהן עשק שטנה ורחובות וזה היה הז’ שקראוהו שבעה:

מקור כו’ ספר גור אריה על בראשית פרק כו פסוק כ

[טו] עסק ערעור. ונראה מה שעל הבאר הראשון היה להם ערעור ועל השני שטנה (פסוק כא) ועל השלישי לא רבו (פסוק כב), כי בבאר הראשון שהיה סמוך אל הנחל (פסוק יט) היו אומרים שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ולקחו הבאר בערעור הזה. ואחר כך הרחיק יצחק עד מקום שאין לומר שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ושוב לא יכלו לערער, מכל מקום היו מריבים ושוטנים, שהיו אומרים כי אנחנו היינו חופרין אותו אם לא חפרת אתה. וזהו שטנה, שהיו שוטנים אותו. ונראה שבפעם השני לא היה צריך להרחיק כל כך, אלא שחפר באר במקום שהיה ידוע שאין מי נחל נמשכין לבאר. ואחר השטנה היה מעתיק לגבול אחר, ולפיכך כתיב (פסוק כב) “ויעתק” עד מקום שלא יוכלו לומר שהם היו חופרין שם, ולא היה להם שטנה, ולפיכך לא היה להם ריב ושטנה בפעם הג’:

מקור כז’ כלי יקר על בראשית פרק כו פסוק יט

ואוסיף אני משלי, להרחיב פרטי הענינים שיסכימו עם דרוש זה, ובו יתורץ מה שנאמר, כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ. כי כפי הנראה שמאמר ופרינו בארץ אינו טעם ללשון רחובות, על כן ארחיב בו הדבור בפרטי הענינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים. כי ידוע מ”ש רז”ל (יומא ט ע”ב) שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חנם בין נשיאי ישראל שנקראו רועים, כמ”ש (ירמיה כג ד) והקימותי עליהם רועים. ונחרב הבית בסיבת המריבה שהיתה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני היתה מידת השנאת חנם בין כל ישראל כי פשה הנגע בכולם עד לאין מרפא. ועל כן כתיב בבאר ראשון ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל. על כן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, כי יש הבדל בין שנים המתקוטטים על דבר איזו עסק שביניהם, לבין שנים המתקוטטים בחנם על לא דבר כמנהג דורינו, וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהיתה בין רועי ישראל בבית ראשון היתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל, וטבע הענין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על כן חשב כל אחד מהם שחבירו נכנס בגבולו, וע”י עסק זו רבתה המשטמה ביניהם. אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אע”פ שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלהים עוונם ממקום אחר על כן הסיתם זה בזה למצוא עונו לשנוא. לכך ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה לא הזכיר במריבה זו הרועים, רמז למריבת בית שני שהיתה בכל ישראל ע”כ קראוה שטנה כי לא מצאו סבה אל דברי ריבותם, כ”א מה שהיה ודאי השטן מרקד בין קרניהם אשר בהם ינגחו זה לזה, כמ”ש (ויקרא כו לז) וכשלו איש באחיו… ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע”י מלך המשיח, שנאמר בו (ישעיה ט ו) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, כי אך שלום ואמת יהיה בימיו. על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה’ את גבולם…

מקור כח’ הכתב והקבלה על בראשית פרק כו פסוק כ

(ב) ויקרא שם הבאר. אין אדם נותן שם לדבר שאינו שלו, ומזה ראי’ שעם היות שרבו על הבארות נשארו ליצחק, והיה מתקיים בו לא הניח לאיש לעשקם (רא”ש דלא כרמב”ן) וסיפר הכתוב ענין הבארות ויציאתו מגרר, והליכת אבימלך אליו להודיע שנתקיים מה שנאמר לו לך ולזרעך אתן כל הארצות האל, כאילו הוא היה אדוני הארץ, ולזה הודיע אף שהם ברשעתם סתמו כל הבארות שהיה מימי אברהם כדי שלא יהנו מהם רועי יצחק, וגם אבימלך אמר אליו לך מעמנו כי עצמת ממנו, כלומר שלרוב מקנהו לא היה מקום למקנה הארץ, ויצחק הלך משם, ולא נתרחק מן העיר וישב בנחל גרר סמוך לעיר ושב וחפר הבארות שמימי אברהם, והשתרר עליהן לקרות להן השמות שקרא להן אביו, להודיע שבעל כרחם עשה כן, וגם חפר ומצא מים חיים, ואע”פ שרבו עוד לאמר לנו המים, באמרם שמי הבאר היה באים שם מן הנחל, עם כל זה נשארו הבארות ליצחק, וכל זה יורה שישיבתו בארץ היה כאלו הוא אדון הארץ, עד שאבימלך הלך אליו לבקש אהבתו (רי”א דלא כרמב”ן שכתב שאין בחפירת הבארות תועלת ולא כבוד ליצחק),

מקור כט’ עקידת יצחק שער כג

וילך משם יצחק ויתן בנחל גרר קרוב להם ושם חפר בארות המים אשר חפרו עבדי אביו אשר ספר שסתמום פלשתים (יב) וקרא להן שמות כשמות שקרא להן אביו שיהא מפורסם לכל שעם שכבר סתמום חזר ופתחם וקראם בשמותם כלומר אלו הם אשר היה עליהם ערער ונשארו עמו וזה ודאי הוא לו גבורת לב מאת האל ית’ המשגיח עליו באשר הוא עמו. וכן הוא אצל קריאת הבארות אשר יספר בסמוך שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים אחשוב שהבארות הראשונות לאל היו רק גומות גדולות שמתכנסין בתוכם מים רבים להשקות העדרים ולפי שלא הוצרכו להם סתמום פלשתים וימלאום עפר שלא יתקלו בהם ולזה אמרו שעתה הפעם מצאו מים חיים… אמנם לפי הלוך הפרשה יתכן שדבר אתם קשות כמו שראוי לפי כבודו כי ה’ אתו (יג) והוא מה שהשיבו ראה ראינו כי היום ה’ עמך כי בכל אשר אתה הולך הוא מצליח בידך ועל זה יצאנו מהחשד אשר בלבנו שהיית מתעשר מממון אנשי הארץ ובאנו להפיס דעתך במה שפשענו כנגדך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך ברית שלום.

מקור ל’ נועם אלימלך פרשת תולדות.

וזה הטעות בא להם מחמת שהחזיקו ביראה בימי אברהם ואחר כך היו נרפים ממנה וזהו שאמר הכתוב וכל הבארות דהיינו מעיינות היראה והקדושה אשר נתעוררו ונחפרו ונפתחו על ידי אברהם אביו סתמום פלשתים דהיינו אחר כך נסתם מהם המעיינות היראה. וימלאום עפר רוצה לומר בגשמיות את היראה במצות אנשים מלומדה לכן ויאמר אבימלך לך מעמנו כי עצמת כו’ רוצה לומר שהיה נראה להם יראת יצחק דבר חדש ותימה ואינו מתוקן כמעשיהם. מה עשה יצחק וילך משם ויחן בנחל. דהנה צדיק הנ”ל שיש לו אור גדול בכדי שיוכל להזריע באחרים אזי עליו הדבר מוטל להתאמץ בכל אופן בכל יכולתו כדי להכניס יראה בלב בני אדם וזה יש לומר רמז הכתוב כי יפתח איש בור כו’. כי הוא לשון אשר דהיינו שהחיוב מוטל על הצדיק… כאשר ראה יצחק שאינם פונים אל יראתו ללמוד ממנו היה הוא מתגבר והולך בקדושתו עד הנחל העליון שהוא נחל ה’ והמשיך משם יראה והתעוררות עליהם כי כן דרך הצדיק להמשיך התעוררת יראה רוממות מעולמות העליונים על כל בני אדם. וזהו וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם ויסתמום פלשתים היה הוא חוזר ומעיר את רוחם ביראה שלימה והעיר היראה הקודמת שהכניס בהם אברהם אבינו עליו השלום: הורה לנו התורה הקדושה דרכי בני אדם הנתעוררים ביראה על ידי הצדיק. ואחר כך אם תסיר מהם היראה על ידי שלא התמידו עליה בתמידות להתגבר בדרכי השם אזי נדמה להם שהם יראים ושלימים יותר מהצדיקים העובדים באמת וזהו הפירש כאן שראו שיצחק היה מתגבר ביראתו וקדושתו היה נדמה להם שאין מעשיו כראויה ואינם כמעשיהם שהם טובים ממנו…וזה היה בחינת יצחק אבינו ע”ה שהורה לכל העולם מדת היראה ופחד והראה להם איך שכל הגבורות ויסורים – הכל המה חסדים אמיתיים, כאמור, ועל כן נאמר (בראשית כ”ו, י”ב) *ויזרע* *יצחק* בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה’, ואמרו (בבראשית רבה ס”ד, ו’) אף על פי שהארץ קשה והשנה קשה שנת רעבון וכו’. והכל לפי שבכוחו הגדול אשר עשה ממדת הדין מדת הרחמים והאמין בה’ אשר זה הרעב אשר בארץ הוא חסד אמת מאתו יתברך, בזה נעשה מהדין חסד וברכה ויברכהו ה’ בבחינת תחילתן יסורים וסופן שלוה:

מקור לא’ ספר באר מים חיים פרשת תולדות – פרק כו

כי כריית הבארות שחפרו האבות כולם סודות נפלאים עמוקים והכל לתת גדולה ונחת רוח ליוצר בראשית כנודע מזוה”ק ומכתבי האר”י וזה היה עיקר התגלות אלהותו יתברך בעולם, ולך ראה מהשמחה ששמחו בעת שנאמר לו מצאנו מים ואמר כי הרחיב ה’ לנו וגו’ כי אז כל העבודה היתה בזה להמשיך על ידי כריית הבאר כל מיני שפע וברכה לכל העולמות והמידות העליונים בסוד הכתוב (בראשית ב’, י’) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן,

מקור לב’ הכתב והקבלה על בראשית פרק כו פסוק טז

ואחר שהתרחק יצחק מהם ויעל לבאר שבע וגם שם ראו הצלחתו הודו על שבוש דעתם ורק ברכת ה’ תעשרהו לכן אמר אבימלך אליו. אתה עתה ברוך ה’:

מקור לג. עקידת יצחק שער כג’

ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים אלו אמרו לנו המים כיון שחפרו הבאר כי משפט הכורה בור בר”ה שיזכה במים ובנזקיהם כמו שכתוב אצל אברהם. ורועי גרר אומרים לו כי לנו הארץ וכל תולדותיה. ועם כל זה נשארה הבאר עם עבדי יצחק (יב) וקרא שמה עשק לומר שהתעשקו עמו ונצח אותם. וכן היה בבאר אחר אשר רבו עליה גם כן ונצח אותם (י”ב) וקרא אותה שטנה לומר שיצאו לו לשטן ולא יכלו לו. גם במה שנעתק לחפור באר אחרת אשר לא רבו עליה קרא שמה רחובות לומר כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ כלומר אפילו בעל כרחם וכל זה גודל לב כמסתר פנים אשר עד כה גדלו הש”י.

מקור לד‘. ספר מי השילוח – פרשת תולדות

ויחפרו עבדי יצחק באר ענין הבארות של יצחק אבינו, כי יצחק השתדל לבחור במדה שעל ידה יהי’ הפרש והבדל בינו ובן או”ה, וע”ז מרמז חפירות הבארות, הבאר הראשון הי’ דברי תורה שבחר בד”ת והכרה שיש בורא ולאלו אין שייכת לאומות, ויריבו רועי גרר לאמור לנו המים, היינו שאמרו שגם להם יש שייכת באלו כי גם להם יש הכרה בה’ וגם שבע מצות שנצטוו, והבאר השני היינו שבחר בעבודה היינו קרבנות ואמרו שגם להם יש שייכת בזה כי נדרים ונדבות מקבלין מהם, ואח”ז נאמר ויעתק משם ויחפור ועניין הבאר הזה היינו שבחר בסבלנות ויסורין ר”ל לסבול עבור עבודת הש”י כדאיתא במדרש יצחק חידש יסורין, ולא רבו עלי’ כי מיד שחפר הבאר הזאת ברחו הכל כי הם בעטו בזה, וזה שאמר בזה הבאר כי עתה הרחיב ה’ לנו היינו שבקש שלא יבא ח”ו ליסורין גדולים רק תכלית ייסורים כמו שמבואר בגמרא בקש לעלות דינר זהב ועלה בידו דינר כסף. ופרינו בארץ היינו שהש”י יחזור לנו את כל מה שסבלנו טובה מרובה ע”ז וזהו שקרא שם הבאר הרביעי שבעה כי שבעה רומז על עתיד כידוע, היינו כי לעתיד יחזיר הקב”ה לכל מי שסבל ייסורין בעבור קדושת שמו י”ת, וזה פי’ המדרש ויבואו עבדי יצחק אין אנו יודעים אם מצאו מים אם לא מצאו. כשהוא אומר וימצאו שם באר מים חיים הוי שמצאו מים חיים, פירוש שאינו ידוע אם מצאו מים חיים כשהוא אומר בבאר הראשון וימצאו באר מים חיים כל שכן בבאר הרביעי שרומז על טוב הצפון לעתיד, ועל זה גם בבאר השלישי אמר כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ:

מקור לה’. ספר באר מים חיים פרשת לך לך – פרק יב 

והנה אברהם חפר את הבאר שהוא הודעת רזא דמהימנותא לבאי עולם על ידי חסדי המקום שלימד את העם שבמה שהקב”ה משפיע להם טובות ידעו על ידי זה לאהבה את ה’ ולשבחו ולפארו כנזכר, כי בא”ר הוא גם כן ראשי תיבות ר’וממות א’ל ב’גרונם שהוא ההודאות ושבחות לה’ על חסדיו. כי אל, הוא חסד בסוד הכתוב (תהלים נ”ב, ג’) חסד אל כל היום ואחרי מות אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר כלומר הכחישו במעשה ה’ מלומר אשר כל החסדים היורדים לעולם הם מה’ הטוב והמיטיב ותלו הכל בטבע העולם ומקרה המזל ממערכת השמים מהגלגלים הסובבים הנעשים כולם מן העפר בסוד אומרם (בראשית רבה י”ב, י”א) הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה, וזה וימלאום עפר. וכשבא יצחק וישב ויחפר את בארות המים והתחיל ללמד דעת את העם לעבוד את אלהי עולם במדת היראה והפחד וכי הוא דיין ובעל משפט, ואדם אשר לא יטיב מעשיו ירד עליו הכח והגבורה לעשות נקמה באויביו, והראה להם איך שגם כל הגבורות מאתו הם בחינת חסדים אמיתיים בכדי להיטיב אחריתם, ועל כן ויקרא להם שמות כשמות שקרא להן אביו, כלומר שגם לבארות שלו שחפר שהוא הראות כח וגבורת ה’, קרא שמות כשמות שקרא להן אביו בחינת החסדים לומר שכולן הן חסדים אמיתיים כדבר האמור

מקור לו’ ספר מאור ושמש – פרשת תולדות ד”ה והנה

והנה ידוע שהאבות הקדושים הם הם שפרסמו אמונת אלקי עולם להודיע לכל באי עולם מאלקותו וכי הוא שברא כל העולמות ומהוה כל ההויות והמשיכו השכינה בתחתונים והוא סוד התפילין להמשיך מוחין עילאין על העולמות התחתונים. וזה היה ענין הבארות שחפרו האבות הקדושים. ולזה תמצא בפסוקים ז’ בארות היינו וכל הבארות אשר חפרו מעוט בארות שנים, ושלשה בארות שקרא להם שמות עשק שטנה רחובות הרי חמשה, ויכרו שם עבדי יצחק באר הרי ששה, ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויקרא אותה שבעה הרי שבעה…

מקור לז’ ספר ערבי נחל – פרשת תולדות

ויחפרו עבדי יצחק בנחל כו’ ויריבו כו’ רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שמה שטנה כו’. יש לדקדק, תיבת לאמר מיותר, והיה לו לומר ויאמרו. תו מדוע באר הא’ קרא עשק שאין פירושו ערעור אלא עסק בעלמא כמ”ש המפרשים עסק של ערעור ובאר השני קרא שטנה שהוא ערעור גמור. תו יש לדקדק, בענין ריב ההוא, הלא אבימלך ואנשיו קיימו ז’ מצות בני נח וא’ מהם הוא הדינין ומה להם לריב ולא הלכו לדין ויקוב הדין בהם ומה מקום ריב להם הלא אבימלך אמר הגוי גם צדיק תהרוג כו’ משמע שנזהר במצות בני נח: ואמרתי בדרך צחות, באמת החזיקו בז’ מצות ודינין אחד מהן ומכל שכן רועי יצחק ודאי צדיקים היו מדמושל מקשיב כו’ הא לדבר אמת משרתיו צדיקים. רק יובן, דאמרינן בפ’ חזקת הבתים ומבואר בש”ע חושן משפט זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי מוקמינן ליה בחזקת מי שהוא מוחזק בו עתה, אבל זה אמר של אבותי וזה אמר שלי הוא שקניתיו וכדומה מוקמינן ליה ביד מי שבא בחזקת אבות. ובזה יובן הכל, דמעיקרא אמר קרא וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים כו’ וישב יצחק ויחפור ואהא קאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל, יתכן לומר דקאי אדלעיל, שבאר זה היה א’ מהבארות של אברהם אשר סתמום פלישתים וכבר נשכח מכל אדם שהיה שם לאברהם בארות ולא היה ידוע רק ליצחק, ועכשיו כשחפרו ומצאו זה הבאר אמרו רועי יצחק שבאים בחזקת אבות כי להם הארץ, ומצד זה לא הלכו רועי גרר לדין עם רועי יצחק על אודות הבאר, כי הבינו שהם יזכו אחרי שבאים ג”כ בטענת אבות והם עתה מוחזקים, אך שריב היה להם עם רועי יצחק ונתווכחו עמהם באמרם שאתם צדיקים משרתי יצחק היתכן שתטענו שקר ותזכו בדין ע”י שקר הלא לאנשים כמותכם ראוי שתאמרו האמת דשלנו הוא הבאר אנחנו חפרנוהו ואף שעל פי האמת לא תזכו מ”מ כן ראוי לכם לעשות ולא לטעון שקר שהבאר הוא של אברהם כי הם חשבו שזה טענת שקר:וזהו ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, והריב היה רק ‘לאמר לנו המים’, שרועי יצחק יאמרו טענת אמת ‘לנו’ דייקא המים ואז רועי גרר יזכו בדין, מה שאין כן כשאומרים טענת אבות יזכו הם. וכאשר ראו רועי גרר שהם מחזיקים בטענת אמת שלהם שהוא של אברהם והבינו שרועי יצחק יזכו בדין מאז שוב לא הלכו כלל עמהם לדין ולא ערערו כלום כי ידעו שלא יועילו בדין ולכן קרא שם הבאר עשק עסק של ערעור אבל ערעור ותביעה לא היה כלל רק עשו עסק שיבא הדבר לידי ערעור דהיינו שהשתדלו שיטענו רועי יצחק לנו המים וכאמור, ובראותם שאין שומעין להם שוב לא ערערו כלל בדין, אבל ויחפרו באר אחרת היינו באר חדשה לא מה שהיה מאברהם ויריבו גם עליה וע”ז ערערו וזכו בדין כי רועי גרר באו בחזקת אבות והם אמרו לנו המים וזכו רועי גרר בדין והוציאו מהם לכן קרא שמה שטנה:עוד יש לומר בישוב ב’ דקדוקים הראשונים, כי להיות יצחק היה חשוב וגדול מאד לא היו יכולים להעיז פניהם ברועי יצחק לריב פתאום על הבאר ולומר לנו המים כי היו בושים מפניהם מאד, ולכן מצאו להם איזה דברי ריבות שיהיה זה סבה לשיעיזו רועי יצחק בהם כדי שעי”ז יכולים הם להעיז פניהם ברועי יצחק אודות הבאר ושיאמרו לנו המים, והיינו ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק היינו שמצאו ביניהם בכוונה איזה ריב, וכוונתם היה שיומשך מזה לומר אח”כ לנו המים. אבל רועי יצחק ודאי היו נעלבים ואינם עולבין, לא העיזו להם כלל, וממילא לא ערערו רועי גרר כלום על הבאר לכן קרא שמה עסק ר”ל שעשו עסק מריבה כדי שיבוא אחר כך ערעור על הבאר אבל לא הועילו כלל ולא ערערו כלום על הבאר ולא היה רק עסק של ערעור, עסק שיבא לידי ערעור. אבל ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, כינוי גם שב לתיבת עליה, ר”ל לא כבראשונה שהיה מריבה בעלמא בדברים אחרים ולא בעסק הבאר, משא”כ בזה היה הריב גם על הבאר שהתחילו לערער על הבאר לכן קרא שמה שטנה, וגם זה נכון:

מקור לח. עולת ראיה הרב אברהם יצחק הכהן קוק

על כן צריך להרשים את היסוד הכפול שבכח האכילה הרצויה: האכילה לתיאבון אכילת ההכרח הבאה מנפש רעבה. ואכילה על השבע אכילה לשם עונג לשם הרחבת החיים העולה ומתקדשת בהרמת קרן החירות האמיתית בדעת וברגש… 

ב. סופו של אבימלך.

מקור לט’ מדרש רבה בראשית פרשה סד פסקה ט

ואבימלך הלך אליו מגרר מגורר מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה דבר אחר מגרר מגורר מלמד שעלו בו צמחים כמד”א (איוב ג) להתגרד בו…

מקור מ’ ילקוט שמעוני בראשית – פרק כו – המשך רמז קיא

 ואבימלך הלך אליו מגרר [מגורר] מלמד שנכנסו ליסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה

מסקנת הדברים

רוב המקורות המובאים לעיל נמשכו אחר דברי הרמב”ן, שפעולת חפירת הבארות של יצחק, עיקרה הייתה להצמיח את העתיד, בבחינת “מעשה אבות סימן לבנים”. השלב הראשון בעימות של יצחק עם הפלשתים נבע מהקנאה שלהם בו. תחושתם היא שהוא נהנה מארצם ומהמים ששייכים להם. השלב השני, התרחש סביב סתימת הבארות שחפר אברהם. הסתימה הבלתי הגיונית, שנבעה בעיקר מרצונם לעזוב את דרכו והשפעתו הרוחנית של אברהם עליהם.(רבינו בחיי מקור כא) ואילו השלב השלישי הינו על גבול הנבואה וגילוי רוח הקודש: פעולת החפירה באה לחדש בעולם את מציאות שלושת בתי המקדש, כפי שיבנו בעתיד. לדעת רוב המפרשים עיקר טענת רועי גרר הייתה שהארץ מוחזקת על ידם ולכן כל תולדותיה שלהם. לדעת בעל “עקידת יצחק” (מקור לג’) בכל המקרים לא הצליחו רועי גרר להוציא בטענותיהם את הבארות מיצחק.  לעומתו, בעל “ערבי נחל” (מקור לז”) מפרש שאת הבאר הראשונה, “עסק”, הצליח יצחק להוציא מן הפלשתים בטענת זכות אבות ואילו את הבאר השנייה, שאותה גילו וחפרו עבדי יצחק בעצמם, באר זאת לא הצליחו להוציא מידם.בעל ה”כלי יקר” (מקור כז’) מפרש בדרכו של הרמב”ן, אך מחלק בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני – שבשני היו העם מעורבים יותר בחורבן  – על-די השנאת חינם. רק על בית המקדש השלישי לא יריבו העמים עליו. ולהיפך יכירו בתועלת שיש להם בו ובהתחברות לעם ישראל.  הופנו את דברי הרב קוק בעולת ראי”ה המציין שני סוגי אכילה: א. הכרח. ב. תענוג. השלכנו את החילוק הזה גם על ההנאה מהמים: הנאה שהיא הכרח והנאה שהיא תענוג. בבית המקדש השלישי יתעלו כל פעולותיו של האדם וחפציו האדם למדרגה של תענוג. כנגד הבאר השלישית “רחובות”. 

במחזה האודיו

המריבה בין רועי גרר לרועי יצחק מוזכרת שלוש פעמים. בפעם הראשונה, יצחק ועשיו פוגשים במהלך מסע הצייד שלהם את הרועים הסותמים את הבאר של “סבא אברהם”. תחושתו של יצחק ש”ישנה חולשה בעולם” מתאמתת בחזרתם למאהל והתוועדותם למותו הקרוב של אביו. ישנו קשר בין מותו הקרב של אברהם לבין רצון הגרים והפלשתים לעזוב את האמונה של אברהם בבורא העולם. בהמשך עשיו מתאר באוזני יעקוב “מן טקס משונה” של אלפי פלשתים העומדים וסותמים את הבאר שחפר סבא אברהם. השיר המלווה את הסתימה: “הברכות והתפילות את זמננו הם גוזלות וכו'”, מביע את רצונם להיפטר מהשפעתו הרוחנית של אברהם.בפעם השנייה, יעקוב מתווכח עם רועי גרר וטוען לעומתם: “גם לנו חלק במים – אנו שחפרנו והידקנו את האדמה סביבה”, אך הדבר לא עוזר. רק טענתו של יצחק “באר זו חפר אבי” היא שמשכנעת את הפלשתים בצדקתו. בפעם השלישית יצחק אינו יוצא לקראת הפלשתים. “גם לנו יש חלק בזה”. בצפייתו הרוחנית הגבוהה הוא מבין, שאין מה לעשות, אלא להמשיך ולחפור את הבאר השלישית: “רחובות”. הבאר שעליה לא ירבו הפלשתים והיא שתביא שלום באזור.  המים יהפכו להיות שעשוע ותענוג ולא רק הכרח קיומי. תמונת השוד בארמונו של אבימלך בנוי על מקורות לח’-לט’.   המים שבבאר השלישית הופכים להיות גם מקור לשעשוע. המקור לכך הם דברי בעל מי השילוח והרב קוק (מקור לד ומקור לח)   

מערכה ג’

בראשית פרק כז’

(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:(ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה {צָיִד}:(ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:(ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:(ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:(ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְדֹוָד לִפְנֵי מוֹתִי:(ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:(ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:(י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:(יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: (יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:(יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:(טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:(יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:(יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרֲכֵהוּ:(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:

דיון ראשון:  ברכת הארץ

1 א. הזמן בו התרחש האירוע

מקור א’.  פרקי דרבי אליעזר פרק לא

הגיע ליל יום טוב הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר: בני הלילה הזה העליונים אומרים שירה. הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים. היום הזה ברכת טללים. עשה לי מטעמים עד שאני חי אברככה. ורוח הקדש משיבה אותו ואומר: אל תלחם את לחם רע עין הלך להביא ונתעכב שם. אמרה רבקה אל יעקב בני, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים. הלילה הזה העליונים אומרים שירה. עשה מטעמים לאביך ויאכל  – עד שהוא בעודו חי –  יברכך. והוא, שהוא בקי בתורה, פחד לבו על קללת אביו. אמרה לו אמו אם ברכה עליך ועל זרעך ואם קללה עלי ועל נפשי שנאמר: ותאמר לו אמו עלי קללתך בני…

מקור ב’ תרגום יונתן על בראשית פרק כז פסוק ט

איזיל כדון לבית ענא וסב לי מתמן תרי גדיי עזין שמנין חד לשום פסחא וחד לשום קרבן חגא ואעביד יתהון תבשילין לאבוך היכמא די רחים:

מקור ג’ זוהר חלק א דף קמב/א

ועתה בני שמע בקולי וגו’. בההוא זמנא ערב פסח הוה, ובעי יצר הרע לאתבערא, ולשלטאה רזא דמהימנותא, ועל דא עבדת תרי תבשילין. 

מקור ד’ הכתב והקבלה על בראשית פרק כז פסוק א

ויקרא את עשו. איתא במכדרשב”י (קמ”ב א’) ההוא זמנא ערב פסח הוה, וכן בתרגום יב”ע בארביסר ניסן, ובפרקי ר”א (פל”ב) מבואר יותר… בתרגום יונתן בן עוזיאל (על שני גדיי עיזים) אמר חד לשום פסחא וחד לשום קרבן חגא. ויראה לפי שעל לילה זה אמר הכתוב (בא י”ב) ליל שמורים הוא לה’ שהיה הקב”ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם ממצרים, והוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך, בט”ו בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים בט”ו בניסן נולד יצחק, ומשנולד יצחק נתקיים כי גר יהיה זרעך, ומלידתו עד יציאת מצרים כלו ארבע מאות שנה הנאמר בגזרת בין הבתרים (ע”ש רש”י) לכן השתדל יצחק ביותר לשמור לילה זה ולעשות בו דוגמ’ לפסח יוצאי מצרים. פסח כדינו היה אסור לו להקריב בבמת יחיד, כמבואר בבתרא דזבחים, וכ”פ הרמב”ם, לכן לא עשה כ”א דוגמא לפסח יוצאי מצרים…

1 ב. מחשבתו של יצחק בברכה

מקור ד'(1). מדרש רבה בראשית פרשה סה פסקה יב

א”ר יהושע בן קרחה הגיע אדם לפרק אבותיו קודם לה’ שנים ולאחר חמש שנים ידאג מן המיתה שכן יצחק אמר אם לשניו של אבא אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי אם לשנים של אמי אני מגיע ויאמר אליו הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי…

מקור ה’ פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק כז פסוק א

ויקרא את עשו בנו הגדול. מכאן שמחניפין הרשעים בשעתן. ד”א לפי שהעולם היה בידו נקרא גדול: וצודה לי צידה. ה”א יתרה לי שהזהירו על ה’ דברים שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור:

מקור ו’ אור החיים על בראשית פרק כז פסוק א

בנו הגדול – נתינת טעם למה לא קרא ליעקב, כי זה הבכור ואולי שלא ידע מהמכר וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל ותמצא שאמרו ז”ל (ב”ר פ ד) כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו שאפשר שהייתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למוטב:

מקור ו’ (1). ספר נועם אלימלך – פרשת תולדות

ופירשו דבאמת היה רוצה לברך את עשו בעולם הזה בגשמיות. ואת יעקב היה רוצה לברך בעולם הבא. והיה רוצה יצחק שכל ד’ גליות יהיו תחת יד עשו יעו”ש. והנה רבקה אמנו היתה רוצה לקיים את בניה בגלות שיהיה להם גם כן מעט בעולם הזה ודרך הצדיק אף שמדבר בגשמיות אבל כוונתו בעולמות העליונים ברוחניות. וזהו הוא ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר רוצה לומר מה שאמרה אל יעקב שיקבל ברכות גשמיות מאביו. היתה כוונתה בעולמות העליונים בשביל הרוחניות שבתוך הגשמיות כי אין לך גשמיות שאין בו ניצוצות רוחניות וזהו לאמר דהיינו שהיה כוונתה על אמירה אחרת בשביל הרוחניות כנ”ל. מדבר אל עשו אחיך לאמר. שהנה רבקה היתה מעלה מורא על ראשה פן לא ירצה יעקב לקבל ברכות הגשמיות כי איז חפץ לצדיק בגשמיות ולכן אמרה רבקה שמעתי את אביך כו’ גם כן לאמר דהיינו מה שאביך מדבר שרוצה לברכו בגשמיות הוא גם כן כוונתו לאמר אמירה אחרת בשביל רוחניות כנ”ל שיהיה בגשמיות גם כן ניצוצות רוחניות כי אין לך דבר גשמיות בעולם שיהא לו חיות בלא ניצוצי קדושות מעולמות העליונים

מקור ז’ ספר דברי סופרים – אות לח

ויצחק אבינו עליו השלום שממדה זו על ידי קטרוגי עשו שהיה מוצא חן בעיניו לשעה, כהו עיניו ולא יכול עוד לראות לעיניים וזכה להשגה דראיית הלבב בשעת הברכה שהוא ההשגה דשם הוי”ה דרגא דיעקב שהאיר נגד עיניו, דעל כן אמר (בראשית כ”ז כ”ז) ראה ריח בני וגו’ ברכו ה’ שם הוי”ה דהריח ריח בוגדיו שגם הם מלאים קדושה, וזהו על ידי ברכת שם הוי”ה השוכן במעמקי לבם:

מקור ח.  העמק דבר על בראשית פרק כו פסוק לד

יעקב יושב אהלים הוא יקרא זרע אברהם אשר תכליתו להיות אב המון גוים ולהיות מרכבה לשכינה והשגחתו הפרטית כמו שנתבאר בפרשיות של אברהם וכ”כ הספורנו להלן בברכות ויתן לך. אלא שמכ”מ אהב יצחק את עשו עצמו בחשבו כי הליכות עולם לו בהשכל ואיש טוב הוא אבל לא שתהיה ממנו אומה הנבחרת ויבואר עוד לפנינו עוד הוכחות ע”ז.

מקור ט’ בית הלוי על בראשית פרק כז פסוק ט

 וזהו עיקר טעמו של יצחק שרצה לברך דוקא לעשו שברצונו היה שעוה”ז ינתן לעשו, דיצחק ידע דיעקב צדיק גמור וכמו שאמר הקול קול יעקב ופירש”י כיון דשמע כי הקרה ה’ הבין שהוא יעקב דשם שמים שגור על פיו, ועל כן לא רצה ליתן לו ברכות עוה”ז דעל ידו יתכן שיקלקלו בניו מעשיהם וכמאמר הכתוב: (דברים ח) ורם לבבך ושכחת. וראיה ברורה לזה הברכה ראשונה שסבר שמברך לעשו אין בהם רק ענייני עוה”ז ולא הזכיר בה שום הצלחה האמיתית, ואח”כ כששלח ליעקב לפדן ארם וידע שמברך ליעקב אמר לו אל שדי יברך אותך ויפרך וירבך גו’ ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך, לא אמר לו לא יין ותירוש ולא דגן רק ברכות אברהם וארץ ישראל שהוא חלקו של יעקב.

מקור י’ הכתב והקבלה על בראשית פרק כז פסוק א

אמנם לפי המבוא, מדברי פרקי דר”א אין לברכה התלות במטעמים, ואין המטעמים סבה מוכרחת לברכה. כי אמנם הזמן היה הגורם לשני דברים אלה לאכילת מצוה, ולהשפעת ברכה והאחרון בא בסור הראשון זה אחר זה, לכן אמר לשון בעבור. ונ”ל כי יסוד דברי פרקי ר”א רמוזים בלשון שהתחיל בו יצחק, באמרו, ועתה שא נא כליך, מלת ועתה יורה על הזמן כאלו אמר הזמן הוא הגורם לשני דברים אשר אומר אליך: בנו הגדול. לא קראו הכתוב בכור לפי שהאביד בידים את משפט בכורתו, שהיתה מבוזה בעיניו והפקירה ליעקב בלא מחיר כמבואר במקומו:

מקור יא’ העמק דבר על בראשית פרק כז פסוק א

עיקר הענין הוא נפלא שהשתדלה ההשגחה שיתברך יעקב בטעות. וגם אנו רואים שלא ברך יצחק אותו ברכת אברהם, כמו שברך אותו לבסוף. וגם עיקר דברי יצחק אבינו לעשיו אינו מובן לכאורה וכי בשביל שלא ידע יום מותו הי’ לירא שימות פתאום ולא יהא יכול לברך לבנו לפני מותו כמו שעשה יעקב לבניו. וגם מה עניין סעודה והנאת מאכל לברכה. מכל זה יש להבין אשר ידע יצחק כי יעקב ישיג ברכת אברהם התלויה אך בתורה ועבודה. כמו שנתפרש לאברהם אבינו, אשר היא הנהגה עפ”י השגתם פרטית מהמקום ב”ה בין כשהוא בדרך הטבע והיא המכונה נס נסתר או בדרך שידוד הטבע לפי השעה וזה מיוחד לאומה הנבחרת לכך וכן עמוד גמ”ח אם היא נעשית לשם שמים באשר כך רצון ה’ אז ודאי אוכל פריה בעולם הזה והקרן קיימת לעוה”ב והכל בהשגחה פרטית כמש”כ בברכת נח לשם ברוך ה’ אלהי שם. אבל העושה גמ”ח מצד טבעו או דעת אנושי שראוי לעשות כן. אין לזה שכר בעוה”ב והנהגה רוחנית. אבל מכל מקום יש לזה שכר בעוה”ז. כמו שנתברך יפת ע”ז יפת אלהים ליפת וכך קבע הקב”ה טבע העולם כדכתיב עולם חסד יבנה. ובפ’ ע”פ קי”ח אי’ דכ”ו דורות שלפני מ”ת נידון במדת החסד. ונראה פירושו בזכות חסד שנהג בעולם. ומשו הכי דור המבול ואנשי סדום שלא נהגו במדה זו נחרבו. ואע”ג שכך היא המדה שיסד הקב”ה בהליכות עולם לו גם בלי שום ברכה מצדיק שיהיה כן. מכול מקום גם דאת היא מדה בעולם שיהא מועיל הרבה ברכה זו להגיע מגמול בעין יפה ובמדה טובה וכמו בקללה שאינה מועלת ומזקת על חנם כמאמר שלמה קללת חנם לא תבוא. ואינה באה אלא על מי שראוי להתקלל. מכ”מ הרבה הקללה גורם כמבואר בס’ שופטים גבי קללת יותר בן ירובעל וכמש”כ בס’ במדבר פ’ בלק. וה”נ ברכה למי שמגיע לו עבור מעשיו. והנה ראה יצחק בדעתו שמדה זו לעשות גמ”ח מדעת אנושי לבד אינו ראוי ליעקב כלל. באשר נוצר אך לתורה ולתעודה ואין לו להתנהג בחסד אלא לשם שמים וקיום תורתו. ואם לא בזה האופן אינו ראוי ליעקב כלל. באשר נוצר אך לתורה ולתעודה ואין לו להתנהג בחסד אלא לש”ש וקיום תורתו. ואם לא בזה האופן אינו ראוי להתברך כלל. אפי’ ברכת עוה”ז לבד. וידוע דיצחק אבינו הי’ כח הדין כלשון המקרא ופחד יצחק. ע”כ הי’ דעתו שאין לאומה הנבחרת להתהלך לפני הי’. חלק ותקוה להשיג איזה שכר עפ”י גמ”ח שלא לש”ש. ומדה זו מגעת אך לעשו שנוצר להליכות עולם. וגם למדה זו של הטבע מועיל יותר מעלת הבכורה כמש”כ להלן י”ט. ע”כ רצה לזכות את עשו במצות כיבוד אב כמו שאירע ליפת. ויהנה אותו בסעודה ובעבור זה יגיע לו הברכות בשעה שיכין עצמו לקבל שפע רוה”ק לברך. ובאשר אינו ראוי לעשות סעודה ביום המות. ע”כ רצה להקדים הענין.

מקור יב’. רבינו בחיי על בראשית פרק כז פסוק ג

 וצודה לי ציד – צידה כתיב שהוא צוהו על השחיטה והזהירו מן חמשה דברים המפסידין את השחיטה:

מקור יג’. חזקוני על בראשית פרק כז פסוק ג

 צידה – ה”א יתירה הזהירו על חמשה דברים שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור, המעכבים הרי מכרת לאחיך בכורה בשביל הנאת סעודה אחת ובהנאת סעודה אחת אחזירנה לך שאתן לך כל השררה כדכתיב הוי גביר לאחיך.  בעבור תברכך נפשי – אמר לו בני הלילה הזה פסח הוא עליונים אומרים שירה ואוצרות טללים נפתחים והברכה חלה מפני המברכים.

מקור יד’. ספר גור אריה על בראשית פרק כז פסוק ג

[ה] מן ההפקר. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות, היה צריך להזהירו שלא יצוד חיות ועופות בסמוך לעיר, כההיא דתנן מרחיקין מן העיר, דלאו ודאי גזל הוא, והיה יצחק סבור שמא יעלה על דעתו שכבוד אב ואם דוחה אסור דרבנן, דהיינו ספק גזל – דדבריהם, ולפיכך הזהירו שגם זה לא יעשה, אלא ירחיק מן העיר. אי נמי דהכא הוצרך להזהירו טפי באזהרה יתירה על השחיטה ועל הגזל, מפני שאם יהיה חוטא בשגגה לא תבא הברכה, כי אין הקב”ה עם החוטא אף על גב שהוא בשגגה, ולכן היה מזהירו, אף כי היה בחזקת כשרות אצלו, הזהירו שלא יטעה שיהיה סבור שהוא הפקר ולא יהיה הפקר, וכן על השחיטה לבדוק יפה הסכין ולא יטעה:

מקור טו’. כלי יקר על בראשית פרק כז פסוק ג

וצודה לי צידה. מה ראה יצחק על ככה לבקש דבר הניצוד וכי לא היה לו בעדרו גדי עזים שטעמו כטעם הצבי, עד שהוצרך לשלוח את בנו במקום גדודי חיות. והקרוב אלי לומר בזה שהוא ע”ד ארז”ל (חולין פד.) אשר יצוד ציד חיה או עוף. למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה זאת, וטעמו של דבר שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמ”ש (דברים יב כ-כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה שתאכל סתם בשר באקראי לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית כי חיות הנה, ועיקר מדורם אינם עם האדם כי אם במדברות ויערות, על כן אין אוכלים מהם כ”א מעט כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להנצל מגדודי חיות בשעת הצידה, על כן מסתמא אין האדם אוכל מהם כי אם לפרקים כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע”כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו: ורש”י פירש מן ההפקר ולא מן הגזל. ונראה ליתן טעם למה הזהירו על הגזל בפעם זה יותר מבכל הזמנים, כי ציד בפיו של יצחק זה שנים רבות ואם הזהירו כבר על זה הרי הוא מוזהר ועומד ומה הוצרך להזהירו שנית. ונראה לפי שעל ידי מטעמים אלו חשב יצחק שיחול עליו רוח הקודש מתוך שמחה, וחשב שאם יביא מן הגזל לא תשרה השכינה במקום שהוא מצוי, כי מטעם זה הזהיר על הגזל ביותר, בתחילת הקרבנות שנאמר (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו’, יען כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה. וכן לדעת המדרש (בפרקי דר”א לב.) האומר שני גדיי עזים אלו א’ עשאו פסח כו’, ובקרבן פסח כתיב משכו וקחו לכם, משלכם להוציא הגזול, כן מסיק בילקוט פר’ בא וכן פירש בעל הטורים, ולפי שעשו הסכים בלבו לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל, על כן סבב הקב”ה ששמעה רבקה ושלחה במקומו את יעקב כדי שלא יכשל יצחק בקרבן שיבא מדבר גזול

מקור טז’. כלי יקר על בראשית פרק כז פסוק ג

ורש”י פירש מן ההפקר ולא מן הגזל. ונראה ליתן טעם למה הזהירו על הגזל בפעם זה יותר מבכל הזמנים, כי ציד בפיו של יצחק זה שנים רבות ואם הזהירו כבר על זה הרי הוא מוזהר ועומד ומה הוצרך להזהירו שנית. ונראה לפי שעל ידי מטעמים אלו חשב יצחק שיחול עליו רוח הקודש מתוך שמחה, וחשב שאם יביא מן הגזל לא תשרה השכינה במקום שהוא מצוי, כי מטעם זה הזהיר על הגזל ביותר, בתחילת הקרבנות שנאמר (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו’, יען כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה. וכן לדעת המדרש (בפרקי דר”א לב.) האומר שני גדיי עזים אלו א’ עשאו פסח כו’, ובקרבן פסח כתיב משכו וקחו לכם, משלכם להוציא הגזול, כן מסיק בילקוט פר’ בא וכן פירש בעל הטורים… לכן השתדל יצחק ביותר לשמור לילה זה ולעשות בו דוגמא לפסח יוצאי מצרים. פסח כדינו היה אסור לו להקריב בבמת יחיד, כמבואר בבתרא דזבחים, וכ”פ הרמב”ם, לכן לא עשה כ”א דוגמא לפסח יוצאי מצרים, ושם נאמר וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואמרו שם במכילתא דר”י, ככה תאכלו אותו, כיוצאי דרכים שצריכין להיות מזורזין, מתניכם חגורים, מזומנים לדרך (רש”י) להורות על הבטחון הגמור בו ית’, בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית הכלא. לכן לר”ט דסובר שתולין כרעיו ובני מעיו חוצה לו קרא את הפסח גדי מקולס, דומה כגבור הנושא כלי זיינו בצדו (פסחים נ”ג וע”ד)

מסקנת הדברים

ממקורות א’- ד’ נלמד שהזמן בו ביקש יצחק לברך את עשיו היה באביב, בערב פסח. זמן המיועד מן השמיים לשפע ולברכה. מדרש רבה (מקור ד’ 1 ) כותב שיצחק חש ביום מותו הקרב מתוך חשבון הימים בהם חיה אמו, שרה אמנו. בעל “הכתב והקבלה” (מקור ד’) מביא שערב פסח הוא גם יום הולדתו של יצחק. לפי דברי בעל “התרגום יונתן” והזוהר (מקורות ב’-ג’) הייתה מסורת בידי יצחק ובני משפחתו לאכול בלילה זה של אמצע חודש האביב שני תבשילין.

בעל “הכתב והקבלה” (מקור ד’) מרחיב וכותב שליצחק הייתה ראיה נבואית את מה שעתיד להתרחש בלילה הזה, ביציאת בני ישראל ממצרים..  ובכלי יקר (מקור טז’) כותב שלכן נהג לאכול שני המטעמים – כנגד קורבן פסח וחגיגה.

לפי המפרשים לעיל (מקורות יב’-טו’) ציווה יצחק את עשיו להקפיד על הגזל ועל הלכות שחיטה, ומרחיב על כך בעל “העמק דבר” (מקור יא’) שביקש ממנו לעשות כך, כדי שזכות המצווה תעמוד לו בשעת הברכה. וכן מפרש בעל “הכלי יקר” שביקש זאת, כדי שיהיה “משלכם” כבמצוות קורבן הפסח.

בתסכית האודיו

על פי המקורות דלעיל בניתי את העלילה: יצחק יוצא עם יעקוב אל השדה. שם הוא מזכיר לו, שהיום בלילה הוא אמצע חודש האביב, יום ההולדת שלו.  באמצע ההליכה תוקפת את יצחק התחושה של יום מותו הקרב. יעקוב חוזר אל המאהל ומספר לרבקה את תחושותיו של יצחק. רבקה מבקשת מיעקוב שיכין לה שני גדיי עיזים “כמו בכל שנה – באמצע חודש האביב” יצחק קורא לעשיו ומבקש שיכין לו מטעמים, שני צבאים, מן ההפקר, לסעודת הלילה. עשיו, כהרגלו מבקש מיעקוב, שיכין את הסכין לשחיטה. עניין ההחמרה של יצחק לאכול דווקא מן ההפקר, כדי שלא להינות מהגזל מוזכר גם במערכה א’, כאשר יצחק מבקש מעשיו לצאת אל השדות ולצוד עמו צייד לכבוד יום המנוחה..    

1 ג. מחשבתה של רבקה בברכה

מקור יז’. זוהר חלק א דף קמב/א

ועתה בני שמע בקולי וגו’. בההוא זמנא ערב פסח הוה, ובעי יצר הרע לאתבערא, ולשלטאה רזא דמהימנותא, ועל דא עבדת תרי תבשילין. 

מקור יח’. מדרש תנחומא תולדות פרק י

שעל היין מברך בורא פרי הגפן ומה ראה היין שתהא ברכתו משונה מכל המשקין שהיה מתנסך על גבי המזבח ולא עוד אלא שהוא גרם ליעקב ליטול את הברכות בשעה ששלח יצחק את עשו לצוד ציד שיאכילנו נאמר לרבקה ברוח הקודש שנאמר ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי וגו’ לך נא אל הצאן וגו’ רבי ברכיה בשם רבי חלבו אומר אמרה לו טובים לך טובים לבניך שהן מתכפרין עליהן ביום הכפורים הכניס לאביו יין ובשר האכילהו והשקהו התחיל מברכו שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים וגו’ יעבדוך עמים וגו’ ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו התחיל אומר יקום אבי ויאכל א”ל מי אתה אמר אני בנך בכורך עשו באותה שעה ויחרד יצחק חרדה:

מקור יט’. זוהר חלק א דף קמב/א

תא חזי יעקב כל עובדוי הוו לשמא דקב”ה, ובגין כך קב”ה הוה עמיה תדיר דלא אעדי מניה שכינתא, דהא בשעתא דקרא ליה יצחק לעשו בריה, יעקב לא הוה תמן, ושכינתא אודעת לה לרבקה, ורבקה אודעת ליה ליעקב.

מקור כ’. פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק כז פסוק ט

וקח לי משם שני גדיי עזים. וכי מאכלו שני גדיי עזים. אלא אותה לילה ליל פסח היה וא”ל קח אחד להקריב פסח והשני למאכלו והוא לחגיגה:

מקור כא’. ספר השל”ה הקדוש – ספר בראשית – פרשת תולדות תורה אור (ז)

והנה אמר הכתוב שרבקה בעצמה ובכבודה הלבישה את יעקב, ולא הלביש הוא את עצמו, ומדרך כיבוד אם לא היה לו לעשות, אדרבה חייב בכיבוד אב ואם, ואיזה כיבוד, מלבישו ומנעילו כו’. אלא יש סוד בדבר, יעקב ועשו היו תאומים, היה לשתי סבות. הא’ שישאוב עשו זוהמת יעקב. והב’ הוא שיזכה יעקב גם לנחלת עשו שהוא עולם הזה. עשו קבל מיעקב הרע ויעקב קיבל ממנו חלק הטוב שלו, וזהו נשלם מצד רבקה שהיו מיוחדים בבנין שלה. זהו סוד שאמר בסוף הפרשה, אם יעקב ועשו, וכתב רש”י (בראשית כח, ה), איני יודע מה מלמדנו. אבל אני אומר שמלמדינו לימוד זה, שהיא האם הכוללת ומייחדת שניהם ליתן של זה בזה ובאופן שכתבתי. על כן היא בעצמה הלבישה אותו במלבושי עשו, להיות לו מישוש כעשו, ואז יהיה גם כן לקבל ברכות עולם הזה השייכים לעשו. כי עשו יותר מוכן לברכת עולם הזה מן יעקב, ובזה בהשתנותו כמו עשו עשתה לו הכנה גם לקבל ברכות של עולם הזה. אבל עיקר מלבושיו הם היו בגדי חמודות, שהם בגדי אדם הראשון המורים על תיקונו, והם נעשים לו בגן עדן שלמטה המכוון נגד גן עדן שלמעלה. וזהו ענין ריח גן עדן שנכנס עמו, כי הוא ריח בגדים אלה. ומכח התלבשותו בבגדי עשו, המורה על מה שינק מעשו הטוב המיועד לו מצד שהיו תאומים בבטן אמו כמו שכתבתי לעיל, אז אמר באמת אנכי עשו בכורך, עשיתי כאשר צויתני. והוא כענין שכתב הזוהר בפרשת כי תצא (ח”ג רעו, א) על אסתר המלכה שלא קרב אליה אחשורוש רק שידה כדמות אסתר, והפסוק אומר שאסתר היתה לו אהובה מכל הנשים, והיודע סוד התלבשות יבין הדברים על בוריין, ודי בזה:

מקור כב’. העמק דבר על בראשית פרק כז פסוק א

אבל רבקה מאהבתה ליעקב השתדלה אשר הרשעים שיצאו מיעקב שיעשו חסד. ישאו ברכה מה’ בעוה”ז כמו שהי’ באמת בדורו של אחאב שנתברכו בגשמים לפני קללת אליהו כדאי’ בפ’ חלק. והי’ בזכות חסד שהי’ אחאב ודורו נזהרים הרבה. וכן בכל דור יש אפיקורסים והם בעלי חסד ומתברכים בשפע. והכל בא מברכת יצחק שכיון לברך את עשו והגיעה ליעקב וחז”ל ביארו כ”ז כדברינו כמו שיבואר להלן כ”ז. ומעתה מובן מה שבא ההשגחה שיגיע ברכה זו ליעקב במרמה. משום שבאמת אין זה מדת יעקב. וגנובה היא מדה זו מהליכות אוה”ע:

מקור כג’. בית הלוי על בראשית פרק כז פסוק ט

 והנה גם רבקה אמנו ידעה מזה רק השיבה לו תשובה נצחת ורמזה לו עומק כוונתה דגם היא אין עיקר כוונתה דהעוה”ז יהיה ליעקב ובני יעקב יתעדנו בטובתו של עוה”ז למשוך ביין בשרם ולהתענג באכילה ושתיה כי לא זו הדרך להתקרב לעבודת ה’ רק עיקר כוונתה היה דרצתה דהעולם הזה יהיה הכל של יעקב ולעולם ההנאה מטובת של עולם הזה יהיה לעשו והוא יאכל וישתה את של יעקב וכל מה שעשו אוכל בעוה”ז לא יהיה של עצמו רק יטלם מיעקב וכמו דאיתא במדרש רבה (ב”ר סה-כ) הקול קול יעקב והידים ידי עשו קלא יעקב מסגלין וידי דעשו מרמזין ליה והוא אתי, פירוש דיעקב פוצל כל טובות שבעולם ומרבה ע”י קולו בתורה ותפלה ומסגל בקולו שיהיה כל הטוב בעולם וידים של עשו נוטלין ממנו כל הטוב ברמיזה קלה. זה היה רצון רבקה שיעקב יקבל הברכות ויהיו שלו ועשו יטלם ממנו. וכוונתה בזה דאם היה עשו נתברך והיה כל טוב העולם של עשו עצמו הרי לא היה בזה שום נכיון לישראל מעונותיהם מה שאין להם העוה”ז ועשו יש לו, כיון דאינו שלהם ועשו אוכל משל עצמו, משא”כ עתה דכל הטוב הוא בעצם של יעקב ועשו נוטל ממנו בזרוע ובחזקה וישראל נשארים ריקנים מכל טוב ושורם טבוח לעיניהם ושונאיהם מלאים מכל טובם של ישראל הרי זה החסרון שנחסר להם הוא להם נכיון גדול על עונותיהם, וכמו שאמר הכתוב (ישעיה ה) ונוגשיך צדקה ודרשו במסכת ב”ב (דף ט) דגם מה שעכו”ם נוטלים מהם בזרוע מכפר עליהם כצדקה, ואילו היה עשו נתברך לא היה לישראל כפרה זו:

מקור כד’. הכתב והקבלה על בראשית פרק כז פסוק יג

עלי קללתך. עלי להכנס תחתך אם תארע לך קללה, כמו שאמרו ז”ל שעשה שלמה שקיבל עליו קללת יואב והשיגוה (רע”ס) וכתיב”ע אין לווטין מלטטינך ייתון עלי ועל נפשי. ואונקלוס תרגם עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך, יראה שפירש מלת עלי עניין הסתלקות, כמו העלו מסביב משכן קרח, מטרף בני עלית. אל תעלני בחצי ימי, כעלות גדיש בעתו, וטעמו כאן קיללתך היא מסולקת ממני – אין בלבי שום חשש שיקללך ואין לי לדאוג על זה, כי דבר ברור הוא אצלי שלא יקללך (וברבה אמרו עלי לכנוס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשו רשע) ובמכדרשב”י (קמ”ב א’) בשעתא דקרא ליה יצחק לעשו ברי’ יעקב לא הוה תמן ושכינתא אודעת לה לרבקה, ורבקה אודעת לי’ ליעקב ושפיר רמז לה הגרד”ל (בהגהותיו לפרקי דר”א פל”ב) במה שאמר רבקה, לאשר אני מצוה אותך, שבשם אני שהיא השכינה, צווי זה אליך. ובדברים אלה יתפתחו לנו כמה מנעולין בענינא דרבקה אמנו בהשתדלותה הגדולה נגד רצון בעלה, והכריחה את יעקב לעשות נגד דעת אביו, כי כל אלה עשו לקיים דברי הנבואה בשעתה, מצורף לזה מה שנאמר לרבקה בעת הריונה, ורב יעבוד צעיר, ובפרקי דר”א איתא בשעה שאמר יצחק לעשו עשה לי מטעמים רוח הקדש משיבה ואומרת אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו – ועל רבקה שומעת בדבר יצחק, אמר יב”ע בתרגומו שמעת ברוח קודשא:

מקור כה’. ספר ישמח משה – פרשת תולדות דף ס/ב

הלא מבואר במסכת קדושין (דף י”ח ע”א) דעשו מומר היה, בהא דמשני ישראל מומר שאני עיין שם, ועובד עבודה זרה היה… וקיימא לן (חולין ד’ ע”ב) דמומר לעבודה זרה, הוא מומר לכל התורה כולה וכעכו”ם יחשב, אם כן איך אכל יצחק משחיטתו, הלא אפילו אם שחט כהוגן שחיטתו נבלה, וכבר ידענו (ויק”ר פ”ב י’) כי האבות קיימו כל התורה כולה, ובפרט להמבואר ליודעי חן דמי שאוכל משחיטת רשע, פוגם בנפשו כי הוא רק פוגם בשחיטתו ואינו מתקן. ואין לומר דהיינו מפני שהיה סובר שהוא צדיק, דאכתי איך הניחו הקב”ה לאכול מזבחו, הלא קיימא לן אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, וכדאיתא בפרק קמא (דחולין דף ה’ ע”ב). וכבר הקשה האלשיך איך בא לו תקלה לאהוב הרשע. מיהו זה יש ליישב, דכבר מבואר בתוס’ שם (ד”ה צדיקים) דדוקא לענין אכילת איסור אמרינן כך דגנאי לצדיק, עיין שם. אבל קושיתי הנ”ל היא בתקפה. (ד), הלא לפי המבואר במדרש איכה (איכ”ר) מאנשי ירושלים מה שהכירו באכילתם הבשר, מבואר דיוכלו להכיר מהות השוחט באכילת הבשר, ובודאי ליצחק כל רז לא אניס ליה, וגם קבל מאברהם כל החכמה שהיו כליות נובעין לו חכמה (ב”ר פס”א ב’), ובדידיה כתיב (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו שהיא מדריגה גדולה, כמבואר בזהר (זוהר) בהאי ינוקא, ואיך לא הכיר את זה? והנה זה בודאי שהיה יצחק מכיר באכילת הבשר אם נבלה או כשרה הוא, וכן מהות השוחט, והנה יעקב ורבקה לא רצו להלשין על עשו ולומר דלטוריא על עשו הרשע, וגם כדי שלא לצער את הצדיק, ויודעים היו שלא יועיל אם יוכיחו, והנה סמכו את עצמם שבודאי לא יכשל באיסור כי אין הקב”ה מביא תקלה על ידו. והנה בכיבוד אב יש שני מינים. א’, אם מצוה לו. ב’, אף אם אין מצוה לו, רק עושה מה שיודע שהוא לו לנחת רוח, וזה יותר גדול. והנה גם עשו ידע שיצחק לא יבא לידי תקלה על ידו, ולא יאכל משחיטתו, וגם שיכיר במהותו על ידי זה, ולזה התחכם הרשע בכל מה שצד לאביו, הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו אף שלא ידע אביו. והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. וז”ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו לרמאות רוחו, והפשוט והדרש אחד כדרכי לפרש בכל מקום, ועכשיו מפרש איך היה, ויהי עשו איש שדה איש יודע ציד כפשוטו וגם כמדרשו, על ידי מה, על ידי ויעקב איש תם יושב אהלים שהוא היה הזובח לו כמ”ש…

מקור כה (1). ספר דברי סופרים אות [לח] ד”ה ויצחק

בעמידת יעקב עצמו בלבוש גופו שהיה כתנות אור המאיר בלי שום העלם הבא מצד החשכות דעולם הזה, אבל רק מצד ההתלבשות בבגדי עשו שהוא הלבוש דרע, ומכ”מ קראו הכתוב החמודות ואז”ל (פרד”א פכ”ד) שהם בגדי אדם הראשון שהגיעו לידו, והיינו הכתנות עור שאחר החטא כי לבוש עצמו הוא שורש הרע שאין לו תיקון כלל והוא פסולת גמור דע”כ נאמר בו תמחה, אבל כשהיה משמש את אביו שרצה להטעותו כמשאז”ל (בראשית רבה פס”ג) וידע שאביו נביא ובעל רוח הקודש ויוכל להשיג גם מה שבמעמקי לבבו וכ”ש מה שחוטא בפועל, ע”כ התלבש לפניו בבגדי אדם הראשון שאחר החטא היינו שהיה מראה לו בפשיטות טלפיים שלו שכל חטאיו הם רק מעטיו של נחש לאדם הראשון דהוצרך להתלבש במשכא דחויא וגשמיות הגוף הוא הגורם לחטאים, והתלבשות זה לא היה להתעות למראה עין בשר לבד רק גם להמבין בפנימיות לבבו היה מעלים גם בלב…

מקור כו’. ספר עץ הדעת טוב – פרשת תולדות

ורבקה שומעת וכו’ רז”ל דרשו ששמעה ברוח הקדש ופשע ורבקה שומעת מכחיש זה אמנם סמך אל מה שפירשנו על ויאמר אליו בני וכו’ כי לא היה שום נברא בעולם ובא הכתוב להגיד איך עצת ה’ היא תקום להפך עצת יצחק כי בראות רבקה כי היא שמעה את כל הדברים עם שהיה שבדבר יצחק לא היה שם רק עשו בנו בלבד וא”כ שמיעה זו היתה ברוה”ק וז”ש ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו כלו’ לבדו אז אמרה א”כ כיון שמן השמים מגידים לי ודאי שכוונת הב”ה היה להפך עצה זו אז נתחזקה בלבה להגיד ליעקב שיבטל העצה הזו…

מקור כז’. ספר חנוכת הבית

קללתך בני וגו’. ויש לדקדק תינח דלא יביא עליו את הברכות אבל קללה מאן ויש לומר דיעקב ורבקה היו מחולקים בזה הענין דהנה בפרשת כי תבא כתיב ארור משגה עור וגו’ והיה יעקב סובר פירוש הפסוק כפשוטו ואם כן יקוים בו ח”ו ארור הנכתב ולא ברוך הנאמר לכן אמר והבאתי עלי קללה ולא ברכה. אבל רבקה היתה סוברת דהפירוש הוא ארור משגה עור הסומא בדבר ומשיאו עצה

 רעה כמו שפירש רש”י שם. והנה בכאן היה עצה טובה קמשמע לן כדי שיבא יעקב ויטול הברכות לכך אמרה עלי קללתך דלא הוי קללה אלא ברכה כיון דמשיאו לעצה טובה:

מסקנת הדברים

בזוהר (מקור יט’) וכן מביאים בעל “עץ הדעת טוב” (מקור כו’) ובעל “הכתב והקבלה” (מקור כד’) שרבקה פעלה בניגוד לדעת בעלה בעניין הברכות מתוך רוח הקודש.

על פי מקורות יב’-יג’ יצחק לימד את עשיו כיצד יש לשחוט את הציד שלו כהלכה. אך בעל ה”ישמח משה” (מקור כה’) כותב שלא יכול להיות שיצחק לא חש בטעם הבשר את רישעותו של עשיו. לכן מפרש שזאת הייתה הרמאות של עשיו – שהיה מביא את הציד שלו ליעקוב, כדי שישחט אותו לאביו. יצחק חש בטהרת רוחו של השוחט ובמעלת קדושתו ובכך היה עשיו מוליך שולל את אביו.

גם לדעת המדרש תנחומא (מקור יח’) ידעה רבקה ברוח הקודש שהברכה מגיעה ליעקוב. אך לדעת בעל “העמק דבר” (מקור כב’) הייתה כוונתה שיתברכו גם הרשעים שיצאו מיעקוב על ידי אביו יצחק. ומוסיף על דבריהם בעל ה”בית הלוי” שרבקה התכוונה, בשונה מדעתם של בעלה ושל בנה, יעקוב, שעל ידי הברכות יזכה יעקוב לשלטון (מלכות) לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה.

בתסכית האודיו    

הן בחלום של יעקוב במערכה א’ והן בחלום של רבקה שבמערכה ג’ ישנו רמז לעובדה שרבקה עשתה את פעוליה מתוך הרגשת אמת ומתוך ידיעה הבאה ברוח הקודש.  הרגשת האמת הזו, אותה חשה רבקה מאז נולדו יעקוב ועשיו, התחזקה עם הידיעה שעשיו מרמה את אביו על-די לבישת בגדי האדם הראשון והבאת הצייד ליעקוב, כדי שישחט אותו בקדושה ובטהרה.  

1 ד. קבלת הברכות על ידי יעקוב.

מקור כח’. מדרש רבה בראשית פרשה סה פסקה טו

 אמר ר’ יצחק וילך ויקח ויבא לאמו אנוס וכפוף ובוכה.

מקור כט’ ילקוט שמעוני בראשית – פרק כז – רמז קטו

 ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב פילונו של אבינו יצחק מפולש היה ורבנן אמרי כמין איסטדימוטא הדלתות היו נכפלות לאחוריהן ועמד לו יעקב אחורי הדלת ויצא דכתיב אך יצא יצא יעקב נראה יוצא ואינו יוצא. ועשו אחיו בא יוצא מזויין.

מקור ל’. מדרש רבה דברים פרשה א פסקה טו

אמר רשב”ג הייתי משמש את אבי בכלים צואים וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהן אבל עשו לא היה עושה כן אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו הן מעולים תדע לך בשעה שיצא לצוד ולהביא לאביו שבירך אותו מה עשתה רבקה שהיתה אוהבת את יעקב בנה נתנה לו מטעמים ואמרה לו לך אצל אביך וטול הברכות עד שלא יטול אותן אחיך באותה שעה אמר לה יעקב אמי אין את יודעת שעשו אחי (בראשית כז) איש שעיר ואנכי איש חלק שלא ירגיש אבי שאיני עשו ואני מתבייש בפניו מנין שנאמר (שם) אולי ימושני אבי וגו’ אמרה לו בני אביך עיניו כהות ואני מלבשת אותך אותן כלים נאים שאחיך לובש ומשמש בהן את אביך ואתה נכנס אצלו והוא אוחז בידך וסבור בך שאתה עשו ומברך אותך ומנין שנאמר (שם) ותקח רבקה את בגדי עשו וגו’ שבהן היה למוד לשמש את אביו שנא’ ותלבש את יעקב

מקור לא’. הכתב והקבלה על בראשית פרק כז פסוק יב

נראה כי יעקב איש התמים לא היתה דעתו נוחה לבטל רצון אביו, והיתה ניחא ליה שיברך אביו לאשר יחפוץ לברכו.

מקור לב’ בית הלוי על בראשית פרק כז פסוק ט

והנראה דהנה יעקב אבינו מיאן מלילך לקבל הברכות וכמו דמבואר בפסוק שהקשה לאמו אולי ימושני אבי, ובמדרש רבה (סה טו) מבואר ויקח ויבא לאמו אנוס וכפוף ובוכה.   ומש”ה סירב גם יעקב לקבל הברכה הראשונה השייך לעשו ואמר הן עשו אחי איש שעיר גבר שדיין ולו נאה יין ותירוש ואנכי איש חלק חלק ה’ והיאך שייך לי הברכות שברצון אבי ליתן לעשו והם שני הפכים, ואדרבה אמרו בחגיגה (דף ט’) יאה עניותא לברתא דיעקב כברזא סומקא לסוסיא חיורא, ודרשוהו מן הפסוק (ישעיה מח) צרפתיך בכור עוני מלמד שחזר הקב”ה על כל הטובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות, דזאת הדוחק הוא הצירוף שמצרף לבן של ישראל ומבדילן מכל סיג ופסולת ומקרבן לעבודתו של מקום ברוך הוא.

מקור לג’. ספר פרי צדיק פרשת תולדות – אות ג

 וכן כאן כשהתעוררו בבחינת גודל אהבה מדת אברהם אבינו ע”ה היה אז קדושת חג הפסח שכנגד קדושת אברהם אבינו והיו הקרבנות פסח וחגיגה. ואחר כך על ידי הצער שהיה ליעקב אבינו ממה שהיה צריך ללבוש עצמו בבגדי עשו ולומר דבר שאינו והתפלל הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה כמו שאמרו בזוהר הקדוש. על ידי זה הוריד יעקב אבינו ע”ה קדושת יום הכיפורים ומחילת עונות והיה אז קדושת יום הכיפורים בעשיה ממש כמו שכתב בספר קדושת לוי. והיו הב’ גדיים כשעירי יום הכיפורים שהיו קרבנות ממש שאחד היה לה’ והשני היה צריך גם כן להיות במקדש. ולהיות שניהם שוין במראה ובקומה ודמים ובלקיחתן כאחד כמו שאמרו במשנה (יומא סב.) ואלו ואלו דברי אלוקים חיים:

מסקנת הדברים

מהמקורות הנ”ל  עולה הקושי שהיה ליעקוב בקיום מצוות אמו. בעל “הכתב והקבלה” (מקור ל’) כותב שעיקר הקושי היה בהליכה נגד רצון אביו. בעל “בית הלוי” (מקור לא’) כותב שלא רצה לעשות זאת כדי שלא יקבל את תכונותיו של עשיו. ואילו בעל “הפרי צדיק” (מקור לב’) שלא רצה לעלות דבר שקר על שפתיו.

בתסכית האודיו.

שלוש פעמים מנסה יעקוב לחמוק ממצוות אמו. אך כמו במכירת הבכורה, הרגשת המחויבות כלפי המשך דרכו הרוחנית של אביו ושל סבו, היא שמכריעה את הכף. עשיו נכנס אל האוהל ויעקוב הסתתר מאחורי קיפלי היריעות.      

1 ה. ברכת הארץ

מקור לד’. מדרש רבה דברים פרשה א פסקה טו

לפיכך כשנכנס יעקב אצלו מה יצחק אומר לו הקול קול יעקב והידים ידי עשו ברך אותו ויצא לו ובא עשו ונכנס אצל אביו אמר לו מי אתה מסיח עמי בלב (נ”א בקול) גדול אמר לו אני בנך בכורך עשו כיון ששמע את קולו ידע שעשו הוא אמר לו בני בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך באותה שעה התחיל עשו צווח ואומר בא וראה מה עשה לי התם הזה שכתוב בו (שם כה) ויעקב איש תם יושב אהלים לא די שצחק לי על שמכרתי לו את בכורתי והנה עתה לקח ברכתי הא למדת שעשו היה זהיר בכבוד אבותיו א”ר יודן כיון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה הראהו הקב”ה למשה אותו הר שהאבות קבורים בו א”ל משה אמור להם לישראל אין אתם יכולין להזדווג לו עד עכשיו מתבקש לו שכר הכיבוד שכבד את אלו שקבורין בהר הזה מנין ממה שקרינו בענין רב לכם סב את ההר הזה:

מקור לה’. בית הלוי על בראשית פרק כז פסוק ט

ויען יצחק ויאמר לעשו הן משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, ולכאורה הרי אמר לעשו ממש הני ברכות שאמר ליעקב מטל השמים ומשמני הארץ, ומהו ההבדל שיש ביניהם. ולפי הנ”ל מבואר היטב דברצון יצחק היה לברך את עשו שיהיו כל הטובות בהתחלתן ועיקרם שלו, ואח”כ סיבבה רבקה דעיקרם יהיו של יעקב ועשו יהיה נוטלם משל יעקב, וזהו שבתחילה אמר ויתן לך האלהים מטל השמים דהנתינה מה’ יהיו לך, ואח”כ כשראה שהסכימו מן השמים דהברכה יהיה של יעקב אמר לעשו הן משמני הארץ יהיה מושבך, לא אמר לו שה’ יתן לו, דהנתינה מה’ יהיה ליעקב אבל אתה תטלם ותהנה ומשמני הארץ יהיה מושבך, ולא היה בזה ברכה לעשו שלא ברכו כלל רק אמר לו בדרך נבואה דהרי אתה תאכל כל הטוב ההוא.

מקור לו’. אור החיים על בראשית פרק לג פסוק יא

 עוד ירמוז באומרו “כל” שהיא בחינת הקדושה שנקראת “כל”, ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם אין החסרון עושה רושם והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל כחול (לעיל כב יז) שהחסר נשלם מעצמו, והיא ברכת כל, והיא סוד כד הקמח לא כלתה (מ”א יז טז) ועיין מה שפירשתי בפסוק (יח) ויבא יעקב שלם וברכה זו זכו בה כל האבות אברהם בכל, יצחק מכל, יעקב כל, (ב”ב יז) וזה סודה ומעתה נותן טוב טעם באומרו קח נא את ברכתי וגו’ כי חנני אלהים וכי יש לי “כל”, והנחסר נשלם מעצמו:

מקור לז’. ספר דברי סופרים אות [לח] ד”ה ויצחק

בעמידת יעקב עצמו בלבוש גופו שהיה כתנות אור המאיר בלי שום העלם הבא מצד החשכות דעולם הזה, אבל רק מצד ההתלבשות בבגדי עשו שהוא הלבוש דרע, ומכ”מ קראו הכתוב החמודות ואז”ל (פרד”א פכ”ד) שהם בגדי אדם הראשון שהגיעו לידו, והיינו הכתנות עור שאחר החטא כי לבוש עצמו הוא שורש הרע שאין לו תיקון כלל והוא פסולת גמור דע”כ נאמר בו תמחה, אבל כשהיה משמש את אביו שרצה להטעותו כמשאז”ל (בראשית רבה פס”ג) וידע שאביו נביא ובעל רוח הקודש ויוכל להשיג גם מה שבמעמקי לבבו וכ”ש מה שחוטא בפועל, ע”כ התלבש לפניו בבגדי אדם הראשון שאחר החטא היינו שהיה מראה לו בפשיטות טלפיים שלו שכל חטאיו הם רק מעטיו של נחש לאדם הראשון דהוצרך להתלבש במשכא דחויא וגשמיות הגוף הוא הגורם לחטאים, והתלבשות זה לא היה להתעות למראה עין בשר לבד רק גם להמבין בפנימיות לבבו היה מעלים גם בלב…

מקור לב’. ספר תולדות יצחק על בראשית פרק כז פסוק כח

הקב”ה יעשה אותה טובה, ואם היא טובה יוסיף בה טוביות, ולזה אמר ויתן לך האלהים, נתינה מיד האלהים, ולפי שהיא מצד השגחת השי”ת, אמר בסמוך עם אלהים מטל השמים, לפי שהשמים קרובים לשי”ת, על השמים כבודו, אבל עשו שטוב ארצו היא מטבעה, אמר בראשונה משמני הארץ, ואחר כך אמר מטל השמים, ועוד יעקב קרוב לשמים, ועשו קרוב לארץ שהוא חומרי, ולזה אמר בעשו מעל, פי’ ולא כל על, שהקב”ה על השמים כבודו, אבל ביעקב שהברכה היא מן האלהים, אין למעלה ממנו, ואינו מעל אלא כל על, ולזה אמר הנה, נגזר מלשון הנני, כלומר הרי הוא מוכן, שהארץ מוכנת מצד עצמה, אבל כשהברכה תבוא מפאת ההשגחה, אינו הנה, שאינו קרוב מאד, שצריך תפלות ותחנונים ומעשים טובים, ועוד שעשו לפי שהוא דרך טבע לפעמים יבוא דגן רב, ולפעמים [לא], כפי טבע השנה אם גשומה או לא, אבל לישראל לעולם יהיה רוב דגן ותירוש, בעבור שיבוא מפאת האלהים, שאין החיים והטובות בעין רעה מפאת ה’, ואם יחסר מזה, הוא מפאת חסרון צדקות ישראל, וזהו שאמרו חז”ל [ב”ר סז ו] משמני הארץ יהיה מושבך, זו איטליא של יון, שידענו שמפאת עצמה שמנה מאד. ובזה הותר ספק השינויים:

מקור לג’. שער הפסוקים – ספר ישעיה

והנה ברכות יצחק ליעקב ועשו, אינם בהזדמן, אלא רוח הקדש עצמו היה, השכינה הנקראת פי ה’, היא ששרתה על יצחק בעת ההיא. וזהו כי פי ה’ דבר, ומוכרחים הם להתקיים הברכות ההם, של יעקב, או של עשו:

מקור לד’. כלי יקר על בראשית פרק כז פסוק ג

ונוסח הברכות יוכיח, כי ברכו בעל חרבך תחיה כי היורש ארץ בחרבו אין לך לסטים מזויין יותר ממנו. ועוד שבברכת יעקב נאמר ויתן לך האלהים, ובברכת עשו לא הזכיר לשון נתינה שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לפי שהביא דבר גזול שאינו מתת אלהים, על כן ברכו בעניני לסטיות לומר שבחרבו יירש ארץ ולא על ידי מתת אלהים. אבל יעקב שהביא ממה שנתן לו ה’ נאמר בברכתו ויתן לך האלהים, והרגיש יצחק זה ממה שנכנס עמו הגן עדן, ע”י בגדי עשו החמודות שחמדן מן נמרוד, אשר באו לידו מן אדה”ר שלבשן בגן עדן, והריח יצחק ריחו של אדם הראשון והרגיש בזה שקרבנו של זה דומה לקרבנו של אדה”ר שהיה יחידי בעולם ולא הקריב דבר גזול, כך קרבן זה אינו גזול. ועל כן ברכו בברכת ויתן לך האלהים:

מקור לד’ (1).  ספר דברי סופרים אות [לח] ד”ה ויצחק

ויצחק לא ציוה להביא לו יין, דידע דיש שותהו ורע לו (ברכות נ”ז.) ואולי יביא לו מסטרא דרע, וכשראה שהוא מעצמו הביא לו ראה דמאת ד’ הוא ושהוא יין המשמח כמו שהיה באמת מצד הקדושה ונתמלא בשמחה כשהריח בבגדיו, והם בגדי עשו שהוא הלבוש דחרב נוקמת שלבש עיקב אז, וכשראה שהכל בקדושה ע”כ אמר הוי גביר לאחיך וגו’

1 ו. מה עבר על עשיו

מקור לה’. מדרש רבה בראשית פרשה סז פסקה ב

דא”ר יהושע בן לוי כל אותו היום היה עשו צד צבאים וכפתן ומלאך בא ומתירן ועופות ומסכסכן ומלאך בא ומפריחן וכל כך למה (משלי יב) והון אדם יקר חרוץ כדי שיבא יעקב שהוא יקרו של עולם ויטול את הברכות שמעיקר העולם חרוצות לו.

מקור לו’. תרגום יונתן על בראשית פרק כז פסוק לא

ועכיב מימרא דיי מניה צידא דכיא ואשכח כלבא חדא וקטליה ועבד אף הוא מניה תבשילין ואייתי לאבוי ואמר לאבוי יקום אבא וייכול מצידא דבריה בדיל דיתברכינני נפשך:

מקור לז’. פירוש הרקאנאטי על התורה – פרשת תולדות

ויעש גם הוא מטעמים וגו’. ועכיב מימרא דיי’ מיניה צידא דכיא ואשכח כלבא חדא וקטליה ועבד אף הוא מיניה תבשילין. וכבר ידעת סוד הכלב מפסוק מיד כלב יחידתי (תהלים כב’ כא’):

מקור לח’. כלי יקר על בראשית פרק כז פסוק ג

ויכול להיות שעשו הביא דבר גזול כי על כן נאמר ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים, הזכיר שהוא בא מצידו אבל לא הזכיר שהביא דבר מצידו ודאי לפי שלא מצא על כן הביא מן הגזל ועשו אמר ויאכל מציד בנו אבל האמת לא היה כן. לפיכך ויחרד יצחק פי’ לפי שנכנס עמו גיהנם, ולמה נכנס הגיהנם עמו דווקא בפעם זה אלא ודאי לפי שהביא מן הגזל, ומאן דעביד הא נפיל בהא, ועל כן לא מצינו שאכל יצחק ממה שהביא עשו, כי הרגיש שיש דברים בגו אחר שנכנס הגיהנם עמו:

מסקנת הדברים

לפי תרגום יונתן (מקור לו’) הגיהנום אותה ראה יצחק בכניסתו של עשיו, כדי לקבל את הברכות, היה מאוד מסויים: בשר הכלב הטמא אותו רצה להאכיל את אביו.  עשיו, כשמבין שמן השמים אינם רוצים שיקבל את הברכה, אינו מקבל את הגזירה, מורד במלכות שמים ובזה חותם את גורלו – להיות מורחק מן הייעוד האלוקי.

בתסכית האודיו

עשיו רודף אחרי שני הצבאים. אך משמגלה אותם מותרים מחבליהם בדרך פלאית, מורד בבורא העולם ומביא לאביו את כלבו לאכילה. ולמרות שהיה צריך להאשים רק את עצמו, תולה את זאת ביעקוב..    

  1. אחרית דבר

מקור לט’. פרקי דרבי אליעזר פרק לא’

ר’ יהודה אומ’ עשרה ברכות בירך יצחק את יעקב על טלי השמים ועל דגן הארץ כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שנ’ ויתן לך האלהים מטל השמים יעבדוך עמים וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו מעוטר כחתן וככלה בקשוריה וירד עליו תחתיו טל מן השמים ונדשנו עצמותיו ונעשה גם הוא גבור כח לכך נאמ’ מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל:

מקור מ’. רמב”ן על בראשית פרק כז פסוק לג

והנכון בעיני שהוא לשון הווה, יאמר, מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו:  וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם – וזה טעם בא אחיך במרמה כי אחר שאמר מי איפוא, נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב, שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו:

מקור מא’. דרשות הר”ן הדרוש השני.

והש”י באהבתו אל יעקב שם בפיו של יצחק בברכו אותו יצחק ואם שכבר זכה בו בדבר המלוכה, וזה בל ישית את לבו לבקש המלוכה לעשו. וכאשר כלה יצחק לברך את יעקב כשראה שהשם יתברך שם בפיו לאמר: הוה גביר לאחיך, חשב להיות מאומת בלי ספק שהמתברך הזה עשו היה, ולא ידע כי לא יצלח למלוכה מצד ברכתו, אבל כבר נתנה אליו. ולזה בבא עשו חרד חרדה גדולה ויאמר מי אפוא וגו’, ומ”מ חתם: ואמר גם ברוך יהיה, כי נתן אל לבו כי לא זכה למלוכה מצד ברכתו שיעד שיהיה בה מקום ערעור לומר שהיתה הברכה בטעות, אבל מה’ ית’ יצא הדבר, וגם כי אוכל בתפלתי להסב אותה אליך אין זה מן הראוי, כי איך אשא פניו, אף עלינו לרצות אשר כבר רצה בו השם יתברך ויתעלה:

מקור מב’. ספורנו עה”ת ספר בראשית פרק כז פסוק לג

 גם ברוך יהיה. א”כ מי הוא שהביא לי ציד במרמה ועם זה יזכה שיהי’ ברוך כי אמנם הרגיש בברכתו שחלה הברכה על המבורך כמו שאמרו על ר’ חנינא כשהיה מתפלל על החולים:

מקור מג’. ספר גור אריה על בראשית פרק כה פסוק לא

אבל קשה על מה שפירש רש”י (להלן כז, לו) גבי “גם ברוך יהיה” (שם שם, לד) שאמר יצחק אם כן לבכור ברכתי, משמע שהיה מוכר הבכורה ליעקב, דאם לא כן מאי קאמר ‘לבכור ברכתי’, ונראה לי דווקא גבי כהונה שזכתה לו התורה, וישראל זר הוא נחשב (רש”י ויקרא כב, יב), אבל קודם מתן תורה שהיתה העבודה בבכורות (זבחים קיב ע”ב) מפני שהוא ראוי לכבוד, ולא מצאנו שזכתה לו מדין התורה, אלא שכך הוא מן הסברא והמשפט שיהיה הבכור הגדול והחשוב – עובד, ולפיכך יכול למכור, דהא שלו הוא הכבוד, ויכול למחול. ודמיא להא דאמרינן (קידושין לב.) חכם שמחל על כבודו [כבודו] מחול, וטעם הוי משום שהתורה שלו ויכול למחול על כבודו, ויכול ליתן רשות לאחר לברך לפניו, והוא הדין גבי בכורה נמי יוכל למכור, שהוא יעבוד במקומו…

מסקנת הדברים

לפי הרמב”ן (מקור מ’ וכן בעל “הספורנו” מקור מא’) ידע יצחק שהברכה תחול על זרעו של יצחק מכיון שרוח הקודש היא שחלה עליו בעת הברכה. ה”פרקי דרבי אליעזר” (מקור לט’ וכן בדרשות הר”ן (מקור מא’)) עיקר ענינה של ברכת יצחק היא בהשגת המלכות שניתנה ליעקוב. ואילו לדעת בעל “גור אריה” (מקור מג’) עיקר ענינה של הברכה השגת עבודת הכהונה.

בתסכית האודיו

בתמונת הסיום יצחק ויעקוב הולכים יחדיו. יצחק מספר ליעקוב שרוח הקודש היא ששרתה עליו בזמן הברכה. זהו מבחינתו גילוי רצון הבורא שיעקוב הוא “בנו הבכור”. הבן שימשיך את מפעל חייו ואת מפעל חייו של אביו. וכמו שרצתה רבקה יזכה לא רק לברכה רוחנית – אלא יזכה גם למלכות גשמית – שלטון בעולם הזה. הבכורה שהייתה לשחוק בעיני עשיו וחבריו עברה אל יעקוב. הוא וזרעו אחריו ישמשו בכהונה – כפי שראה אברהם בנבואה ביום השלישי, כשהלכו הוא ובנו אל הר המוריה.    

 

ILS שקל ישראלי חדש